סיפורך היפה	19/06/2015 11:09	וינקלר

איך כותבים פיק?	01/04/2010 18:07	קארין111
תקשיבו אני חושבת שיש לי סיפורים די טובים אבל אני לא יודעת איך פותחים כאן פיק!!!!!!!!!!!!!!!!!! אני ממש רוצה אם מישהו יודע אז שישלח הודעה ואם המנהל של האתר (אדם רימון) רואה אז בבקשה שלח לי ינשוף כי באמת זה חשוב לי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

את כותבת ממש יפה	21/01/2010 07:42	גכעעכ
את יכולה להיות סופרת את מתארת את המצבים כל כך יפה וממש הרגשתי שאני נכנסת לסיפור צ'ו צ'י המהממת

יפה מאוד אבל איך עושים את זה????!!!!!!!!!!!:]]]]]]	24/09/2009 14:31	גכעעכ
יפה מאוד מאוד מאוד

נחמד	06/08/2008 14:59	גכעעכ
התפוח לא נפל רחוק מהעץ

חמוד מאוד מאוד מאוד מאוד !	22/07/2008 06:35	גכעעכ
זה ממש סיפור נחמד כל- הכבוד !!!!!

זה יותר מבסדר	07/05/2008 17:14	גכעעכ
זה אפילו טוב

ת כותבת יפה מאוד	27/04/2008 17:10	גכעעכ
המשיכי כך!!!

מותק שלי שמותק שלי מותר קשלח	11/02/2008 13:02	גכעעכ
מה מה מה מה מה מה מה המה מה מה מה מנ מה ח מ ממה המ מה מה מה המ המ המ המ הממהמהמהמהממהמממה מה מהמ העךאעככעאךףתצ  מנ ס

ישלך עתיד בתור סופרת עים תשקיעי................	19/12/2007 14:55	meia

חמוד......מאוד	19/12/2007 14:54	meia

לדעתי, כל הסיפורים יפים	11/12/2007 13:18	גכעעכ

וואו	05/12/2007 09:39	זיוה
איזה מגניב הפיק!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

נאמ.. נחמדד!	03/12/2007 13:27	גכעעכ
דווקא דיי אהבתיי... אבל זה ממש קצר! רק ארבע פרקים??? חבלל..! ו.. באיזה שנה זה? כאילו---> זה אחרי השנה החמישית?

למה?!	14/11/2007 18:38	גכעעכ
למה את העושה את זה?! מה אתה פראייר של מיש'ו?!?! או שזה מתוך השפעה?!

4 פרקים זה לא מספיק לי!!!	10/11/2007 19:28	גכעעכ
זה ממש יפה ומותח ...אז תמשיכי להמציא רעיונות וליכתוב כי יוצא לך ממש יפה !!!!!:)

כל הכבוד אל השקעה...	10/11/2007 19:26	גכעעכ
:) באמת יפה...תמשיכי ליכתוב עוד סיפורים כאלה מהסוג.......חחח כל הכבוד!!!:) :)

מדהיםםם	25/10/2007 12:10	גכעעכ
ממש יפה..

לזאתי שמיתחתי:	22/10/2007 18:54	גכעעכ
את צודקת לגמרי.... נ.ב פיק מהמם.

טעות	19/10/2007 11:36	גכעעכ
אני מצטערת  אבל קוראים לרחוב דרך פירוויט ולא וינגינג תחתית

מהמם!!!	22/09/2007 07:19	גכעעכ
אבל יש רק 4 פרקים אז כדאי שתמשיכי...

לגעעכ 4 שמתחתיי	25/08/2007 15:15	גכעעכ
וינגינג תחתית זה האזור או העיר ודרך פירוויט זה שם הרחוב

הארי פוטר-לכול המעוניין	22/08/2007 22:30	גכעעכ
לכל מי שרוצה לדעת אפשר להוריד את ה 14 פרקים הראשונים של הספר השביעי באתר whet  מקווה שתהנו !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

חמוד!	16/08/2007 07:46	גכעעכ
די יפה!

מדהים!!!!!	06/08/2007 06:37	גכעעכ
את כותבת נפלא!!! את חייבת להמשיך!!!

יפה	31/07/2007 12:04	גכעעכ
את כותבת יפה אבל הארי גר בדרך פריווט לא וינגינג תחתית

ל'גכעעכ' השני שמתחתי!	27/07/2007 17:31	גכעעכ
הספר נכתב השנתו השישית של הארי פוטר.... ממש מהמם!!!

ממש יפה!	19/07/2007 10:12	גכעעכ
=]

הארי פוטר כבר בן 17	14/07/2007 18:01	גכעעכ

יפה	20/06/2007 14:05	גכעעכ
את כותבת יפה!

b	01/05/2007 12:28	פרופסור לוקהרט
b

חמוד	25/04/2007 14:56	גכעעכ

חחח מגניב	16/04/2007 17:34	גכעעכ
ממש חמוד... אהבתי

נחמדדד..	06/02/2007 23:14	גכעעכ
יחסית יפה!!!!!

יפה!	05/02/2007 14:09	@
האבתי את זה!

זה בסדר ו...	22/01/2007 09:24	ג'ולי
די מותח(רק די מותח לא ממש)

מוזר	01/12/2006 16:26	tampotter
אבל יפההההההההההההה נחמדסש

איזה שיעמום אפילו ההתחלההההההההההההההההההההההההההההההההההה	23/11/2006 11:08	יונתן פוטר
זה משעמםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם!!!!!!!!!!! !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

ל-~נגיני~	01/08/2006 08:52	אה-רון!
א. אולי בלילה שלפני כן מלאו לו 16 וכמו שכתוב "ויהי ערב ויהי בוקר..."   כלומר שהיום והלילה שלפני כן נקראים אותו יום...(זו היתה סתם   קדיחה) ב. טעית (ש"ימלאו לו 15 שנים", בעתיד ולא בעבר..) הוא בן 16... אבל ההערה היתה נכונה...

מותח	11/07/2006 08:12	פוטר משוגע מסתובב
שיו איזה מתח אני חייב להמשיך לקרוא!!

נחמד...	23/06/2006 17:28	~נגיני~
רק לפעמים חסרים סימני פיסוק, השפה די מבלבלת, וחוץ מזה, משהו די הפריע לי...... כתבת ככה: "בין האנשים שיצאו, הסתובב לו נער שבדיוק היום מלאו לו 16 שנים." אם את יודעת, היום הולדת של הארי הוא בלילה, ואם הוא הסתובב ברחוב ביום, יותר נכון להגיד ש"ימלאו לו 15 שנים", בעתיד ולא בעבר... או שאפשר לשנות את המשפט ל: "בין האנשים שהחליטו לצאת לחום היוקד שבחוץ, התהלך לו נער מוזר בחוסר מעס, שבדיוק באותו הלילה, יהפוך לבן 16." הוספתי טיפה סידורים למשפט...... סורי שנסחפתי.... פשוט גם אני כותבת פאנפיק.... :P ביייי!

נועם פוטר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!	19/05/2006 14:04	אאוין
יש גם את וינגינג תחתית!!! אם לא קראת הארי פוטר,איןרק את דרך פריווט!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

וינגינג התחתית?	13/05/2006 05:37	נועם_פוטר
זה לא דרך פריווט?

ממש יפהה	07/05/2006 11:10	ירדןןןן
רק באסה שיצא כבר הספר השישי

בעיה.....	06/04/2006 12:00	פטרונוס מוגשם
זה נראה כמו הספר החמישי...

נחמד...	18/03/2006 14:27	~נגיני~
לא רע

"קרע את דלת המטבח ממקומה"?	10/02/2006 19:11	סתם
אני מבין שהיום היצרנים לא טורחים מי-יודע-מה על הדלתות שלהם. אבל דלתות מנייר שאפשר לקרוע?

אוווווווו	25/01/2006 19:49	תיתי גריינג'ר
יש פה כישרון

...	27/10/2005 16:26	איתי פוטר
...???

נחמד	26/10/2005 17:00	פרופסור לוקהרט
מ א ו ד ! ! נו .....עוד קצת........ עוד ק צ ת ת ג י ע ו ...................... עוד קצת הנה ה ס ו ף סוף.........................................................................

מ-ה-מ-ם-!-!-!	23/10/2005 15:29	האות האפל
.

שלום	22/10/2005 22:31	אקספריידיפרם
לכולם

סיפורי סיפורי!	12/10/2005 07:37	זוהר פוטר
אותות מבשרי רעה, טבעם שהם מתריעים על קיומם לפני שבא לעולם האסון עצמו. אבל באותם ימים רוויי התרגשות, ובעיקר ביום שבו נועד להתקיים הטקס החגיגי, לא נראה היה לעין כל סימן שמשהו רע ובלתי צפוי עומד להתרחש. הכל התנהל לכאורה באורח מושלם. האביב עמד בשיאו, מוצף באורה הרך של שמש מפנקת ובניחוחות משכרים של פריחה. השמים השתרעו תכולים וטהורים והרוח הירושלמית הצוננת נשאה בכנפיה אוויר נקי, שנשאף אל הריאות כמו סם משכר. בבריכת הסולטן בירושלים, מול חומות העיר העתיקה, רחשו המוני חוגגים ככוורת דבורים הומייה. בטקס הענקת תעודות הסמכה לעורכי דין חדשים היו יותר מאלף בוגרי הפקולטות למשפטים, שסיימו את תקופת ההתמחות שלהם ועמדו בבחינות של לשכת עורכי הדין. בנוסף אליהם נכחו במקום כמה אלפי בני משפחות, שבאו להשתתף בשמחת יקיריהם. קולות צחוק וצהלה, ברכות וחיבוקים נמהלו באווירה של התפרקות מהמתח שנצבר בשנות הלימודים וההתמחות. המאושרים בעורכי הדין החדשים כבר מצאו עבודה וציפו בכיליון עיניים ליום שבו יתחילו לעסוק במקצועם. רבים אחרים עדיין חיפשו משרה וקיוו שימצאוה בהקדם. נטשה וענת לבשו, כמו כולם, גלימות שחורות, וכמו כולם סבבו בהתרגשות בין חבריהן ללימודים, לחצו ידיים, החליפו ברכות. הן היו חברות בלב ונפש, שגדלו יחד באותה עיר, למדו באותו בית ספר, שירתו באותה יחידה צבאית, חבשו את אותו ספסל בפקולטה למשפטים - ולא נפרדו גם לאחר שסיימו את לימודיהן. \"את לא יכולה לתאר לעצמך כמה אני מאושרת שעברנו את זה ביחד\", אמרה נטשה וענת הביטה בה באהבה: \"האמת, אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך\". שתיהן היו בנות 25. הן נולדו בהפרש של חודשים ספורים זו מזו. עיניה של נטשה היו כחולות כרקיע של קיץ, עורה הבהיר בא לה בירושה מאמה וגופה החסון מאביה, שהיה פועל מתכת ברוסיה, עד שעלה לארץ. בת חמש הייתה כשהגיעה איתם מאוקראינה למרכז קליטה בדרום הארץ ואחר כך לבית הקבע שלהם בקריית-גן, עיר פיתוח קטנה ומוכת אבטלה בנגב הצפוני. בבית הספר המקומי למדה עברית במהירות מפתיעה, איבדה לחלוטין את המבטא הרוסי שלה ונקלטה בקלות בחברת בני גילה. היה בה תמהיל מושלם של רגישות ונוקשות, שמחת חיים וביטחון עצמי. היא הביטה אל החיים בתקווה ובאמונה, אהבה את משפחתה הקטנה והבטיחה לעצמה שיום יבוא והיא תסב להם נחת שאותה לא מצאו לצערם בארץ החדשה. ענת הייתה שחומת עור ושחורת שיער, בתם של עולים מטריפולי, שהשתקעו אף הם בקריית-גן מייד לאחר עלייתם לארץ. יפה הייתה כאלילה יוונית קדמונית, נחושה ובטוחה בעצמה כחברתה הטובה, ניגנה בגיטרה, הלחינה שירים שכתבה. תיכון, בצבא ובאוניברסיטה הייתה מוקפת מחזרים, אבל איש מהם לא הצית בה ניצוצות של התלהבות. דרך ארוכה עשו שתיהן עד שהגיעו אל משאת נפשן. נטשה, בתם היחידה של אינה וגרישה סימקין, ידעה עוני ומחסור לכל אורך שנות ילדותה. כשסיימה את התיכון, הגישה בקשה לקבל מלגה ללימודי משפטים באוניברסיטת תל-אביב. היא תלתה תקוות רבות במלגה הזאת, משום שהוריה לא יכלו לסייע לה להרים את נטל שכר הלימוד. אבל למרות ציוניה הגבוהים, לא הגיעה אל הרף שהציבה האוניברסיטה למבקשי המלגות. היא הייתה מאוכזבת, אבל לא אמרה נואש. שום דבר, החליטה, לא יעמוד בדרכה. ללא פרוטה בכיסה נרשמה ללימודים והתחייבה לסדרת תשלומים. חודשים אחדים לפני תחילת שנת הלימודים הראשונה, עקרה לתל-אביב, חסכה פרוטה לפרוטה מעבודתה כמלצרית ומימנה בדרך זו את לימודיה. אביה של ענת בן-דוד היה מובטל. סימונה, אמה, אשה קשת יום וידועת סבל, עבדה כעוזרת בביתו של ראש העיר, שלמה הררי. דולי רעייתו הייתה אשה מטופחת בת 43, שלפני האסון הנורא נהגה לרכוש את בגדיה בחנויות של מעצבים ואירחה בביתה שרים וחברי כנסת, שהירבו לבקר בעיר מוכת האבטלה ולפזר הצהרות על הצורך בפיתוח מהיר של הדרום, ככל שקרב מועד הבחירות. מאז התאונה בקיץ ההוא, התאונה שפצעה את לבה לנצח, כל אלה נראו לה חסרי ערך, וחותם של עצבות היה טבוע דרך קבע על פניה. הייתה לה בת שעמדה במרכז חייה, ילדה בהירת שיער ותוססת, שידעה לקרוא כבר בגיל ארבע והפליאה לנגן בפסנתר בגיל חמש. דולי גידלה אותה כנסיכה. יום אחד, בשעת צהריים חמה, שיחקה תקווה בחצר המרווחת של ביתה, רדפה אחרי כדור לרחוב ונפגעה קשה על ידי מכונית חולפת. דולי שכרה את מיטב הרופאים, ישבה ליד מיטתה ימים ולילות ושילמה הון לרבני העיר כדי שיתפללו להחלמתה. דבר לא הועיל והילדה נפטרה בייסורים קשים. אחרי האסון, התנהלה סימונה, עוזרת הבית שלה, על קצות אצבעותיה בחווילה המפוארת, עטופת היגון, על הגבעה שבירכתי העיר. ימים תמימים הסתגרה דולי בחדרה, מיעטה לאכול, לקחה גלולות הרגעה והתאבלה על מות בתה. היה זה אך טבעי, שבה בעת התעורר בה הרצון להביא לעולם ילד נוסף שימלא את הריקנות בלבה, אבל ההריון שציפתה לו בושש לבוא והרופאים קבעו כי לא תוכל עוד ללדת לעולם. קשה היה לה להשלים עם הגזירה. במשך זמן רב התדפקה על דלתותיהם של מומחי הפריה ברחבי העולם, הדליקה נרות על קברות צדיקים והחלה לשמור שבת, עד שהבינה כי אין בכל אלה תועלת. העצב שב והיכה שורשים בקרבה של דולי. היא התרחקה מחברת בני אדם, איבדה עניין בנעשה סביבה והתכנסה בתוך עצמה - עד ליום שבו חלתה סימונה, ובתה ענת באה למלא את מקומה. הנערה תאבת החיים החזירה את האור אל הבית הקודר, וקול הפעמונים שלה הדהד בין הכתלים כאשר פצחה בשיר תוך שטיפת הרצפות וניקוי האבק. דולי קשרה איתה שיחה ונשבתה בקסמיה. \"הבית שלי פתוח בשבילך מתי שרק תרצי לבוא\", אמרה לה, וענת נענתה מדי פעם להזמנה. בתוך זמן קצר, כאילו היה זה הדבר הטבעי ביותר, הפכה ענת לבת חסותה של דולי, לבת שלא הייתה ולא תהיה לה עוד לעולם. כשהתברר לדולי שהילדה נזקקת לשיעורי עזר, ואמה אינה יכולה לממן אותם, עמדה על כך שתשלם מכספה את שכרם של המורים הפרטיים. היא קנתה לענת בגדים ונעליים, ואף שהנערה הגיבה במבוכה וסירבה לקבל אותם מידיה, לא הירפתה ממנה דולי, עד שהתרצתה. ענת הייתה כל מה שיכלה לצפות מבתה שלה. נאה ונעימת הליכות, חכמה, צנועה ואסירת תודה, ודולי הייתה נחושה בדעתה לתמוך בה ולעודד אותה, עד שתמצא לה מקצוע ותקים משפחה. כשסיימה ענת את לימודי התיכון והשתחררה משירותה הצבאי, שילמה דולי את מלוא שכר הלימוד שלה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב. במהלך לימודיהן התגוררו נטשה וענת יחד בדירה שכורה בדרום תל-אביב. הן נאבקו בחומר הלימודים הקשה, עברו חוויות משותפות ושפכו את לבן זו בפני זו. את דירתן ריהטו בחן צנוע וחלקו ביניהן את כל ההוצאות. חיי החברה שלהן היו דלים   אילוסטרציה (צילום: דפנה קפלן) ככל שיכולים להיות חיי חברה של סטודנטים שאפתניים, המעדיפים להקדיש כל שעת פנאי ללימודים. פרט לאירועים מיוחדים כמו ימי הולדת, מיעטו ללכת למסעדות או לבארים, וכל אחת מהן חלמה על היום שבו יהיה לה חבר שתאהב ושיאהב אותה. שתיהן טרחו הרבה כדי להשיג את הציונים הטובים ביותר. הן למדו יום יום, מבוקר ועד ערב, לא נעדרו משום שיעור. אחר כך הלכו לעבודה במסעדה, חזרו לאחר חצות והמשיכו לשנן פסקי דין עד לשעות הקטנות של הלילה. נטשה פיטמה את עצמה בשוקולד, ענת עישנה כקטר. הן לא הצליחו לקרוא ספרים ועיתונים, רק לעתים רחוקות בהו בטלוויזיה, קנו בגדים רק כשהיה צורך וביקרו אצל הוריהן אחת לכמה שבועות. בכל ביקור, הקפידה ענת לבקר גם את דולי ולשוחח איתה ארוכות. דולי התעניינה במהלך לימודיה, בתוצאות המבחנים, בהערכות שכתבו לה המרצים. היא טלפנה לענת כמעט יום יום. לא היה זה מקרה ששתיהן בחרו להתמחות באותו תחום עצמו. את תקופת ההתמחות שלה עברה נטשה במשרד משגשג של עורכי דין פליליים בראשון-לציון. היא עבדה קשה אבל נהנתה מכל רגע, לקחה חלק בבניית ההגנה על נאשמים המשרד ייצג אותם, צהלה כשהתקבל פסק דין של זיכוי ושקעה במרה שחורה כשהתביעה ניצחה. חלומה הגדול היה לפתוח משרד משלה, אבל היא ידעה שיעברו שנים עד שתהיה מסוגלת לעמוד ברשות עצמה. ענת פנתה אף היא אל התחום הפלילי, אבל מצדו השני של המתרס. נחישותה ושטף דיבורה, הופעתה הבוטחת וציוניה הטובים איפשרו לה להתקבל לתקופת התמחות בפרקליטות הפלילית של מחוז הדרום, שמקום מושבה באשחיים. שתיהן עקרו מתל-אביב לדירה שכורה ברחובות, קרוב יותר למקומות עבודתן, קרוב יותר להוריהן. ענת אהבה את העיסוק בתיקים הפליליים, את ניסוח כתבי האישום, את המשימות הפשוטות הראשונות שהוטלו עליה: הופעות בבתי משפט בעת הוצאת פקודות מעצר לחשודים, השתתפות בבניית תביעות נגד נאשמים בעבירות פליליות שונות. המלחמה בפשע קסמה לה, וכשהוצע לה להמשיך לעבוד בפרקליטות גם לאחר קבלת רישיון עורך הדין, לא היססה אף לרגע והשיבה בחיוב. דולי פילסה דרך אל ענת בין המוני האדם שגדשו את בריכת הסולטן. זה היה היום שאליו נכספה במשך שנים. היא לבשה חליפה מחויטת, שמאז האסון לא העלתה אותה על גופה, וענדה מחרוזת פנינים יקרה שאביה קנה לה כמתנת נישואים. על אף הופעתה המטופחת, היא הייתה מסוג הנשים שגברים אינם מסבים את ראשיהם אחריהן בלכתן ברחוב. בפניה העצובים השתקף אורח חיים רצוף אכזבות, נעדר שמחה, שהעמיק את קמטי הגיל שלה. כשהבחינה בענת, אורו לרגעים פניה חרושי הסבל. עיניה נצצו וחיוך נדיר עלה על שפתיה. \"ילדה שלי\", התרפקה עליה, זרועותיה מחבקות בחום את בת טיפוחיה, \"ילדה מוכשרת שלי. אני כל כך גאה בך\". בעלה, שלמה הררי, ראש העיר של קריית-גן, נעדר מהטקס. אף שדולי הפצירה בו לבוא, לא הישלתה את עצמה שיגיע. כבר שנים שהקשר ביניהם רופף. הוא טען שעיסוקיו בעירייה ובחברת הבנייה שלו גוזלים כל דקה מזמנו, הירבה להיעדר מהבית, לעתים אף נעלם לימים אחדים, והשמועות שהגיעו מדי פעם לאוזני אשתו סיפרו שלפחות חלק מעיסוקיו הוקדשו לנשים שבחברתן בילה. דולי התקשתה למצוא בקרבה את כוחות הנפש הדרושים להתחיל את חייה מחדש. היא בלעה את עלבונה בשקט. סימונה וחיים בן-דוד, הוריה של ענת, לבשו את מיטב בגדיהם לכבוד הטקס. הם היו גאים בבתם ואסירי תודה לדולי. אינה וגרישה סימקין, הוריה של נטשה, עמדו בסמוך, נרגשים אף הם. \"החלום שלי התגשם\", אמרה אינה בעיניים דומעות. היא הזמינה את בתה ואת דולי יחד עם ענת והוריה לארוחה חגיגית במסעדה שלה באותו ערב. ההמולה גברה ועמה גם הצפיפות. על הבמה נערכו הכנות אחרונות לתחילת הטקס. ברמקול קרא מישהו למקבלי התעודות לתפוס את מקומותיהם בשורות הראשונות, השמורות למענם. אך בטרם הספיקו נטשה וענת לעשות זאת, צץ לידן גבר צעיר במדי שוטר. \"מזל טוב\", אמר. הן ניסו להיזכר. \"שכחתן?\" חייך, \"אני אבי, אבי כהן\". עיניהן התעגלו בפתיעה. אבי למד שלוש שנים מעליהן בתיכון ומאז לא פגשו בו. \"לא ידעתי שלמדתן משפטים\", אמר. \"מה אתה עושה כאן?\" שאלה ענת. \"חבר טוב שלי מקבל היום תעודה\", אמר, \"הוא הזמין אותי\". אבי חייך במלוא פיו והן התקשו שלא להתפעל מהשינוי שחל בו. הנער הצנום והשקט שלמד איתן היה עתה גבר נאה ומאיר פנים, תמיר וחסון. \"אתה נראה מצוין\", החמיאה לו ענת. \"גם אתן\". \"מה אתה עושה במשטרה?\" \"סתם שוטר\", אמר. הוא סיפר ששנים אחדות שירת ביחידה קרבית כרב-סמל בשירות קבע ואחר כך חזר לקריית-גן והתגייס למשטרה. \"אני מקווה להתקדם שם במהירות\", אמר. כשהלך, לחשה ענת על אוזנה של נטשה: \"הוא משגע, אני מתה להתחיל איתו\", ונטשה צחקה בעליצות: \"בהצלחה, ענת. אחזיק לך אצבעות\". יוסף אבנרי נהג לישון עד שעה מאוחרת. הוא יצא לעיסוקיו בשעות הערב, חזר הביתה למחרת, נכנס למיטה ולא יצא ממנה עד שקיעת השמש. כל עוד זרם הכסף בשפע, התייחסה אשתו נעמי באורך-רוח להרגלי השינה שלו. בשעות שבהן ישן, ערכה מסעי קניות, ישבה בבתי קפה עם חברות, וטיפחה את פניה ואת גופה במכוני יופי. באותו יום אביב נאה, שבה הביתה אחר הצהריים, החנתה את מכוניתה במרתף הבניין שבו התגוררו בלב קריית-גן, ועלתה אל הפנטהאוז שלה. בה בעת, גבר צעיר, לבוש סרבל של טכנאים, שנשא בידיו ארגז כלים ממתכת, חמק באין רואים למרתף החנייה של הבניין. באפלולית ששררה במרתף ניגש לג\'יפ ה-ב.מ.וו. השחור של יוסף אבנרי, לבש כפפות, פתח במפתח מתוחכם את הדלת וניטרל את מערכת האזעקה. אחר כך הרים את מכסה המנוע, הוציא מארגז הכלים שלו קופסה סגורה, והתקין אותה בתחתית המנוע. איש לא נמצא במרתף מלבדו, כאשר החזיר את מכסה המנוע למקומו, סגר את הדלת והפעיל מחדש את מערכת האזעקה של המכונית. הוא יצא אל הרחוב והביט בשעונו. הוא ידע שבעליה של המכונית ייצא מהבית רק שעות אחדות לאחר מכן. המטען תוכנן כך שלא יוכל להתפוצץ מעצמו. דרוש היה שלט-רחוק כדי להפעיל אותו והיה כבר מי שנועד להסתתר באחד מקטעי הדרך שבה נהג הקורבן לנסוע, ולהפעיל את השלט ברגע שתחלוף שם מכוניתו. זו אמורה הייתה להיות עבודה נקייה, ללא עקבות, ללא קצות חוטים שיובילו אל האנשים שמאחורי ההתנקשות. הטקס היה ארוך ומרשים ובתומו נסעו כולם לקריית-גן. במרכז המסחרי של העיר השתרעה רחבה מרוצפת, שעליה היו פזורים באי-סדר שולחנות וכיסאות שבעלי מזנונים קטנים הוציאו החוצה. אפשר היה להזמין שם קפה ומשקאות קרים, לקנות עיתונים ולמלא טופסי הגרלה של מפעל הפיס וטוטו כדורגל, ואפשר היה בעיקר לבלות יום תמים על כוס משקה ופטפוטי סרק. בקריית-גן הכירו רוב התושבים זה את זה. חלק ניכר מהם, כמעט חמישית מהאוכלוסיה, היו מחוסרי עבודה, שנואשו למצוא מקור פרנסה חדש. הם התקיימו מקצבת אבטלה, הירבו לשבת במרכז המסחרי, לשחק בקלפים, לדבר על פוליטיקה ולסקור את הנערות שעברו על פניהם. כמעט דבר לא השתנה כאן בשנים האחרונות, פרט לשיכונים החדשים שבנתה חברת הבנייה של שלמה הררי, ראש העיר. בשיכונים הישנים שלטו עדיין העליבות והייאוש. פרחים לא לבלבו בחצרות, הנדנדות החלידו במגרשי המשחקים. בירכתי המרכז המסחרי שכן בית הספר במבנה גמלוני, לבן, מוקף בחצר בטון. נטשה למדה בו מכיתה א\'. בימים הראשונים לבואה לשם דימתה עצמה כמי שהוטלה למי ים גועשים, בלי שידעה לשחות. היה עליה להתמודד עם שפה חדשה, לא קלה ללימוד, עם ילידי הארץ ועולים מצפון אפריקה, שהצמידו כינויי גנאי לבאים מרוסיה. היא זכרה לא רק עלבונות מילוליים, אלא גם תגרות ידיים שהייתה מעורבת בהן. אבל ההתכתשויות בחצר בית הספר וברחובות העיירה היו לגביה מבחן קל יותר מהתמודדות עם חומר הלימוד. גופה היה גמיש ושרירי, אגרופיה נוקשים ולבה נחוש שלא להיכנע. היא אהבה צדק, תיעבה בריונות לשמה, ונחלצה לא אחת לעזרת חבריה העולים שהותקפו על לא עוול בכפם. לפעמים, במשך ימים רבים הייתה נושאת על גופה סימני חבלה ושריטות מדממות, תוצאה בלתי נמנעת של מלחמתה בבני גילה ובבוגרים ממנה. היא זכרה היטב גם את מאבקי ההישרדות של הוריה, הרבה ימים של עוני, לחם ומרגרינה, בשר רק לעתים רחוקות - ומראה פניו העגומים של אביה, שכיתת רגליו ממפעל למפעל בחיפושי שווא אחרי עבודה חדשה. קשה היה לו לשאת את צערו, את הישיבות הבטלות במרכז המסחרי, את תחושת האין-מוצא. עד שיום אחד, החליטה אינה לפתוח מסעדה על טהרת המאכלים הרוסיים, ושמחת החיים של גרישה סימקין שבה אליו. את המבנה הצמוד לביתם, ששימש קודם לכן מכבסה, שיפצו ותיקנו וצבעו בכספי הלוואות שלקחו מכל מקור אפשרי. על הפתח תלה גרישה שלט צבעוני גדול ועליו התנוסס שמה של המסעדה: \"סמובאר\". אפילו ראש העיר בא לטקס חנוכת המסעדה ובעיתון המקומי זכתה \"סמובאר\" לצילום בעמוד הראשון. השנים הראשונות האירו להם פנים. בעיר שבה יותר ממחצית התושבים היו ילידי רוסיה, היה למסעדה הרוסית היחידה במקום סיכוי לא רע. עולים שרצו לחגוג טקס חתונה, ברית מילה או בר מצווה, לארח חברים בנסיבות חגיגיות על תפריט מוכר \"מהבית\", מילאו לא פעם את המקום. עיתונאי שהזדמן לעיירה כתב רשימת ביקורת רצופה שבחים על האוכל ב\"סמובאר\" ומהאזור כולו נהרו לשם אנשים שאהבו מה שאינה בישלה. ההכנסות גדלו, החובות התמעטו ואט אט, בתשלומים, אף רכשו את הבית שבו שכנה המסעדה. אבל הזמנים השתנו. האבטלה גברה ומספר הסועדים פחת. לקוחות מרחוק החלו לגלות עניין במסעדות אחרות והיו שבועות שבהם לא הגיעו אל המסעדה יותר משניים-שלושה סועדים במשך יום תמים. אבל אינה וגרישה לא אמרו נואש. הם הוזילו את המחירים, נתנו הנחות לוועדי עובדים ומתנות לזוגות שערכו אצלם מסיבות חתונה. הכסף שוב לא זרם כמו קודם, אבל עדיין היה בו לפחות כדי לכסות את ההוצאות. למרבה צערם, הלך המצב והידרדר. חברת הבנייה של שלמה הררי שילמה לתושבי השכונה לא מעט כסף כדי שיתפנו מהאזור, מתוך כוונה להקים במקום שכונת מגורים חדשה. מהר מאוד הפכו הבתים הנטושים משכן למכורים לסמים, לפרוצות ולמחוסרי בית. ביתם של הורי נטשה ובניין המסעדה היו כאי בודד בתוך ים הזוהמה שהקיף אותם. משפחת סימקין הייתה היחידה שדחתה את הצעותיה של חברת הבנייה והתעקשה להישאר במקומה. מכוניתה המפוארת של דולי הררי הסיעה את ענת ואת הוריה לביתם. הם קבעו להיפגש שעות אחדות לאחר מכן במסעדה של משפחת סימקין שבה עמדה להיערך המסיבה לכבוד הבנות. ענת והוריה נכנסו הביתה. בעת ובעונה אחת, עצרה מכוניתה החבוטה של משפחת סירקין ליד ביתם הרעוע: שלושה חדרים נטולי פאר, ריהוט פשוט ושתי תמונות נוף שהביאו הוריה של נטשה מרוסיה - ברבורים באגם מוקף הרים עוטי שלג וסירת דייגים בים כחול. שעה ארוכה פינקה נטשה את עצמה במימיה החמים של האמבטיה ואחר כך השתרעה על מיטתה ונרדמה כהרף עין. כשהתעוררה, פשט על פני השמיים, ממערב, נוגהה האדום של השמש השוקעת. איש לא היה בבית. אמה ואביה שקדו במסעדה על ארוחת הערב החגיגית. סמוך לשעה שבה היו האורחים אמורים להגיע, נתלה על דלת המסעדה שלט בכתב יד: \"סגור הערב בגלל מסיבה משפחתית\". אינה וגרישה כיסו את השולחנות במפות לבנות ובאגרטלי פרחים קטנים והעלו אור בכל הנורות. עד מהרה הופיעו האורחים: כמה קרובי משפחה, שכנים, חברים משכבר הימים. אף שהוזמן רק ברגע האחרון, הגיע גם אבי, לבוש אזרחית. ענת והוריה היו שם יחד עם דולי. ראש העיר לא בא גם הפעם. בעוד אינה עושה הכנות אחרונות במטבח, הסתובבה נטשה בין האורחים, לחצה ידיים, החליפה נשיקות. אט אט התמלאה המסעדה. הורמו כוסות וודקה, נאמרו דברי ברכה. דולי איחלה לענת ולנטשה הרבה הצלחה והתנצלה שראש העיר לא הצליח להגיע. אינה הגישה בצקיות ממולאות בבשר ומכוסות בערימות בצל מטוגן, מאפים ממולאים בתפוחי-אדמה, דגים מעושנים, פרוסות נקניק. ענת פזלה ארוכות לעברו של אבי, נחושה ליצור איתו קשר, אבל מהססת לעשות את הצעד הראשון. רק אחרי כמה לגימות של וודקה נקייה, ניגשה אליו והוא הרים כוס והשיק בכוס שהחזיקה בידה. \"לחייך\", אמר. \"לחייך, אבי\". עיניה לא משו מפניו. \"אתה חושב שזו תהיה חוצפה מצדי אם אבקש את מספר הטלפון שלך?\" העזה. הוא צחק. \"התענוג כולו שלי\", אמר ושירבט את המספר על מפית נייר, \"תתקשרי\". ענת חשה שפניה סומקים. היא טמנה את המפית בארנקה ושבה אל שולחנה. מחיאות הכפיים דעכו, הוודקה התקשתה להתפוגג מהעורקים והאורחים מיאנו להיפרד זה מזה. עשן סיגריות היתמר אל התקרה ואינה הכניסה למכשיר הסטריאו תקליט של שירים רוסיים והגבירה את הקול. לפתע, מבחוץ, קרע את האוויר קול נפץ אדיר. חלונות המסעדה קרסו. מישהו צעק \"פיגוע!\", ומייד לאחר מכן נמלטו הכל החוצה. במרכז הכביש, מעוכים ומפויחים, היו מוטלים שרידיו של ג\'יפ ב.מ.וו. גדול. אבי קרב לשם בריצה. במושב הנהג הייתה מוטלת גופת גבר מרוטשת. השוטר בדק את הדופק שלו והזדקף. \"אין מה לעשות\", אמר, \"הוא כבר לא בחיים\". אבי חייג בסלולרי את מספרו של מוקד המשטרה והזעיק ניידת. \"לא\", השיב על שאלה שנשאל מעברו השני של הקו, \"זה לא נראה לי כמו פיגוע. זה נראה יותר כמו חיסול חשבונות בין עבריינים\". הקהל שהקיף את המכונית המרוסקת גדל מרגע לרגע. אבי שלה מכיסו של ההרוג את תעודותיו. \"מי זה?\" שאלה נטשה. \"אחד, יוסף אבנרי\". היא החווירה. \"אני לא מאמינה\", מלמלה. אבי הביט בה בסקרנות. \"הכרת אותו?\" \"כן. הכרתי אותו...\"

סיפורי סיפורי!	12/10/2005 07:37	זוהר פוטר
אותות מבשרי רעה, טבעם שהם מתריעים על קיומם לפני שבא לעולם האסון עצמו. אבל באותם ימים רוויי התרגשות, ובעיקר ביום שבו נועד להתקיים הטקס החגיגי, לא נראה היה לעין כל סימן שמשהו רע ובלתי צפוי עומד להתרחש. הכל התנהל לכאורה באורח מושלם. האביב עמד בשיאו, מוצף באורה הרך של שמש מפנקת ובניחוחות משכרים של פריחה. השמים השתרעו תכולים וטהורים והרוח הירושלמית הצוננת נשאה בכנפיה אוויר נקי, שנשאף אל הריאות כמו סם משכר. בבריכת הסולטן בירושלים, מול חומות העיר העתיקה, רחשו המוני חוגגים ככוורת דבורים הומייה. בטקס הענקת תעודות הסמכה לעורכי דין חדשים היו יותר מאלף בוגרי הפקולטות למשפטים, שסיימו את תקופת ההתמחות שלהם ועמדו בבחינות של לשכת עורכי הדין. בנוסף אליהם נכחו במקום כמה אלפי בני משפחות, שבאו להשתתף בשמחת יקיריהם. קולות צחוק וצהלה, ברכות וחיבוקים נמהלו באווירה של התפרקות מהמתח שנצבר בשנות הלימודים וההתמחות. המאושרים בעורכי הדין החדשים כבר מצאו עבודה וציפו בכיליון עיניים ליום שבו יתחילו לעסוק במקצועם. רבים אחרים עדיין חיפשו משרה וקיוו שימצאוה בהקדם. נטשה וענת לבשו, כמו כולם, גלימות שחורות, וכמו כולם סבבו בהתרגשות בין חבריהן ללימודים, לחצו ידיים, החליפו ברכות. הן היו חברות בלב ונפש, שגדלו יחד באותה עיר, למדו באותו בית ספר, שירתו באותה יחידה צבאית, חבשו את אותו ספסל בפקולטה למשפטים - ולא נפרדו גם לאחר שסיימו את לימודיהן. \"את לא יכולה לתאר לעצמך כמה אני מאושרת שעברנו את זה ביחד\", אמרה נטשה וענת הביטה בה באהבה: \"האמת, אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך\". שתיהן היו בנות 25. הן נולדו בהפרש של חודשים ספורים זו מזו. עיניה של נטשה היו כחולות כרקיע של קיץ, עורה הבהיר בא לה בירושה מאמה וגופה החסון מאביה, שהיה פועל מתכת ברוסיה, עד שעלה לארץ. בת חמש הייתה כשהגיעה איתם מאוקראינה למרכז קליטה בדרום הארץ ואחר כך לבית הקבע שלהם בקריית-גן, עיר פיתוח קטנה ומוכת אבטלה בנגב הצפוני. בבית הספר המקומי למדה עברית במהירות מפתיעה, איבדה לחלוטין את המבטא הרוסי שלה ונקלטה בקלות בחברת בני גילה. היה בה תמהיל מושלם של רגישות ונוקשות, שמחת חיים וביטחון עצמי. היא הביטה אל החיים בתקווה ובאמונה, אהבה את משפחתה הקטנה והבטיחה לעצמה שיום יבוא והיא תסב להם נחת שאותה לא מצאו לצערם בארץ החדשה. ענת הייתה שחומת עור ושחורת שיער, בתם של עולים מטריפולי, שהשתקעו אף הם בקריית-גן מייד לאחר עלייתם לארץ. יפה הייתה כאלילה יוונית קדמונית, נחושה ובטוחה בעצמה כחברתה הטובה, ניגנה בגיטרה, הלחינה שירים שכתבה. תיכון, בצבא ובאוניברסיטה הייתה מוקפת מחזרים, אבל איש מהם לא הצית בה ניצוצות של התלהבות. דרך ארוכה עשו שתיהן עד שהגיעו אל משאת נפשן. נטשה, בתם היחידה של אינה וגרישה סימקין, ידעה עוני ומחסור לכל אורך שנות ילדותה. כשסיימה את התיכון, הגישה בקשה לקבל מלגה ללימודי משפטים באוניברסיטת תל-אביב. היא תלתה תקוות רבות במלגה הזאת, משום שהוריה לא יכלו לסייע לה להרים את נטל שכר הלימוד. אבל למרות ציוניה הגבוהים, לא הגיעה אל הרף שהציבה האוניברסיטה למבקשי המלגות. היא הייתה מאוכזבת, אבל לא אמרה נואש. שום דבר, החליטה, לא יעמוד בדרכה. ללא פרוטה בכיסה נרשמה ללימודים והתחייבה לסדרת תשלומים. חודשים אחדים לפני תחילת שנת הלימודים הראשונה, עקרה לתל-אביב, חסכה פרוטה לפרוטה מעבודתה כמלצרית ומימנה בדרך זו את לימודיה. אביה של ענת בן-דוד היה מובטל. סימונה, אמה, אשה קשת יום וידועת סבל, עבדה כעוזרת בביתו של ראש העיר, שלמה הררי. דולי רעייתו הייתה אשה מטופחת בת 43, שלפני האסון הנורא נהגה לרכוש את בגדיה בחנויות של מעצבים ואירחה בביתה שרים וחברי כנסת, שהירבו לבקר בעיר מוכת האבטלה ולפזר הצהרות על הצורך בפיתוח מהיר של הדרום, ככל שקרב מועד הבחירות. מאז התאונה בקיץ ההוא, התאונה שפצעה את לבה לנצח, כל אלה נראו לה חסרי ערך, וחותם של עצבות היה טבוע דרך קבע על פניה. הייתה לה בת שעמדה במרכז חייה, ילדה בהירת שיער ותוססת, שידעה לקרוא כבר בגיל ארבע והפליאה לנגן בפסנתר בגיל חמש. דולי גידלה אותה כנסיכה. יום אחד, בשעת צהריים חמה, שיחקה תקווה בחצר המרווחת של ביתה, רדפה אחרי כדור לרחוב ונפגעה קשה על ידי מכונית חולפת. דולי שכרה את מיטב הרופאים, ישבה ליד מיטתה ימים ולילות ושילמה הון לרבני העיר כדי שיתפללו להחלמתה. דבר לא הועיל והילדה נפטרה בייסורים קשים. אחרי האסון, התנהלה סימונה, עוזרת הבית שלה, על קצות אצבעותיה בחווילה המפוארת, עטופת היגון, על הגבעה שבירכתי העיר. ימים תמימים הסתגרה דולי בחדרה, מיעטה לאכול, לקחה גלולות הרגעה והתאבלה על מות בתה. היה זה אך טבעי, שבה בעת התעורר בה הרצון להביא לעולם ילד נוסף שימלא את הריקנות בלבה, אבל ההריון שציפתה לו בושש לבוא והרופאים קבעו כי לא תוכל עוד ללדת לעולם. קשה היה לה להשלים עם הגזירה. במשך זמן רב התדפקה על דלתותיהם של מומחי הפריה ברחבי העולם, הדליקה נרות על קברות צדיקים והחלה לשמור שבת, עד שהבינה כי אין בכל אלה תועלת. העצב שב והיכה שורשים בקרבה של דולי. היא התרחקה מחברת בני אדם, איבדה עניין בנעשה סביבה והתכנסה בתוך עצמה - עד ליום שבו חלתה סימונה, ובתה ענת באה למלא את מקומה. הנערה תאבת החיים החזירה את האור אל הבית הקודר, וקול הפעמונים שלה הדהד בין הכתלים כאשר פצחה בשיר תוך שטיפת הרצפות וניקוי האבק. דולי קשרה איתה שיחה ונשבתה בקסמיה. \"הבית שלי פתוח בשבילך מתי שרק תרצי לבוא\", אמרה לה, וענת נענתה מדי פעם להזמנה. בתוך זמן קצר, כאילו היה זה הדבר הטבעי ביותר, הפכה ענת לבת חסותה של דולי, לבת שלא הייתה ולא תהיה לה עוד לעולם. כשהתברר לדולי שהילדה נזקקת לשיעורי עזר, ואמה אינה יכולה לממן אותם, עמדה על כך שתשלם מכספה את שכרם של המורים הפרטיים. היא קנתה לענת בגדים ונעליים, ואף שהנערה הגיבה במבוכה וסירבה לקבל אותם מידיה, לא הירפתה ממנה דולי, עד שהתרצתה. ענת הייתה כל מה שיכלה לצפות מבתה שלה. נאה ונעימת הליכות, חכמה, צנועה ואסירת תודה, ודולי הייתה נחושה בדעתה לתמוך בה ולעודד אותה, עד שתמצא לה מקצוע ותקים משפחה. כשסיימה ענת את לימודי התיכון והשתחררה משירותה הצבאי, שילמה דולי את מלוא שכר הלימוד שלה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב. במהלך לימודיהן התגוררו נטשה וענת יחד בדירה שכורה בדרום תל-אביב. הן נאבקו בחומר הלימודים הקשה, עברו חוויות משותפות ושפכו את לבן זו בפני זו. את דירתן ריהטו בחן צנוע וחלקו ביניהן את כל ההוצאות. חיי החברה שלהן היו דלים   אילוסטרציה (צילום: דפנה קפלן) ככל שיכולים להיות חיי חברה של סטודנטים שאפתניים, המעדיפים להקדיש כל שעת פנאי ללימודים. פרט לאירועים מיוחדים כמו ימי הולדת, מיעטו ללכת למסעדות או לבארים, וכל אחת מהן חלמה על היום שבו יהיה לה חבר שתאהב ושיאהב אותה. שתיהן טרחו הרבה כדי להשיג את הציונים הטובים ביותר. הן למדו יום יום, מבוקר ועד ערב, לא נעדרו משום שיעור. אחר כך הלכו לעבודה במסעדה, חזרו לאחר חצות והמשיכו לשנן פסקי דין עד לשעות הקטנות של הלילה. נטשה פיטמה את עצמה בשוקולד, ענת עישנה כקטר. הן לא הצליחו לקרוא ספרים ועיתונים, רק לעתים רחוקות בהו בטלוויזיה, קנו בגדים רק כשהיה צורך וביקרו אצל הוריהן אחת לכמה שבועות. בכל ביקור, הקפידה ענת לבקר גם את דולי ולשוחח איתה ארוכות. דולי התעניינה במהלך לימודיה, בתוצאות המבחנים, בהערכות שכתבו לה המרצים. היא טלפנה לענת כמעט יום יום. לא היה זה מקרה ששתיהן בחרו להתמחות באותו תחום עצמו. את תקופת ההתמחות שלה עברה נטשה במשרד משגשג של עורכי דין פליליים בראשון-לציון. היא עבדה קשה אבל נהנתה מכל רגע, לקחה חלק בבניית ההגנה על נאשמים המשרד ייצג אותם, צהלה כשהתקבל פסק דין של זיכוי ושקעה במרה שחורה כשהתביעה ניצחה. חלומה הגדול היה לפתוח משרד משלה, אבל היא ידעה שיעברו שנים עד שתהיה מסוגלת לעמוד ברשות עצמה. ענת פנתה אף היא אל התחום הפלילי, אבל מצדו השני של המתרס. נחישותה ושטף דיבורה, הופעתה הבוטחת וציוניה הטובים איפשרו לה להתקבל לתקופת התמחות בפרקליטות הפלילית של מחוז הדרום, שמקום מושבה באשחיים. שתיהן עקרו מתל-אביב לדירה שכורה ברחובות, קרוב יותר למקומות עבודתן, קרוב יותר להוריהן. ענת אהבה את העיסוק בתיקים הפליליים, את ניסוח כתבי האישום, את המשימות הפשוטות הראשונות שהוטלו עליה: הופעות בבתי משפט בעת הוצאת פקודות מעצר לחשודים, השתתפות בבניית תביעות נגד נאשמים בעבירות פליליות שונות. המלחמה בפשע קסמה לה, וכשהוצע לה להמשיך לעבוד בפרקליטות גם לאחר קבלת רישיון עורך הדין, לא היססה אף לרגע והשיבה בחיוב. דולי פילסה דרך אל ענת בין המוני האדם שגדשו את בריכת הסולטן. זה היה היום שאליו נכספה במשך שנים. היא לבשה חליפה מחויטת, שמאז האסון לא העלתה אותה על גופה, וענדה מחרוזת פנינים יקרה שאביה קנה לה כמתנת נישואים. על אף הופעתה המטופחת, היא הייתה מסוג הנשים שגברים אינם מסבים את ראשיהם אחריהן בלכתן ברחוב. בפניה העצובים השתקף אורח חיים רצוף אכזבות, נעדר שמחה, שהעמיק את קמטי הגיל שלה. כשהבחינה בענת, אורו לרגעים פניה חרושי הסבל. עיניה נצצו וחיוך נדיר עלה על שפתיה. \"ילדה שלי\", התרפקה עליה, זרועותיה מחבקות בחום את בת טיפוחיה, \"ילדה מוכשרת שלי. אני כל כך גאה בך\". בעלה, שלמה הררי, ראש העיר של קריית-גן, נעדר מהטקס. אף שדולי הפצירה בו לבוא, לא הישלתה את עצמה שיגיע. כבר שנים שהקשר ביניהם רופף. הוא טען שעיסוקיו בעירייה ובחברת הבנייה שלו גוזלים כל דקה מזמנו, הירבה להיעדר מהבית, לעתים אף נעלם לימים אחדים, והשמועות שהגיעו מדי פעם לאוזני אשתו סיפרו שלפחות חלק מעיסוקיו הוקדשו לנשים שבחברתן בילה. דולי התקשתה למצוא בקרבה את כוחות הנפש הדרושים להתחיל את חייה מחדש. היא בלעה את עלבונה בשקט. סימונה וחיים בן-דוד, הוריה של ענת, לבשו את מיטב בגדיהם לכבוד הטקס. הם היו גאים בבתם ואסירי תודה לדולי. אינה וגרישה סימקין, הוריה של נטשה, עמדו בסמוך, נרגשים אף הם. \"החלום שלי התגשם\", אמרה אינה בעיניים דומעות. היא הזמינה את בתה ואת דולי יחד עם ענת והוריה לארוחה חגיגית במסעדה שלה באותו ערב. ההמולה גברה ועמה גם הצפיפות. על הבמה נערכו הכנות אחרונות לתחילת הטקס. ברמקול קרא מישהו למקבלי התעודות לתפוס את מקומותיהם בשורות הראשונות, השמורות למענם. אך בטרם הספיקו נטשה וענת לעשות זאת, צץ לידן גבר צעיר במדי שוטר. \"מזל טוב\", אמר. הן ניסו להיזכר. \"שכחתן?\" חייך, \"אני אבי, אבי כהן\". עיניהן התעגלו בפתיעה. אבי למד שלוש שנים מעליהן בתיכון ומאז לא פגשו בו. \"לא ידעתי שלמדתן משפטים\", אמר. \"מה אתה עושה כאן?\" שאלה ענת. \"חבר טוב שלי מקבל היום תעודה\", אמר, \"הוא הזמין אותי\". אבי חייך במלוא פיו והן התקשו שלא להתפעל מהשינוי שחל בו. הנער הצנום והשקט שלמד איתן היה עתה גבר נאה ומאיר פנים, תמיר וחס%E

אהבתי!	09/09/2005 21:02	*@אמילי@*
רק... ממתי וולדמורט הוא יצור??? אבל במחשבה שניה אם הוא לא יודע מה זה לאהוב אז הוא כן יצור ח.... תמיוש זה מהמם!

לזוהר פוטר!	07/09/2005 13:09	צ'יפס
מה? מה הקשר? אני בכלל לא מכיר את התוכנית הזאת! נשבע לך! אבל תגיד איזה קטע.

לצ'יפס	06/09/2005 20:44	זוהר פוטר
אתה גנבת קטע מאיזה תוכנית לא זוכר את שמה אולי "איפה כרמן סן דייגו"!

פרק שני לסיפור	04/09/2005 20:25	זוהר פוטר
פרק 2- היופי שהיה ברלי "או קיי הבאת את  the helper?" (העוזר, כדור שנותן לך לנשום בחלל) שאל רונן "אני צריך לרקוח את התרופה שעוזרת ל...!" ומה שהפסיק היה מה שנראה ב"חדשות הערב" ומה שנראה מול עיניהם, הגג המשורין של "נס"א עף! ונראה שהחללית תהיה הבאה בתור. "ומה עם החליפה?" רוני חייך "צ'ק!" רוני התקרב אליו במעוף (הם היו באיזור האימונים שבו לא הייתה כ"כ כבידה) "או קיי זה הדבר האחרון שאנחנו צריכים רק השאלה היא מי יהיה בחדר הבקרה."  רוני נראה כמו תמיד שיש לו מנורה מעל הראש. "אתה לא זוכר את ההמצאה שלי?" רונן ניסה להבין מה הוא אמר אבל שיתף פעולה "אוקיי אבל אתה תהיה עליה!". החליפה שלהם הייתה אדוקה ולחצה במקומות שיש בהם חמצן ואפילו לא נתנה לנשום אבל בחדר אימונים ובחלל היה אפשר לחשוב שאתה עירום אבל זה רק במסנג'ר (הטיסת חלל האחרונה שהייתה) נוסתה החליפה. רונן ורוני קפצו לפתח החללית ועפו לתוכה ואז פשוט אמרו "עשר , תשע , שמונה, שבע, שש, חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחת ושום משיכה!!!!" ואז כאילו נולדת מחדש בפיצוץ נשמע רעש ענק בומטרח!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! כאילו אש אפפה אותם מכל עבר (וזה מה שקרה) עפה החללית הבינונית 'ילר' לתוך האטמוספרה ומחוץ לה ורוני הביט רק בחדר בקרה הנייד שלו ואמר לרונן "זמן למעוף!" ושניהם חייכו זה לזה ואמרו "שלוש , שניים ואחת!" ושנייהם פתחו את חגורותיהם והמריאו לשמיים המוגבלים בפלדה שלהם והסכלו החוצה וראו את יופי החלל ואז רונן אמר לרוני "רואה את הכוכב הזה שם? לשםאנחנו נגיע!" רוני ראה שיש שם במוח ה"נס"אי" שלו שאלה לרונן "ועוד כמה זמן נגיע?" רונן ראה עכשיו שרוני הוא זה שלא קרא את "פרודקס התאומים" (הספר של תורת היחסות של אלברט איינשטיין) "במושגי כדור הארץ יום וחצי אבל לפי שעון החלל עוד חמש שניות" אבל רוני לצערו של רונן הוא שאל שאלה יותר מדי משכילה "ובשעוננו הביולוגי עוד כמה זמן נגיע?" כעבור שלוש שעות... "הגענו!" אמרו רוני ורונן פה אחד והם ראו דבר לא יאמן...

צ'יפס!	03/09/2005 21:51	טוויטי
יש לך סיפור יפה,אני אקרא את ההמשך בהזדמנות!

סיפור לא על הארי פוטר אלא ממוחי	03/09/2005 21:15	זוהר פוטר
קוראים לו "חיים חדשים ברלי" פרק 1- היופי שנראה בכוכבים רונן וקינו ורוני טבורי היו חברים טובים שניהם עבדו בנס"א במחלקה הs.m (מיקרוסקופים סודיים) ויום אחד היה הוריקן נורא ביוסטון שבו היו צריכים להסתלק מהעיר. אבל רונן ורוני לא רצו להשאר ביוסטון , טקסס וגם לא רצו לעבור למקום שהם הם לא יתאקלמו ולכן הם החליטו לחפש כוכב ללון עליו ומי יודע אולי אפילו לחיות שם. "היי רוני! מה אחד מה הרעיונות שלך למיקרוסקופ?" רוני נראה מאושר ששאלו אותו את זה " זהו שנקח את הליזר של שון ונשים אותו שם" וכיוון את ידו לעבר רווח שבו היה קשר של חיישנים "איזה שון וממתי השון הזה שלך בנה ליזר?" שאל רונן "הc.t.777.f !" (רואה עד 777 רגל)  "אוקיי אז שים את זה שם רק איפה זה?!" רוני הצביע על ארון שנראה כמו קיר "ו..." אמר רונן רוני פתח פתח קטן ומתקפל בארון "ולמה בנו את הדבר הענק הזה?!"חשב רונן . רוני הקליד קוד סודי בפתח שהיה שם ואז קול נשמע באנגלית "לאיזה איזור את רוצים להעביר את לייזר מספר 123370?" ואז רוני אמר פתאום "ספליטר" ושוב הקול שאל באנגלית "ובאיזו עוצמה אתם רוצים שליזר זה יפעל?" ושוב חזר רוני על המילה "ספליטר" ואז באיזור שקודם רוני הצביע עליו הופיע לייזר בצבע ירוק-חום ועל מחשב שהיה על הקיר הייתה תמונה שבה הופיעו מספר כוכבים בצבע שחור ,צהוב, ירוק ואדום-ורוד לכולם היה שם לשחור-אספוזידו צהוב-בובוז ירוק-מטר רק לאדום-ורוד לא היה שם רונן ורוני חשבו הרבה זמן עד שרונן נראה כאילו מנורה הייתה מעליו והוא לקח מחשב נייד וחיבר אותו לתקע ואז הופיע אותה תמונה שהייתה על המסך הגדול והקליד רונן את המילים 'רלי' ואז אמר רונן "לשם אנו נוסעים".

רק תלחץ על הלחצן השמאלי בעכבר	03/09/2005 19:36	צ'יפס
ותעשה העתק. ואז תפתח את word ותלחץ על הלחצן השמאלי ותעשה הדבק!

ז בסדר אבל ארוך מדי ואני לא חושב שאני	03/09/2005 19:28	זוהר פוטר
יודע איך להעתיק לword

יש לי ספר לא של הארי פוטר	03/09/2005 12:23	צ'יפס
הפרק הראשון לא משהו, אבל אחרי כן זה נהיה מהמם!!!!! בבקשה תקראו ותגיבו. לספר קוראים "הצפות העיר קוויזה." והנה הוא (הפרקים ארוכים!) תעתיקו לWORD  ותדפיסו! פרק 1- תעלומת המבול בצ'נטרה והפגישות ישנה עיר קטנה, ושמה קוויזה. בקוויזה ירדו המון גשמים והצפות תמיד הגיעו אליה. יום סגרירי אחד, ירד מבול ענקי, וסופות גדולות וסוערות הגיעו אל העיר צ'נטרה, העיר השוכנת ליד קוויזה. בקוויזה היה בקתה קטנה בקצה העיר, בבקתה גרו שני בחורים שבדיוק סיימו את האוניברסיטה ויצאו לעבוד, שניהם היו בני 24. כבר מהגן, היו שני הבחורים חברים טובים מאוד, כשהיו קטנים, תמיד נדנדו לאמהותיהם שישלחו אותם לאותו בית ספר ותמיד בחרו אחד את השני להיות באותה הכיתה, וגם בצבא היו שניהם באותה יחידה. לאחד מהבחורים קראו נווה, נווה הוא בחור שעובד בבאולינג, הוא בלונדיני ותמיד ממהר לכל מקום. נווה נורא אוהב מסיבות סופשבוע ועיניו של נווה שחורות לחלוטין. לבחור השני קוראים דניאל והוא נורא מקפיד לאכול לארוחות בוקר דגני בוקר, דניאל עובד בעבודה הקשורה לתוכנה מיוחדת במחשב, שערו של דניאל בצבע שחור בהיר והוא יכול להפוך למשוגע ממש במצבים של לחץ. יום אחרי שהגיעו הסופות האדירות והסוערות, והגשמים החזקים לצ'נטרה, צפה נווה בחדשות הבוקר. "או-אה, אתה יודע איזה מבול היה בצ'נטרה, ממש סופה!" אמר נווה בעודו יושב וצופה בחדשות הבוקר, כרגיל. "כן, אבל שמעתי שאין שם שום שיטפון או הצפות, מוזר," אמר דניאל כשהוא לוקח מן המקרר חלב לדגני הבוקר שלו. "עזוב, בטח קרוב לשם יש ים קטן והכול הלך לשם," אמר נווה וכיבה את הטלוויזיה, "טוב, זה לא ממש מעניין אותי, אני מוכרח להגיע לעבודה." "איזה שטויות זה שיש לך עבודה ביום שישי," אמר דניאל בלגלוג. "אתה אוהב ללכת לבאולינג?" שאל נווה. "כן, למה?" ענה דניאל. "הפעמים היחידות שיוצא לך להגיע לבאולינג זה בשישי שבת, נכון? אני עובד בבאולינג בשישי ושבת," ענה נווה. נווה פתח את דלת הבית ויצא החוצה, אל המכונית שלו. נווה התניע את המנוע והחל לנסוע, הוא הופתע לגלות שכלל לא היו מכוניות על הכביש, לא ייאמן. בינתיים בבקתה הקטנה, דניאל השתעמם והחליט לפתוח את החדשות בכל זאת. "וכעת נחזור לעניינו, המבול בעיר צ'נטרה אמנם היה חזק, אך שום הצפה לא הייתה שם, בקרבת צ'נטרה אין שום נחל או ים שהמים יכולים להגיע אליו, בכל זאת, לא ייתכן שההצפה לא נמצאת בשום מקום, עדיף להישאר בבתים ולהיות רגועים," אמר שדר החדשות בטלוויזיה. דניאל כיבה את הטלוויזיה, והחליט שהוא ייברר את העניין הזה, בכל זאת, הוא לא הרגיש שום דאגה, אבל מיד ניגש למחשב הנייד שלו. האמת, שהתוכנת מחשבים בעבודה של דניאל עוסקת בעניינים מוזרים שקורים בעולם, וכל מי שבעבודה מצליח לברר על דבר כזה, מיד מכניס את הפרטים לתוכנה ומתחיל לחקור ולחפש. דניאל פתח את המחשב והדליק אותו, הוא הבין שהמקרה עם ההצפה יכול להיות אחלה של מקרה לחקור עליו. הזמן חלף, ובינתיים הגיעה השעה חמש וחצי ונווה חזר מהעבודה. "מה אתה עושה עם המחשב?" שאל נווה. "אהה... סתם מנסה לחקור קצת על ההצפה שלא הגיע לשום מקום," אמר דניאל וסגר את המחשב, "טוב, אני כבר כמה שעות יושב כאן ומנסה, אני לא מבין את זה. התוכנה לא מצליחה לקלוט שום מידע על ההצפה ועל איך זה שהיא לא בצ'נטרה ולא בשום מקום אחר, מוזר, אף פעם לא קרה שהתוכנה פיגרה ככה." "בוא'נה, אתה בנאדם משועמם, כולה מה קרה?" אמר נווה בלגלוג. "מה קרה אתה שואל? זה נראה לך הגיוני שדבר כזה יקרה על כדור הארץ, זה מקרה גדול לחקור עליו," אמר דניאל והעלה חיוך על פניו, הוא היה מאוד מרוצה מהתשובה שלו, משום מה. "אוי נו באמת, אתה סתם מזבל ת'מוח," אמר נווה, פתח את העיתון, והתחרפן לגמרי, "גם בעיתון יש על הסופה שלא הפכה להצפה, הם בכוונה רוצים לשגע אותי." לדניאל פתאום נהייתה מחשבה כמה מוזר נווה לפעמים ואיך כל דבר קטן מטריף אותו, למען האמת, נווה מיד הבחין לפי פרצופו של דניאל על מה חשב, אבל לא אמר מילה. אפילו בלילה, נווה חלם על הסופה הזאת. בבוקר יום שבת, דניאל התעורר ומיד ניגש אל מחשבו, הוא לא הפסיק לחקור, פשוט לא הפסיק. כעבור כמה שעות, נווה קם רגוע יותר והכין לעצמו כוס קפה מעוררת של בוקר. דניאל קפץ פתאום מהכיסא, רץ ללבוש מעיל ולקח מפתחות, מבלי לסגור את המחשב הנייד שלו. "לאן אתה הולך פתאום?" שאל נווה (בהלם על המרץ הגדול שיש לדניאל על הבוקר). "אני חושב שהתקדמתי קצת בעניין הסופה, אני חייב להראות את זה למנהלי התוכנה!" הכריז דניאל בחיוך של ניצחון ויצא מהבית. "אם את שומע אותי, אז תדע שגם עם תגלה את כל המחקר, אני לא אתעניין בזה ולא ארצה שתזכיר את זה יותר בחיים, אפילו עם תרוויח מזה מילונים!" צרח נווה ושם את שתי ידיו על ראשו, לא היה לו מושג מה לעשות. "היי, אולי בזמן שהוא לא בבית אני אוכל להציץ קצת בתוכנה שלו, מגניב," לחש לעצמו נווה, כאילו מישהו יכול לשמוע אותו. נווה אכל קצת סוכריות, התיישב ליד המחשב הנייד שכבר פתוח על התוכנה והסתכל קצת על התוכנה ועל איך היא פועלת, הוא אפילו הפיל כמה סוכריות על כמה מקשי מקלדות  המחשב, הוא לא הבין כלום, הוא פשוט ראה כל הזמן קודים סודיים עולים וירדים במהירות, "אוי לא, אני חושב שהסוכריות שינו משהו," אמר נווה בבהלה ובפאניקה. לפתע בסערה ובמהירות אדירה נכנס דניאל לבקתה ואמר "אני לא מאמין ששכחתי את המחשב הנייד שלי..." אבל מיד קטע את דבריו, "נווה, אתה הזזת משהו בתוכנה?" שאל דניאל בקול עצבני אחרי שראה את הקודים עוברים במהירות במחשב הנייד שלו. "טוב," אמר נווה בקול קלוש ובמבוכה רבה, "רק נפלו לי כמה סוכריות על המקשים, זה לא ישנה משהו. נכון?" הוא הסמיק. "אתה לא קולט, כל נגיעה קטנה לא נכונה במקלדת יכולה להרוס הכול! אתה התחרפנת לגמרי, אולי כרגע הפסדתי מיליוני שקלים, לך תדע," דניאל צעק צרחה קלושה ביותר והביט בנווה במבט מביש, עצבני ומאוכזב באותו העת. נווה שתק והצטער במבוכה. נווה אף פעם לא היה כזה נבוך. דניאל הסתכל על הקודים העוברים במהירות במחשב הנייד שלו, "אני ממש לא מבין איך עשית כזה בלגן." "היי, אל תאשים אותי, אלו הסוכריות," ניסה נווה להתחכם, זה לא הלך לו, דניאל הביט בו כמו אל ילד בן 5. דניאל הבחין לפתע שהקודים העוברים לפניו אלו כל מיני קודים שהשתמש בהם בעבר. "היי הנה הקודים של פעם שלי, אני לא מאמין, כל קוד שעולה פשוט נמחק, אני אבוד," אמר דניאל בעצב בעוד הוא רואה את הקודים עולים ונמחקים. "אולי תנסה לעצור אותם איכשהו," הציע נווה לדניאל. דניאל מבלי לדבר התחיל ללחוץ על דברים במהירות, הוא הצליח לעצור אחד מהקודים, אבל זה לא היה קוד כל כך חשוב. "איך אפשר? הקודים עולים מהר מדי, וזה גם משגע את השכל," הכריז דניאל בחוסר אונים מוחלט. נווה לקח לרגע את המחשב הנייד, הוא הבחין בקוד שעולה שונה משאר הקודים, "היי, דניאל תראה, יש כאן קוד שעולה הרבה יותר לאט והוא גם ארוך, אין מצב שמישהו ינחש אותו אי פעם, קח, אתה חייב לעצור אותו!" נווה הושיט לו את המחשב. דניאל לקח מיד המחשב ועצר את הקוד. לפתע הופיע במחשב קוד ארוך שדניאל אף פעם לא זיהה: %*^!MWBYRV 1@# 9413~ "אלוהים אדירים, מה זה הדבר הזה?" עמד דניאל המום מול המחשב. "אני יודע שאתה לא שואל אותי, אבל אל תשאל אותי," אמר נווה בצחקוק קל. דניאל לא הקשיב לנווה, הוא מיד נכנס למכונת החיפושים בתוכנה ורשם: מקרה: תעלומת המבול שלא הביא הצפה מקום: צ'נטרה סיסמת משתמש: Daniel.@@@124 שאלת חקר: היכן ההצפה? קוד: %*^!MWBYRV1@#9413~ "אתה מנסה את הקוד שאני גיליתי? מעניין עם זה יעבוד? אני בעצמי עשיתי את זה," אמר נווה בהתלהבות ובמחשבה של כמה הוא גאון. "אתה בעצמך אמרת, לא אתה עשית את זה, אלו הסוכריות," צחקק דניאל והצטרף לצחוקו גם נווה שלא לקח את זה ברצינות כמובן. "טוב מה אנחנו מפטפטים? תבדוק מה זה מראה," אמר נווה בחיוך. "פתאום אתה כן מתעניין בזה, אה?" הסתכל דניאל על נווה. "טוב, אני עשיתי את זה, אז אני מתעניין בזה," נווה התחכם, הוא תמיד היה מתחכם. דניאל הסתכל במחשב בשמחה, אבל לא למשך הרבה זמן, פתאום דניאל נהיה חיוור כולו וביקש מים. "מה קרה? הקוד הזה לא נכון? התוכנה נהרסה לגמרי? מה?" אמר נווה בבהלה. "נווה, הקוד הזה מתאים, הוא הקוד המתאים, זה הראה לי איפה ההצפה," לחש דניאל בעצב ובקול קלוש. "יש! איזה מגניב תראה לי איפה?" אמר נווה בשמחה וצהלה מבלי לשים לב לדניאל. "תסתכל לבד, אתה מבין את המפות, ההצפה היא בצבע כחול בהיר עם מעט לבן," אמר דניאל והביע פרצוף כאילו הוא עומד להתעלף. נווה הביט בתוכנה וראה מפה של האזור של קוויזה, צ'נטרה ועוד עיר שלא הצליח להבין את שמה. באזור של העיר הלא מוכרת לא היה שום דבר מיוחד, בצ'נטרה הוא ראה סימנים של ברקים וסופות, וליד קוויזה הוא ראה משהו עצום בגובה 10 מטרים בצבע כחול בהיר עם מעט לבן (לפי תיאוריו של דניאל) זז במהירות אדירה לכיוון קוויזה. "אתה רוצה להגיד לי שזה הולך להרוס את העיר ולהרוג את כל אנשיה? חייבים להבריח מכאן את כולם לפני שיהיה מאוחר מדי, אין לנו הרבה זמן," צרח נווה ורץ לדלת. "אתה צודק, בוא נזוז, חייבים לעבור בכל הבתים ולשכנע את האנשים לעזוב," אמר דניאל. דניאל ונווה יצאו מהבית עם המחשב הנייד להבריח אנשים מקוויזה כמה שיותר מהר. דניאל ונווה הספיקו לעבור רק ב-5 בתים ולאחר מכן כבר החלו להתעייף. בבית הראשון, פתחה להם סבתא זקנה ששמה ווינה את הדלת ושאלה מה הם רוצים. נווה ודניאל הסבירו לה על התוכנה ועל הקוד הסודי וניסו לשכנע אותה חזק לעזוב, אבל הגברת הזקנה הייתה בטוחה שזהו שקר, כדי שיגנבו לה את הבית. בבית השני, פתחה להם גברת מגונדרת ששמה אנג'לינה, דניאל ונווה ניסו להסביר לה, אבל היא הייתה מטומטמת ברמות, היה לה מוח של צב ממש והיא אינה הבינה מה מקשקשים לה בשכל ואיימה להתקשר למשטרה. בבית השלישי, פתח להם ילד בן 10 בשם נדב ושאל מי הם. נווה ודניאל הסבירו לו אותו דבר ולדעתם נדב היה אפילו יותר חכם מאנג'לינה, הוא היה ילד מאוד נחמד וחכם והוא הבין שהוא חייב לברוח מקוויזה, אבל אבא שלו אמר לו לא לדבר עם זרים וסילק את דניאל ונווה מהבית. "טוב, אני כבר מת מעייפות, כמה אפשר לרוץ מבית לבית? זה לא נורמאלי ועד שהילד הקטן הזה נדב האמין לנו, אבא שלו היה חייב להתערב, אנחנו לא נצליח לעולם לשכנע אותם לעזוב," אמר נווה ונשף נשימות עמוקות וכבדות. "חייבים להמשיך לפחות לעוד 2 בתים, עם אחד יאמין לנו, אז נהיה כבר חבורה גדולה יותר שבורחת מקוויזה," אמר דניאל והמשיך לרוץ. נווה המשיך לרוץ לבית הבא יחד עם דניאל. בבית הרביעי, הייתה ילדה שלא פותחת לזרים, דניאל ונווה הכירו אותה, קוראים לה רינה, היא הייתה מעצבנת ונווה תיעב אותה, דניאל בקושי הכיר אותה. האמת, נווה מכיר את רינה מכיוון שהיא כל יום שבת הולכת לבאולינג וכל הזמן מתלוננת ומתלוננת. בבית החמישי והאחרון, פתחה להם נערה שנראתה להם די מופרעת, כזאת שלא אכפת לה מהעולם, גם הקול שלה היה די מוזר. הם נכנסו פנימה, הבית היה קטן במיוחד והיו בו הרבה מאוד מיטות מבולגנות, השולחן היה רעוע ועל ידיו עמד מדף עם ספר אחד בסה"כ. כשנכנסו יותר עמוק לתוך הבית, דניאל ונווה הבחינו בטלוויזיה גדולה ולידה ארון עמוס בסרטי וידאו "לא לילדים". שם הנערה היה אגנה והיא בת 18 בערך, היא יודעת לנהוג, אבל היא נוהגת בלי רישיון. שערה היה בלונדיני צבוע עם מעט שחור ושערה היה חלק וארוך, היא לא הייתה גבוהה במיוחד, ובגדיה היו קרועים, עיניה היו כחולות מאוד. "את לא קוראת הרבה ספרים, נכון?" התעניין נווה והסתכל על אגנה. "עזבו שטויות, תגיעו לעניין ואל תבזבזו לי אתה הזמן," אמרה בהתחלה אגנה בפשטות ובחוסר התלהבות ועניין מוחלט לגמרי. דניאל ונווה היו די מיואשים, אך בכל זאת הסבירו לאגנה בחוסר תקווה למה היא צריכה לברוח מקוויזה ולהביא איתה כמה שיותר אנשים. "מגניב, יש לי מלא חברים, אני אביא את כולם ונברח יחד," אמרה אגנה וקרצה לדניאל ונווה, עכשיו החלה להיות קצת יותר מתלהבת. "איזו מופרעת, אלוהים ישמור אותי," לחש נווה לדניאל באוזן. "לפחות יש לה המון חברים, יחד נשכנע את כולם לעזוב, אתה לא חושב?" לחש דניאל לנווה בחזרה. "אוקי, אבל אנחנו צריכים לשכנע את כל העיר לברוח, כן?" אמר דניאל לאגנה. "תראה חבוב, אין לי בעיה עם זה, תעשו מה בראש שכ'ם, אבל שתדעו,עד שאני אאסוף את כולם ייקח לי בערך שבוע," אמרה אגנה. "שבוע שלם! כמה חברים יש לך? אין סיכוי, ההצפה מגיעה ביום שישי בערב," אמר נווה בשוק טוטאלי ובאכזבה. "אתה צוחק, כל הבחורים פה בעיר שלכם היו חברים שלי מתישהו," צחקקה אגנה. "איזה יום היום לעזאזל?" לחש נווה לדניאל. "היום יום שבת, חייבים לאסוף את כולם בשבוע, זה לא יהיה פשוט, נאלץ להתחלק בכסף," אמר דניאל, הביט לכיוון אגנה וחיכה שתגיד משהו. "אל תדאגו, אני וחלק מהחברים שלי נתחבא במזוודות, מה הבעיה?" שאלה אגנה. נווה הביט בשוק לכיוון דניאל ואותו הדבר עשה דניאל. "את בטוחה שלא יבדקו מה יש במזוודות?" שאלו דניאל ונווה פה אחד. "איך הגעתם, אתם יודעים כמה פעמים התחבאתי במזוודה? המון!" הראתה אגנה לנווה ודניאל את גופה הגמיש מתכווץ להראות להם שהיא אכן יכולה להיכנס במזוודה. דניאל ונווה נראו מופתעים והחליטו שזה בסדר ושהם יכולים לסמוך על המופרעת הזאת. "טוב, את חייבת להתחיל לקרוא לכל החברים כבר עכשיו, גם אנחנו נעזור," צעק דניאל בעודו חוזר הביתה. דניאל ונווה חזרו לבקתתם הקטנה שבקצה העיר, השעה הייתה כבר 4 אחרי הצהריים ודניאל הכין לעצמו ארוחת צהריים (הם פספסו אותה). דניאל היה יותר ספורטיבי מנווה ולכן היה לו את הכוח להכין ארוחה קטנה, נווה צפה במשחק כדורגל בטלוויזיה בעייפות ובנחת. "נווה, אתה רוצה לאכול משהו אולי? אני מכין ארוחה," פינק דניאל את נווה. "כן, תביא לי קציצה, ספגטי עם רוטב, שניצל טופו, טבעות בצל ונקניקייה, אני פשוט גווע ברעב, לא אכלתי כלום גם בבוקר," אמר נווה. "שמן!" אמר דניאל. הזמן חלף והגיע הערב, דניאל התקשר אל אגנה, לברר לגבי חבריה. "הלו, אגנה, כמה חברים כבר השגת?" שאל דניאל בתקווה להרבה חברים. "תשמע, יש אצלי מישהו, אז אל תפריע לי תתקשר אליי עוד 5 דקות בערך," השיבה אגנה וניתקה את הטלפון. דניאל סגר את הטלפון והניד בראשו. "מה קרה? כמה היא הצליחה להשיג?" שאל נווה ותקע גרעפס. "היא רוצה שאני אתקשר אליה עוד 5 דקות. יש אצלה מישהו," השיב דניאל, "אתה אכלת יותר מדי ב-4 אמרתי לך לא לקחת יותר מדי." "אני מדמיין איך היא אמרה לך את זה. יש אצלי מישהו," חיקה נווה את אגנה המופרעת. "אתה חקיין לא רע," אמר דניאל. עברו חמש דקות, דניאל צלצל פעם נוספת ולא הייתה תשובה, היא לא נמצאת. "אני לא מאמין, היא לא נמצאת בבית, אם היא לא עונה לי, ביום ראשון לפני שאלך להזהיר את עבודתי מפני ההצפה אלך לראות מה איתה," אמר דניאל וצעד צעדים ספורים הלוך ושוב בעצבנות. "תגיד, אתה בטוח שבתוכנה שלך אין איזה ווירוס?" שאל נווה לאחר שחשב כמה לא הגיוני שההצפה תגיע בעוד שבוע והיא עוד לא עברה באף מקום. "אתה צוחק? זו לא סתם תוכנה, היא בדוקה היטב, באמת חשבת שהיא מרמה אותנו ושאנחנו מטומטמים? בחייך, תחזור לעצמך, לעזאזל," ענה דניאל. "אוקי, אוקי תירגע קצת, רק שאלתי," אמר נווה בתדהמה לתגובתו הפרועה של דניאל. דניאל קם מהשולחן והלך למיטתו, לישון שינה עמוקה אחרי היום העמוס הזה. הוא מאוהב באגנה קשות, רואים על הפנים שלו. אולי הוא יחלום הלילה עליה, חשב לעצמו נווה בצחוק, הצחיק אותו שדניאל "המתכנת" יתאהב במופרעת בת 18 שאינה יודעת לקיים הבטחות ולא עונה לטלפונים שכל יום מתנשקת עם מישהו אחר בביתה, זה מה שנקרא לרקוד על 300 חתונות. זה כמו תחרות מי יתחתן איתה, זה יהיה מטופש עם דניאל יצטרף לזה, חשב שוב נווה. טוב בחורה כמו אגנה הייתה מוכנה להתחתן בגיל 16 עם היה איזה גבר טוב בשבילה. אמנם לנווה לא היו הוכחות ברורות שדניאל מאוהב באגנה, אבל נווה מומחה בעניינים האלה והוא יודע טוב מאוד מי מאוהב במי לפי המבטים והניסיונות להתקרב זה לזה. בבוקר התעוררו דניאל ונווה באותה השעה, אך דניאל קם ומהר מאוד התארגן, עוד פעם זה קשור לאהבה חשב לעצמו נווה, הוא לא הפסיק לחקור את העניין הזה. נווה לא רצה להתערב וחזר למיטה, השעה הייתה 7, הבאולינג נפתח רק ב-9 וממילא אף אחד לא מגיע לבאולינג ביום ראשון בבוקר. דניאל היה יותר בלחץ לקראת ההצפה שעומדת להגיע, אבל נווה כנראה לא כל כך הבין את המשמעות של התוכנה ושל ההצפה, הוא היה רק עסוק באגנה ובדניאל. דניאל צעד מהר ברחוב לעבר ביתה של אגנה לברר כמה חברים היא כבר אספה. דניאל הגיע לביתה של אגנה במהירות וצלצל בפעמון הדלת 4 פעמים ורק בפעם הרביעית קמה ופתחה אגנה לדניאל את הדלת. "תגידי מה את השתגעת? כל הערב ניסיתי לתפוס אותך, זה חשוב," אמר דניאל בכעס. "מה אתה רוצה ממני? אני יכולה לישון עד הצהריים, אני מתה מעייפות," אמרה אגנה וכמעט נרדמה בעמידה מרוב עייפות. "כל מה שאני רוצה לדעת זה כמה חברים כבר אספת?" שאל בעצבנות דניאל. "לא אספתי מספיק, נשאר לי עוד המון חברים לאסוף," אמרה אגנה בעייפות. "אל תגידי שלקחת רק 2 או 3 חברים," אמר דניאל באכזבה. "מה פתאום? אספתי רק 29 חברים, אני מצטערת," אמרה אגנה ועצמה את עיניה. "אז לא חשוב, טוב מאוד. מתי הלכת לישון אתמול בלילה?" שאל בהלם טוטאלי דניאל. אגנה לא הספיקה לענות לדניאל, היא נפלה על מיטתה המבולגנת בעייפות. דניאל דקה ארוכה במקום והסתכל על אגנה, אחרי כן סגר את הדלת בייאוש וחזר לבקתה, הוא השתעמם מעט בדרך, אז חשב לעצמו אם נווה כבר בעבודה או לא. דניאל הגיע לבקתה אך לא היה שם אף אחד, נווה כבר בבאולינג וזה הזכיר לדניאל שהוא חייב לטוס לעבודה והזהיר את כולם מפני ההצפה העומדת להגיע לקוויזה. דניאל ונווה חזרו הביתה באותו הזמן והכינו לעצמם ארוחת ערב. במשך ארוחת הערב דניאל שתק ונראה עצוב מאוד, נווה החליט שהכי טוב לא לדבר. בסוף נווה כבר לא התאפק ושאל "מה קרה לך?" "לא קרה לי כלום, למה אתה שואל?" שאל דניאל ונראה עוד יותר עצוב ומאוכזב. "בחייך, אני מכיר אותך מהגן, אני יודע טוב מאוד שקרה לך משהו, ספר לי, קרה משהו שקשור לאגנה אולי?" שאל נווה. "לא, מה פתאום? אני אספר לך מה קרה. היום כשהגעתי לעבודה הרגשתי מאוד מרוצה מעצמי שאני הולך להציל את כולם מההצפה המתקרבת, הייתי בטוח שיאמינו לי, הם הרי עזרו לי ואני עזרתי להם להקים את התוכנה. בישיבה שלנו, מיד הראיתי לכולם את המפה ואת הקוד שגיליתי, או שיותר נכון אתה גילית איכשהו. אבל הם צחקו ללא הפסקה וכעסו עליי כל כך, הם היו בטוחים שאני רק מנסה להרוס להם הכול ושאני שיניתי משהו בתוכנה כי הרי זה לא יכול להיות שההצפה לא עברה בשום מקום בדרך לקוויזה. טוב, הבוס לא צחק ממני, הוא עשה משהו יותר גרוע ויותר מרושע מצידו, הוא התעצבן ו..." הפסיק לרגע דניאל וכמעט הזיל דמעה. "ו...?" שאל נווה. "והוא פיטר אותי מהעבודה," אמר דניאל והאדים מרוב כעס ועצב. "אתה עובד עליי, הוא מעז לפטר אותך ככה? הוא עוד יישמע ממני," צרח נווה והתעצבן כל כך עד שהגיע לרמה שהוא יותר מעוצבן מדניאל. נווה לקח מעיל ויצא מהבית אל האוטו שלו, הוא ידע היכן נמצא מקום עבודתו של דניאל. הוא הגיע לעבודה של דניאל והגיע אל משרדו של אחד העובדים. "מה שם הבוס שלכם ומנהל התוכנה כאן?" שאל נווה בעצבנות. "אני מצטער, אסור לי להגיד לך זאת, אני לא מכיר אותך ולא זכור לי שאתה עובד בתוכנה הזאת," אמר העובד בהתנשאות, הוא הרגיז את נווה עוד יותר. "מה לעזאזל השם שלו?" צרח נווה בכעס ובשיא העוצמה. "אדוני, אני מבקש ממך לא להתעצבן ולצרוח כאן בבקשה. זה משרד," ענה העובד. נווה נראה כאילו הוא עומד להגיד דבר נוסף, אך יצא מהמשרד וחיפש לבדו את משרד המנהל. נווה התאמץ, אך בכל משרד שחיפש המנהל לא היה. כעבור שעה שחלפה מהר, חזר נווה לבקתתו הקטנה וראה את דניאל יושב עם התוכנה. "מה אתה מנסה לעשות? חשבתי שאתה כבר לא עוסק בזה?" שאל נווה ושילב את ידיו. "קודם התעצבנתי מאוד, אבל אז חשבתי לעצמי, רגע, למה בעצבים, בוא נקדם את התוכנה לרמה יותר גבוהה ונוציא ממנה את כל הווירוסים, ואז אוכל להתנקם במנהל שלי ובכלל בכל החברה," אמר דניאל, "חוץ מזה, כשההצפה תגיע, הם יראו מה זה. או שהם ימותו." "בוא'נה, פייר, אתה גאון, למה בעצבים? איזו שטות עשיתי, אתה לא מאמין, הפכתי את כל בית העבודה שלך אבל הבוס שלך לשעבר לא נמצא באף מקום ובאף משרד," אמר נווה. "אל מה אתה מדבר? הוא תמיד מתרוצץ בכל משרד," אמר דניאל בעניין. "אולי אתה חושב כך, הוא בטח היה חולה, לא?" שאל נווה בפשטות. "לא, הוא תמיד מגיע לעבודה, הוא אף פעם לא פספס אפילו יום אחד גם כשהיה חולה," אמר דניאל והופיע אל פניו פרצוף שלא נראה לנווה טוב. "אוי לא, אתה מנסה להגיד בזה ש... לא יכול להיות, פשוט לא יכול להיות," אמר נווה בתדהמה. פרק 2- הסופר באולינג והשחקן השומר "זה דווקא יכול להיות מאוד, המנהל שלי לשעבר, שדרך אגב שמעתי שאתה מאוד רוצה לדעת את שמו, קוראים לו יואב ארדנשטיין. הוא האמין, הוא ברח מכאן כמו משוגע, איך הוא מעז, הוא עוד יגיד שהוא גילה את זה, לעזאזל," התעצבן דניאל. "זה לא יעבור לו בשתיקה, סמוך עליי," אמר נווה והביע הבעת פנים חמוצה וכעוסה, "איך אמרת שקוראים לו?" "יואב ארדנשטיין, למה אתה שואל?" חקר דניאל. "לא חשוב, סתם," אמר נווה והוציא מכיסו דף ועט וכתב את שמו של מנהלו לשעבר של דניאל. "אין לי מושג מה לעשות בבוקר, אין לי עבודה, אני כנראה אחזור לאגנה," אמר דניאל. "בשביל מה? היא בטח אספה עוד איזה 10 בחורים, היא מתקדמת יפה, למה אתה הולך לשם?" שאל נווה. "אתה יודע, סתם לראות מה הולך איתה, אולי אני אעשה איזו אמבטיה ארוכה ואוכל הרבה דגני בוקר," התענג דניאל. "טוב, אתה בטח תתעורר לפני, בכל מקרה, אני אגיד לך משהו בבוקר, אני לא יכול לספר את זה עכשיו, החלטתי שאני אספר לך את זה, אתה הרי חבר שלי," אמר נווה. "נו, למה אתה לא מספר לי עכשיו, אני מסתקרן," שאל דניאל בסקרנות רבה מאוד. "אני אספר לך מחר על הבוקר, זה פשוט מאוד ארוך ואני מאוד עייף," אמר נווה ופיהק. שניהם הלכו למיטותיהם, נווה נרדם במהירות גדולה, אבל דניאל לא הצליח להירדם, הוא כל הזמן חשב וחשב אבל הוא פשוט לא נרדם. בשעה 2 לפנות בוקר בערך, נרדם סוף סוף דניאל מרוב עייפות. בבוקר, קם ראשון נווה והתארגן לעבודה שלו בבאולינג, הוא חיכה לדניאל שיתעורר, אבל הוא לא התעורר ונווה יצא. כעבור כ-5 דקות קם דניאל, התלבש מהר ורץ אל ביתה של אגנה במורד הרחוב. הוא הגיע והקיש בדלת פעם אחת בלבד ואגנה פתחה, אגנה נראתה ערנית לגמרי ואפילו לבושה ליציאה החוצה. "את הולכת לאן שהוא, למה את לבושה ככה?" שאל דניאל. "אני הולכת לבאולינג, אל אח שלך, אתה יודע, אני חולה אל באולינג, אני תמיד באה לבאולינג במסיבות הכי מוטרפות, תמיד יש שם יין לשתות ולהשתכר, חוץ מזה, חלק גדול מהחברים שלי אלופים בבאולינג, אבל לא כמוני, אני קורעת את כל העיר קוויזה בבאולינג," אמרה אגנה. "באמת, איזה יופי, גם אני פשוט מת אל באולינג," שיקר דניאל. "יופי, אבל בשביל מה באת לפה?" שאלה אגנה. "אה, סתם, אוי, נזכרתי, גם אני בדרך לבאולינג," שיקר דניאל פעם נוספת. "טוב, יצאתי ביי," אמרה אגנה ויצאה החוצה בריצה אל המכונית שלה והתניעה את המנוע. למה בעצם אמרתי לה שאני בדרך לבאולינג, זה הרי לא נכון, מוזר, חשב לעצמו דניאל, אולי באמת כדאי שאני אלך לשחק קצת באולינג, נווה יעשה לי הנחה וגם לאגנה כנראה. דניאל חזר לבקתתו, לקח את המכונית ונסע לו לבאולינג. בכניסה לבאולינג היה שלט גדול ועליו היו כתובים באותיות גדולות "סופר באולינג". דניאל נכנס לבאולינג הגדול של קוויזה וניגש אל הקופאי (לפחות כך חשב שאומרים את זה בבאולינג) או יותר נכון, לדבר קצת עם חברו הטוב נווה. "נווה, אתה תעשה לי הנחה, נכון?" שאל פתאום דניאל בהפתעה. נווה מיד קפץ אחורה. "אימא'לה, איך הבהלת אותי, מה אתה עושה כאן? אתה אף פעם לא בא?" שאל נווה. "סתם פתאום התחשק לי לשחק באולינג, אתה יודע, פתאום נזכרתי גם כמה זה כיף, " אמר דניאל והסתכל לאורך מסלולו. "מה זאת אומרת אתה נזכרת? אתה אף פעם לא שחקת באולינג," אמר נווה מיד. דניאל שתק ולא הוציא מילה מפיו, לא היו לו מילים, פתאום התפרץ ושאל "בראש השנה אתה אוכל לשון של פרה או ראש של דג?" "אל תשנה לי פתאום נושא, זה בגלל אגנה, נכון? אני מכיר אותך, תודה, ודרך אגב אני אוכל ראש של דג, אני שונא לשון של פרה," אמר נווה. "אגנה? אל מה אתה מדבר? אה, הנה היא פה, איזה קטע," אמר דניאל. נווה שתק והביט אל דניאל במבט מתסכל שאי אפשר לעמוד בפניו, חייבים להודות. "אוקי, אוקי, אתה צודק, אולי באתי כי... אולי יהיה לי קרב מותח איתה," אמר דניאל. "אוי באמת, דניאל, תסתכל עליה," אגנה זרקה את הכדור ועשתה סטרייק, "היא כל הזמן עושה את זה, יש לה כאן שלט של אלופת סופר באולינג בקוויזה, אתה בקושי יודע איך מגלגלים את הכדור על המסלול, בחייך," אמר נווה. "טוב תפסיק לקשקש אני רוצה להתחיל לשחק, יש לי הנחה, נכון?" שאל דניאל. דניאל הביט בנווה, אך נווה שתק והסתכל על כיסאות המסלול של אגנה, ישב שם איש. "נווה? מה קרה? תענה לי," התבונן דניאל בנווה. "תסתכל רגע מה האיש הזה עושה," אמר נווה והצביע אל האיש שישב ליד מסלולה של אגנה. דניאל הפנה את ראשו אחורנית לראות מי האיש ועל מה נווה מדבר. לפני דניאל ונווה נתגלה איש גבוה במיוחד בעל כובע צמר בצבע שחור וז'קט שחור מעור, ידיו היו ארוכות ושריריות והאיש היה די ענק ומפחיד למען האמת, הם בקושי הצליחו לראות את פניו, אבל הם תיארו לעצמם שפניו גם מאוד גדולות ומאיימות. האיש הוציא מכיסו מן כדור קטן שרשום עליו משהו באנגלית ואבן חורקת בצבע אדום בהיר, האיש חיכך את הכדור והאבן האדומה כמה פעמים, אחרי כן פתח פנקס וורוד שרשומים בו דברים רבים, הוציא עט מכיסו והחל לרשום כמה דברים. לאחר מכן עשה משהו שדניאל ונווה לא יכלו לראות. "היי, תביא לי מהר את מסלול 9 ותנקה אותו מהר כי אני עומדת לשחק עם חברות שלי, קח 30 שקלים, אני בטוחה שזה לא עולה יותר מזה, יאללה, מהר," הופיעה לפתע רינה (הילדה שלא פתחה לדניאל ונווה את הדלת) עם חברותיה בפתח הבאולינג. "אוף, מה את עושה כאן? אין לך בית ספר? יום שני היום, לא?" שאל נווה בעצבנות. "אם לא ידעת, יש היום שביתת מורות בבתי הספר בקוויזה, אז החלטנו לנצל את המצב וללכת קצת לשחק באולינג, " אמרה רינה בהתנשאות. נווה ניגש במהירות אל מסלול 9, וסידר להם בשיא המהירות את השמות ואת המשחק. "לא רע, השתפרת קצת, תמיד היית איטי קצת, אתה מרגיש טוב?" שאלה רינה. נווה לא התייחס אליה יותר, הוא יצא מהמקום של העובד הראשי והתקרב לאיש שישב מסלול ליד המסלול של אגנה. "תגיד, אתה יכול אולי לקחת את המסלול שליד אגנה?" שאל נווה. "איזה מסלול? מצד ימין או מצד שמאל?" השיב דניאל בטיפשות. "אל תהיה אהבל, אתה יודע טוב מאוד לאיזה מסלול אני מתכוון," השיב נווה. "אה, אתה רוצה שאני אחקור את האיש, נכון?" שאל דניאל, אפילו שידע מה ישיב נווה. "נו ברור, יאללה לך כבר, אני אסתכל עליך מהצד, אל תדאג, אתה מקבל משחק חינם," אמר נווה ודחף דחיפה קלה את דניאל לעבר המסלול שבו ישב האיש המפחיד. "טוב, בסדר, האיש הזה לא מפחיד אותי, אבל אני בטוח שהוא יחשוד, הרי אני אעשה מעצמי צחוק, בטעות אמרתי לאגנה שאני מת על באולינג, חוץ מזה, האיש ישים לב שאין לי שמץ של מושג איך משחקים באולינג," אמר דניאל לנווה. "כן בטח, אמרת לאגנה בטעות שאתה אוהב באולינג, נגיד," אמר נווה. "טוב זה לא משנה, האיש יחשוד, אבל ככה אתה רוצה, אז בסדר," אמר דניאל. "לך כבר!" אמר נווה בלחישה צועקת. נווה הלך אם דניאל למסלול שבו ישב האיש המפחיד והכין לו את המשחק. במשך המשחק, ראה נווה את דניאל מחטיא בלי סוף, אבל קיווה לשווא שאגנה לא תשים לב לכך, אגנה צחקקה בצד לאור החטאותיו של דניאל. אוף, זה לא נראה כאילו דניאל מצליח לגלות משהו, אני מקווה שלא קרה שם כלום, טוב, רינה מפריעה לו קצת, אבל בכל זאת הוא בטח יכול להסתדר גם ככה, חשב לעצמו נווה בעודו מסתכל על דניאל משחק. "דניאל, נגמר המשחק, אל תזרוק שוב," צעק מרחוק נווה, מעט לפני שדניאל זרק שוב. דניאל הסתכל קצת על האיש המפחיד ורץ חזרה על נווה בפנים לא ברורות בהבעתן. "נו, מה כבר הצלחת לגלות עליו?" שאל נווה בסקרנות. "מה? לא ראית מה קרה? הילדה הזאת ממסלול 9 כל הזמן הציקה לי ולא נתנה לי לעשות כלום, היא ממש מעצבנת, זה פשוט בלתי נסבל, אני רואה את החברות שלה מהצד כל הזמן מתלחששות להן. אתה חושב שכך אני אצליח לעשות משהו..." לפתע נקטעו דבריו של דניאל בצרחה של כמה בנות. הבנות רצו אחורה אם פנים מבוהלות וצרחו המון. "תגידו קטנצ'יקיות, מה אתן צורחות כאן, זה מקום ציבורי," אמרה אגנה בעצבנות. "אם את לא רוצה אל תאמיני, אבל יש שם נחש ליד החיילים של הבאולינג," אמרה רינה וחברותיה הנהנו בראשן בהסכמה. "איזה בורג נפל לכם במוח, אני אביא מישהו שיחזיר לכם אותו," אמרה אגנה בלגלוג. "אבל זה נכון, לכי תבדקי בעצמך אפילו, אולי הוא ארסי," אמרה רינה וצרחה שוב. "אני אלך לבדוק, אבל אם אתן עובדות עליי, אל תחשבו שהאמנתי לכן אפילו לרגע אחד," אמרה אגנה בעצבנות וצעדה במהירות לעבר מסלול 9. "נווה," צעקה אגנה, אך לא מבהלה, היא קראה לנווה בקול, "בוא לכאן עם איזה מקל או משהו, הקטנצ'יקיות לא עבדו עלינו, הנחש מפיל כאן כמה חיילים." נווה רץ במהירות אל מסלול 9, אחריו רץ דניאל ומאחוריו הבנות המבוהלות. "טוב, מה אני יכול לעשות, אני לא יודע מה עושים במקרה כזה," אמר נווה בלחץ. "אל תדאג, עוד מעט יגיעו לכאן חברות וחברים שלי, אחת מהחברות שלי תהרוג את הנחש הזה בצ'יק צ'ק, אני אראה לך אותה," אמרה אגנה. "באמת? איך קוראים לה? שם יפה?" שאל דניאל בסקרנות. "טוב, הוריה קראו לה אילטי," פתאום צחקה אגנה, "אבל היו לה תוכניות לחליף את השם, איזה שם מכוער יש לה, אילטי, חחח..." "כן, אני לא הייתי רוצה שיקראו לי כך," צחקק דניאל. לפתע בפתח הבאולינג, הופיעה חבורה עצומה של בנות ובנים שונים, וילדון אחד קטן בצד. "מה עושה שם ילד קטן בצד? הוא כל כך קטן," אמר נווה ופרץ בצחוק, "הוא מהחבורה?" "תגיד לי מה אתה דפוק? כולכם פה נהייתם לי חסרי שכל, מאיפה אני אמורה להכיר ת'ילדון הזה ומה עושים בבאולינג כל כך הרבה ילדים בזמן האחרון, מה זה פה? בית ספר? לא!" התעצבנה אגנה ודפקה את ידה בשולחן האוכל של הבר בבאולינג (הוא היה ליד מסלול 9). "הלו, תירגעי, יש להם שביתה והם מנצלים את זה, אפשר לחשוב," אמר נווה. "יש לי משהו בשבילכם שיכול לעניין אתכם," פנה לפתע הילד הקטן לנווה ודניאל. "מה?" שאל דניאל, אך לא בהתלהבות כלל. "זה קשור להצפה שעומדת להגיע לקוויזה, זה חשוב, תאמינו לי," אמר הילד. "אני מכיר אותך מאיפה שהוא?" שאל דניאל. "כן, אני נדב, פתחתי לכם את הדלת של הבית שלי ואמרתם לי על ההצפה," אמר נדב. "אה, נכון, אתה צודק, מה יש לך בשבילנו?" שאל דניאל, נווה לא היה בעסק. הוא הביט כיצד אילטי חברתה של אגנה בודקת את הנחש. "טוב, אני לא ממש בטוח בזה, אבל אבא שלי לא מרשה לי להגיד לכם את זה, הוא לא מאמין לכם בכלל," היסס נדב. "שמתי לב," אמר דניאל באכזבה, "טוב, זה לא נורא, אני מאמין שתעדיף לברוח איתנו מאשר למות." "נכון מאוד, אני לא טיפש, אני אמנם קטן, אבל אני לא ילדון רגיל," אמר נדב. מצד הבאולינג הופיע לפתע ילד נוסף, חבר טוב של נדב, הוא היה אבל קצת יותר גדול. "אה, תכירו, זה חבר שלי, קוראים לו אורן, אני מספר לו הכול," הציג נדב את אורן בפני נווה ודניאל. "נדב סיפר לי עליכם ועל ההצפה, אני גם רוצה לברוח איתכם, אבל ההורים שלי גם יבואו, זה בסדר, נכון?" שאל אורן. "כן, ברור, כמה שיותר יותר טוב," אמר דניאל, "אתם לא מודאגים מהנחש, נכון?" לפתע נשמעה צעקה, "כבר אין נחש, אילטי חיסלה אותו לגמרי," צעקה אגנה וחזרה לשחק עם חבריה וחברותיה באולינג. "פוי, איזה מזל, חשבתי שאני עומד להתעלף, נחשים עושים לי סיוטים," אמר אורן. בינתיים, נווה התעסק עם עוד אנשים שבאו לבאולינג והתווכחו על המחיר, רינה וחברותיה חזרו לשחק וכל האולם כבר היה מלא, לא נשאר אפילו מסלול אחד נוסף. לפתע, נשמעה צרחה נוראית מהכיוון של המסלול שבו ישב האיש המפחיד, שעזב כבר, "הצילו, הצילו, יש כאן אש דולקת, הבאולינג עומד לעלות בלהבות!" צעקות גדולות ומהומה גדולה הייתה בבאולינג. "אנחנו נמות, הלך עלינו," צעקו כמה אנשים בבהלה ובפחד. "אנחנו מבקשים מכולם להירגע," התגבר נווה על צעקותיהם של האנשים בבאולינג, "ברחו על נפשותיכם!" אמר נווה ורץ ביחד עם כל האנשים בבאולינג החוצה לטלפון הציבורי, להתקשר למכבי אש. נדב ואורן חברו, לא רצו החוצה, הם תמיד רצו להיות שונים מכל השאר. הם רצו במהירות למקלט הבאולינג בלי לחשוב אפילו לרגע. הם נכנסו למקלט הבאולינג הבטוח, המקלט היה חדר אטום לגמרי, כולו היה צבוע בצבעי ירוק וצהוב וגודלו היה קטן במיוחד. המקלט היה די מגעיל, היו בו כמה ג'וקים ותולעים מגעילים, והוא היה מלוכלך מאוד, היה אבק בכל עבר, והיה נראה שאפילו יש מעט עפר על קירות המקלט הישן, החשוך והמפחיד. "תשמע, אולי לנווה ולדניאל אני לא יכול לספר את זה, אבל לך אני יכול לספר הכול," אמר נדב. "מה אתה רוצה לספר לי? בקשר למה?" הסתקרן אורן. "אם אסור לי לספר את זה לנווה ולדניאל אז למה זה קשור?!" אמר נדב. "אה, אתה רוצה לספר לי משהו על ההצפה שעומדת להגיע לקוויזה?" שאל אורן. "בדיוק! טוב, זה לא כל כך קשור להצפה עצמה, זה קשור לאיש כלשהו," אמר נדב. "מה זאת אומרת לאיש כלשהו? איש רע או איש טוב?" הסתקרן אורן. "איש רע מאוד, הוא לא אמור לדעת את כל מה שהוא יודע," אמר נדב במסתוריות, הוא תמיד נורא אהב למתוח את חברו אורן, אפילו שאורן היה שואל המון שאלות. "למה אתה מתכוון? אסור לו לדעת על ההצפה או על הבריחה מקוויזה?" שאל אורן בסקרנות רבה וחיכה לתשובה, הוא היה מאוד מתוח. "אסור לו לדעת על הבריחה מקוויזה בשום פנים ואופן, יכול להיות שנמות רק בגלל האיש הנורא הזה," אמר נדב. "אז אתה אומר שהוא מתכוון לחבל לנו בתוכניות?" ניחש אורן במתח. "בדיוק!" הכריז נדב. "אבל מה הוא בדיוק מתכוון לעשות? שמעת את התוכנית שלו?" שאל אורן בסקרנות. "טוב, לא בדיוק שמעתי את התוכנית שלו, פשוט מצאתי את זה!" אמר נדב והוציא מכיסו נייר גדול שרשום עליו "תכנון החיבול", היו רשומים שם דברים רבים והיו שם מפות. "וואו, אתה ענק, זה באמת תכנון אמיתי של פושע שמחבל בתוכניות?!" אמר אורן. "כן, אתה רוצה לדעת מה בדיוק הוא מתכוון לעשות?" שאל נדב. "בטח שאני רוצה לשמוע, תספר לי, אל תמתח אותי ככה," אמר אורן בסקרנות. "אוקי, אוקי אני אספר לך," אמר נדב, "לפי מה שרשום, הוא מתכוון לצאת בליל שישי הזה, הלילה שבו אנחנו יוצאים..." "טוב שאתה אומר לי מתי אנחנו עומדים לברוח," קטע לפתע אורן את דבריו של נדב. "בסדר, אל תפריע לי," אמר נדב, "רשום שהוא מתכוון לעקב את הטיסה שלנו ביום ולברוח לבדו מהעיר קוויזה ולהיות מין גיבור כזה, אתה יודע, היחיד שניצל מההצפה הנוראית." "כן, אבל איך הוא בדיוק מתכוון לעקב את הטיסה ביום שלם?" שאל אורן. "גם אני חשבתי על זה, אבל זה לא רשום פה, הוא חכם האיש הזה, הוא לא מפרט יותר מדי כי הוא פוחד שייקחו לו את זה ויגלו," אמר נדב. "יש עוד משהו שאנחנו לא יודעים איך הוא מתכוון לעשות! איך הוא יברח?" שאל אורן. "אוי נו באמת אורן, יש המון טיסות שטסות מכאן לכל מיני מקומות, אבל אנחנו צריכים להגיע רחוק, יש רק טיסה אחת כזו," אמר נדב והביע הבעת פנים מרוצה ומיוחדת של חוכמה. "אבל למה אנחנו חייבים להגיע רחוק כל כך בדיוק?" שאל אורן בסקרנות. "את זה אני לא יודע," אמר נדב. "אז למה אתה לא שואל את נווה ודניאל, הם בטח יודעים?" שאל אורן. "אז זהו, שאפילו לנווה ולדניאל אין מושג למה אנחנו צריכים להגיע רחוק," אמר נדב. "אז מה הקטע? אם גם אלה שמארגנים את הבריחה לא יודעים, אז למה צריך להגיע כל כך רחוק מכאן," שאל אורן, אך נדב הניד בראשו ושתק, הוא חשב על זה לרגע. "עכשיו נזכרתי למה! זה היה כתוב במחשב שלהם משום מה," אמר נדב לאחר שתיקתו. "בסדר, אין לי כוח לדבר על זה, אני אעשה משהו אחר. תראה למשל את המשחק הזה!" הכריז אורן, נשען על מעקה שהיה לידו ושיחק עם איזה משחק קטן שהיה לו בכיסו. זה היה מין עיגול קטן כזה עם כמה כדורי פלסטיק וכמה חיפושיות מפחידות מעץ שהסתובבו להם בתוך העיגול ומנעו מכדורי הפלסטיק להיכנס לתוך עיגול הקטן שלשם צריך להכניס את כדורי הפלסטיק. "מה זה המשחק הזה? של מי הוא?" שאל לפתע נדב. "אה, זה משחק שקוראים לו חיפושידור, הוא מה זה מגניב, אני תמיד שם אותו בכיס שלי לכל מקום שאני הולך אליו, זו מתנה מסבתא שלי שמתה כמה שעות לאחר שנתנה לי במתנה את המשחק הזה," החל לספר אורן, אך נדב מיד גנב ממנו את המשחק והחל לשחק, הם בקושי התייחסו לכך שיש בבאולינג שריפה. לאחר כמה דקות של משחק ופטפוטים אורן ונדב שמעו את קול מכבי האש מגיע. "הנה מגיעים מכבי האש, אני חושב שכדאי שנצא מכאן מהר בלי שיבחינו בנו, אם ההורים שלנו יגלו שבזמן השרפה היינו במקלט בלי אף מבוגר, נקבל עונש חמור," אמר נדב. "אתה צודק, כדאי שנצא מהר," אמר אורן ויצא מהמקלט. הבאולינג היה נראה שחור מאוד, הכול נשרף שם. פינתו של נווה הייתה הרוסה ושחורה, הרבה דברים התמוטטו בבאולינג ומכונות הניקוד התקלקלו לגמרי. רסיסי חלונות וזכוכיות היו על הרצפה ואי אפשר היה לזהות את הבאולינג בכלל. אורן ונדב הסתתרו מתחת לשולחן הבר שנשאר במצב הכי טוב. אורן ונדב נחלצו בסוף ויצאו החוצה. בחוץ היו אנשים רבים שבדיוק החלו ללכת לבתיהם בפחד, לבסוף נשארו מחוץ לבאולינג רק נדב, נווה ודניאל, אורן חזר במהירות לביתו. "אוקי דניאל, אני חושב שדי אכלנו אותה, עכשיו לשנינו אין עבודה," אמר נווה בעצב. "לפחות אצלך זה זמני, אני לא יודע אם אוכל למצוא עבודה אחרת," השיב דניאל בצער. "היי, מה קרה לכם?! שכחתם שאנחנו ממילא עוזבים בעוד שבוע?!" עודד אותם נדב. "טוב, למען האמת הוא צודק, אנחנו ממילא עוזבים," אמר נווה לדניאל. "היי, רק רגע אחד, האיש המפחיד הזה שם," אמר נווה והצביע על האיש המפחיד. "נו, אז מה בנוגע אליו?" שאל דניאל. "אתה לא קולט?! הוא גרם לשרפה, זוכר מה ראינו שהוא עשה עם האבנים האדומות?! זה בטוח הוא, אנחנו חייבים לגלות מי זה," אמר נווה בפתאומיות. "כן, חשבת אולי איך תצליח לגלות עליו פרטים בדיוק?!" אמר דניאל. "חכה חכה, תן לי 5 דקות ואני מוצא לך תוכנית שחבל לך על הזמן," אמר נווה. כעבור 5 דקות של מחשבה דניאל שאל "נו, כבר חשבת על תוכנית כלשהי?" "לא, אבל אני בטוח שגם לך אין שום תוכנית," אמר נווה בעצבנות. "אתה דווקא טועה, יש לי רעיון אדיר איך נדע עליו הכול," אמר דניאל וחייך חיוך גדול. "או באמת, נו נשמע את הרעיון שלך," חיכה נווה בעצבנות. "אז ככה, קודם כל נלך אל אגנה..." הסביר דניאל לנווה את תוכניתו הטובה. "עוד פעם אגנה..." קטע נווה את דבריו והרים את ידו למעלה והוריד במהירות. "חכה, תן לגמור עד הסוף," אמר דניאל. "נבקש מאגנה למצוא לנו חבר מופרע שיוכל להתחזות לשומר בכניסה לקניון או לכל מקום כלשהו אחר הנמצא בקוויזה..." "ואז לבקש ממנו לראות תעודת זהות..." ניחש נווה את המשך הרעיון של דניאל. "בדיוק! מה דעתך? הרעיון מוצא חן בעינייך?" שאל דניאל. "טוב, אי אפשר להגיד שלא, בוא נצא לאגנה כבר עכשיו," אמר נווה והחל לרוץ לעבר מכוניתו ביחד עם דניאל ולנסוע יחדיו לאגנה. לאחר מספר דקות ספורות הגיעו דניאל ונווה לאגנה והסבירו לה מה הם רוצים לעשות בכדי לגלות מי האיש המפחיד ההוא. "תראו, נווה, דניאל," אמרה אגנה והביטה בהם, "אני לא ילדה שכל מה שתגידו לה היא תסכים, אתם תצטרכו למצוא את החבר המתאים לזה בלי עזרה ממני." "אוקי, אוקי, אין לנו בעיה, אנחנו נמצא אותו לבדנו, אנחנו לא צריכים אותך," אמר נווה. "טוב, אם אתם חושבים ככה, אז ביי, אבל כדאי שתדעו דבר אחד," אמרה אגנה. "איזה דבר אנחנו צריכים לדעת?" שאל נווה. "מבין כל החברים שיש לי ושהיו לי, רק אחד היה חכם במיוחד ושחקן תיאטרון שיוכל לעזור לכם בזה," אמרה להם אגנה. "אוקי, אולי בכל זאת אנחנו נזדקק לעזרה שלך אם כך, זה יהיה קשה," אמר דניאל לאגנה מיד. "אוי נו באמת, דניאל, אנחנו לא צריכים אותה, אנחנו עוד נמצא אותו," אמר נווה לדניאל. "טוב, אם ככה אתם חושבים, אז ביי," אמרה אגנה וסגרה חלש את דלת ביתה. "נו באמת נווה, היינו יכולים בכל זאת להתחנן עוד קצת," אמר דניאל בכעס. "עזוב נו, אנחנו נמצא אותו לבד, טוב, בוא נצא," אמר נווה  והגיע לשיא האופטימיות שבן-אדם יכול להגיע. נווה ודניאל יצאו שוב לסיבוב בקוויזה, אך נחשו מה? בבית הרביעי בו הם עברו הם פגשו בחור מיוחד, אבל לא היו כל כך בטוחים שהוא היה החבר החכם והשחקן תיאטרון שאגנה סיפרה להם עליו. הבחור היה גבוה ורזה, צבע עיניו לא היה ברור ושערו היה בצבע חום כהה, הוא לבש בגדים די זרוקים, חולצתו הייתה גדולה עליו בכמה מידות ומכנסיו היו מאוד ארוכים. הוא לא הכניס אותם לביתו לגמרי, הוא השאיר אותם בפתח הדלת, איפה שנמצאת גינת העגבניות שלו, הוא היה בחור חובב חקלאות וגינות. "היי, אתה מכיר אולי את אגנה?" שאל דניאל את הבחור, זה לא היה נראה לו נורמאלי לשאול אם הוא במקרה היה פעם חבר של אגנה. "אני מכיר כאן כמה אגנות, מה השם משפחה שלה?" שאל הבחור הגבוה. "אה, אנחנו לא יודעים מה השם משפחה שלה. אבל היא גרה ארבעה בתים מכאן," אמר נווה. "אתה מתכוון לאגנה פמינסטום, הייתי חבר שלה פעם," אמר הבחור הגבוה. "אוי, באמת?! איך קוראים לך? תגיד גם את שם המשפחה," שאל דניאל. "אני גורי ארנסלייד, בואו תיכנסו," אמר גורי. "אה, היינו נכנסים בשמחה אבל זה די דחוף," אמר נווה לגורי. "טוב, אז בשביל מה באתם לכאן? מה אתם רוצים? משהו שקשור אליי?" שאל גורי. "כן זה קשור אליך, רצינו לדעת משהו. אתה שחקן תיאטרון?" שאל נווה. "כן, אני שחקן תיאטרון מצליח. אבל מה זה קשור בכלל?" שאל גורי. "אנחנו צריכים את העזרה שלך, אתה צריך לשחק שומר, זה חשוב מאוד," אמר נווה. "בשביל מה אני צריך לשחק שומר? מה אתם זוממים?" שאל גורי בשובבות. "אל תשאל יותר מדי שאלות, פשוט תיקח מאנשים תעודות זהות לבדיקה," אמר דניאל. "רק רגע אחד, אתם רוצים לגלות איש מסוים או בכלליות?" שאל גורי בסקרנות. "אנחנו מחפשים איש מסוים, זה מאוד חשוב יהיה לנו לדעת מי הוא," אמר דניאל. "ואיך בדיוק אתם רוצים שאני אזהה את האיש הזה?" שאל גורי. "תקשיב לי טוב עכשיו, זה איש גדול ומפחיד, הוא לבוש בעיקר בשחור ויש לו ז'קט מעור, ידיו ארוכות ושריריות והוא לא נראה כמו בחור שאפשר לסמוך עליו," אמר נווה. "אוקי. אבל למה לי לעשות את זה?" שאל גורי. "40 ₪ ," אמר נווה. "סגרנו," אמר גורי. "יאללה, תצא לדרך אנחנו נסתכל עליך," אמר נווה לגורי. "נווה, חכה רגע, אנחנו צריכים להלביש אותו כמו שומר, לשומרים אין כאלה בגדים. זה לא צחוק," אמר דניאל. בלי לחשוב אפילו לרגע, עלה גורי במדרגות ביתו למעלה וירד למטה מהר מאוד לבוש כולו חליפה שחורה ובכיסו אקדח לא אמיתי. "וואו, מאיפה יש לך את כל הבגדים האלו של השומר?" שאל נווה בתדהמה. "לפני שנתיים שיחקתי באיזו הצגה שומר בית ספר תיכון," אמר גורי בלהיטות. "גדול, קדימה, אנחנו מאחוריך, צא לדרך, אם תרוץ מהר, יכול להיות שתראה אותו, הוא בטח בכניסה לאיזו מכולת חדשה וגדולה, שפתחו לנו לפני יומיים, כולם הולכים לשם, הם לא יודעים שאין שומר בכניסה למכולת," אמר דניאל באדישות. גורי יצא לדרך מיד ונווה הלך אחריו אל המכולת החדשה, דניאל הודיע שהוא לא יוכל לבוא, כי יש לו דברים חשובים לעשות בבקתה. כשהגיעו ראו שיש שם תור ארוך. נווה התחבא מאחורי איזה שיח שקרוב לסוף התור כדי להשגיח ולהסביר לגורי על התוכנית ועל מה שהוא צריך לעשות. "תקשיב לי טוב, אתה רואה את הברנש הזה שם?" שאל נווה והצביע על הברנש המפחיד. "כן, הוא באמת נראה מאוד מפחיד ומאיים, אני כבר מפחד ממנו," אמר גורי בהיסוס. "כל מה שאתה צריך לעשות זה להידחף ליד הכניסה למכולת ולבקש מהאנשים שבתור סליחה על האיחור ולגרום להם להאמין שאתה באמת שומר," הסביר נווה לגורי. "אוקי, אני הולך," אמר גורי והלך ליד דלת המכולת. "אני מצטער על האיחור, אני השומר במכולת הזאת," אמר גורי בעצבנות ונווה התרשם מיכולת המשחק המרשימה של גורי. "נא להראות תעודות זהות," אמר גורי לכל אחד שעבר כדי להיכנס למכולת הגדולה. כעבור דקות ספורות הגיע תורו של הברנש הגדול להיכנס למכולת. "תעודת זהות בבקשה," אמר גורי לאיש הגדול בהיסוס ובפחד. "מה זאת אומרת?!" אמר הברנש הגדול בקול מאיים. "נווה, אני מפחד מאוד, מה לעשות?" הסתכל גורי הצידה ולחש לנווה. "אתה שחקן, תהיה קשוח, הוא רואה שיש לך אקדח, הוא לא יעשה לך כלום," לחש נווה בחזרה. "מה קרה? למה אתה מתעכב?" שאל הברנש בעצבנות. "אה, לא קרה שום דבר אדוני, איפה תעודת הזהות שלך?" תפס גורי ביטחון פתאום. "ומה תעשה לי עם אני לא אביא לך את תעודת הזהות שלי?" שאל הברנש הגדול. בהתחלה גורי היסס, אך הוא לקח את עצמו בידיים, "אז אני לא אתן לך להיכנס פנימה!" הברנש הגדול הבין שיש לו עסק עם מישהו רציני בעל אקדח ונתן לגורי את תעודת הזהות שלו בספקנות ובהיסוס, פניו היו קודרות. "אתה יכול לעבור בבקשה," אמר גורי, הוא נאלץ להישאר שם עד הערב (עד שנסגרה כבר המכולת). בערב חזרו גורי ונווה לבקתה אל דניאל לספר לו על הבשורות הטובות. "לפני שאני מספר לכם מי זה ובמה הוא עוסק, תביאו את ה-40 ₪ שסיכמנו," אמר גורי. נווה הוציא מכיסו את הארנק שלו ונתן לגורי את הכסף. "עכשיו תגיד לנו מי זה ובמה הוא עוסק!" הכריז דניאל בשמחה. "טוב, קוראים לו מאיר בן-גורנן והוא עובד בתכנון בתים," אמר גורי בהתלהבות. נווה הוציא מכיסו פנקס קטן ורשם את שמו של הברנש המפחיד ותעסוקתו. "יאללה, ביי, ניפגש כשניפגש, אולי זה לא יקרה עוד לעולם," אמר דניאל. גורי אמר להתראות והלך לביתו. נווה ודניאל הלכו לישון. פרק 3- התכנון הראשי בבוקר קמו נווה ודניאל באותו זמן בערך, לשניהם לא הייתה כעת עבודה ולכן הם נאלצו להישאר בביתם ביום שלישי הזה, לא היה להם הרבה דברים לעשות בבוקר, וגם אינם יצאו החוצה, מבול של ברד ירד בחוץ, הסופות היו עצומות. כרגיל, דניאל הוציא מהארון את דגני הבוקר שלו ונווה פתח את הטלוויזיה. "נווה, נגמר החלב, איך אני אוכל כך את דגני הבוקר שלי?!" אמר דניאל. "אל תאשים אותי, אתה יודע שאני אף פעם לא שותה חלב, או אוכל עם החלב דגנים, זה אתה שגומר תמיד את כל החלב בבית, לא חשבת שגם אני ארצה לנסות פעם?," השיב נווה. "לא האשמתי אותך, אני פשוט רגיל לאכול לארוחת בוקר דגני בוקר, ודרך אגב, אתה אף פעם לא תאכל דגני בוקר, אתה שונא את זה," אמר דניאל. "צודק," אמר נווה. "טוב, אני אקפוץ למכולת הגדולה כדי לקנות עוד חלב," אמר דניאל והתקרב לדלת היציאה מהבקתה, אך נווה עצר אותו. "מה אתה מטורף? אתה תצא בברד הזה? אתה תחזור מכאן עם ראש פתוח?!" אמר נווה. "וואללה, מה אני אעשה? אני חייב לאכול דגני בוקר בבוקר, בשבילי זה כמו לאכול חלה בשבת," אמר דניאל בצער. "אתה ממש מגזים עם העניין הזה של אכילת דגני הבוקר בבוקר. חוץ מזה, אם זה כל כך חשוב לך, אתה יכול לאכול גם בלי חלב," אמר נווה בפשטות. "צודק," אמר דניאל ומזג את דגני הבוקר שלו אל תוך קערה ללא חלב. נווה פתח את הטלוויזיה על ערוץ המדע, אך הוא לא אהב את ערוץ המדע, הוא אהב בעיקר לראות חדשות ומשחקי כדורגל שונים. "אני לא מאמין, אין עכשיו אף משחק כדורגל לראות ואין לי שום דבר אחר לעשות הבוקר," אמר נווה בצער. "אז תפתח בחדשות," אמר דניאל בעודו אוכל את דגני הבוקר שלו ללא חלב. "עזוב, אין לי כוח לראות עכשיו חדשות, מה אני משועמם?!" השיב נווה וכיבה את הטלוויזיה. "מעניין עם אגנה כבר הצליחה לאסוף עוד אנשים," שינה לפתע דניאל את הנושא. "לא יודע, זה לא מעניין אותי וזה גם לא אמור לעניין אותך," השיב נווה. "אני לא מתעניין באגנה, אני מתעניין בבריחה שלנו מכאן," אמר דניאל. "כן כן, מה שתגיד," אמר נווה. "אמרנו גם לנדב לאסוף כמה אנשים? למה רק אגנה?" שאל נווה. "לא ראית שנדב אוסף אנשים?" שאל דניאל. "אה, אורן החבר הזה של נדב, אבל זה רק מישהו אחד," ענה נווה. "אורן מביא איתו את כל המשפחה שלו, כולל המשפחה המורחבת. "מאיפה אתה יודע את זה?" שאל נווה. "נדב סיפר לנו. לשנינו, למרב ידיעתך," אמר דניאל וסיים את דגני הבוקר שלו. נווה ודניאל לא הצליחו למצוא מה לעשות, הם השתגעו מזה, פשוט השתעממו פחד. "אני לא יודע מה לעשות, אני הולך לחדר שלי לקרוא ספר," אמר נווה. "נווה, אין לנו ספרים בבקתה, אנחנו סיימנו את כולם," אמר דניאל. "אוף, אני משתגע!" צעק נווה. "רוצה קפה?" שאל דניאל באדישות מבלי להתייחס אל העצבנות האדירה והמוגזמת של נווה. "מה זה קשור עכשיו קפה, מה קרה נהיית לי אדיש?!" התעצבן נווה. "רוצה קפה??" שאל דניאל פעם נוספת. "כן! 2 כפות סוכר, הרבה חלב, לא קפה שחור," אמר לפתע נווה. דניאל הכין את הקפה שלו ושל נווה וישב ושוחח עם נווה בשולחן האירוח הקטן. דניאל ונווה היו בטוחים שעכשיו יהיה להם מה לעשות והם יתחילו לדבר על כל מיני דברים, אבל אף אחד לא הוציא מילה מהפה עד ששניהם סיימו לשתות את הקפה שלהם. "יש לי רעיון אדיר," קפץ לפתע נווה מהשולחן והלך להביא דף גדול וצבעים. "נו, בוא נשמע. מה הרעיון הגדול?" שאל דניאל, הוא היה בטוח שזו סתם שטות של נווה. "זה לא סתם רעיון שייתן לנו קצת עניין הבוקר, זה גם רעיון שממילא היינו צריכים לעשות אותו כבר קודם ולא כל כך חשבנו עליו," אמר נווה בהתרגשות. "בסדר, בסדר, תגיד כבר מה הרעיון!" אמר דניאל בקול רם. "שנינו נכתוב תכנית מתוכננת היטב על דף גדול של מפת קוויזה שאנחנו מסרטטים ומראים בדיוק איך אנחנו עומדים להסתלק ונבחר ביחד איזו תוכנית מבין שתי התוכניות טובה יותר," אמר נווה. "לא עדיף שרק אני אכתוב כבר תוכנית, ברור ששלי תהיה טובה יותר?!" אמר דניאל. "אה, אל תהיה כל כך בטוח בזה, יש לי כבר תוכנית אדירה," אמר נווה בעצבנות. "טוב, אתה תעבוד בחדר שלך ואני אעבוד בחדר שלי, אנחנו נראה כבר איזו תוכנית תצא יותר טובה," אמר דניאל ועלה לחדרו, לקח דף ועט והחל לכתוב. בחדרו של דניאל יש שולחן מעץ ליד מיטתו, החדר של דניאל לא היה גדול במיוחד וגם לא היה מלא בדברים, היה רק ארון, הייתה מיטה, היה שולחן והיה מחשב נייד. דניאל ישב, חשב וכתב את הרעיון שעלה לו בראשו, הוא הרבה פעמים מחק דברים והוסיף דברים. גם הוא וגם נווה נולדו שניהם בקוויזה והם מכירים את האזור של העיר, כך שהם אפילו יכולים להכין מפה של קוויזה. דניאל ציין במפה בעיקר את הבקתה שלו ושל נווה, הבית של אגנה, שדה התעופה בקוויזה, הבית של נדב, הבאולינג ההרוס והבית של גורי. דניאל עשה כך: בליל שישי, בשבוע הזה, ייצאו אנשים רבים מאוד מקוויזה לעיר רחוקה מאוד. מהבקתה שלהם הוא הוציא קו המוביל לבית של אגנה, בבית של אגנה ובבית של גורי אמורים להתאסף כל החברים והחברות של אגנה ובני משפחתם הרבים, לאחר מכן ילכו כל החבורה הגדולה בשקט גמור לביתו של אורן. בבית של אורן אמורים לחכות כל קרובי המשפחה של אורן. לבית של נדב, דניאל הכין משהו מיוחד, משהו לא רגיל, לבית של נדב יתגנב רק נווה בשקט ונדב יחכה לו בחוץ. זה היה סוף התוכנית של דניאל. נווה לא כל הצליח למצוא תוכנית טובה, אך פיתח את תוכניתו של דניאל. דניאל ירד ביחד עם נווה למטה כדי להראות לו את התוכנית שלו. "תשמע, יש קצת בעיה עם התוכנית שלך," אמר נווה. "מה הבעיה?" שאל דניאל. "טוב, אני חושב שהיה עדיף עם היינו מסתובבים בקבוצות קטנות, כדי לעשות פחות רעש, וחוץ מזה, שכחת שאגנה וחבריה יתחבאו במזוודות, בעצם גם נדב?!" אמר נווה. "בטח שאני זוכר שהם מתחבאים במזוודות, אז מה?" שאל דניאל. "אה, אה, כלום, סתם רציתי להזכיר לך. אני לא רוצה שיהיו לנו עם זה בעיות," אמר נווה. "לא יהיו לנו עם זה שום בעיות. טוב, אני הולך להעתיק את זה ולהעביר את זה לגורי שיעביר לאגנה, לחבריה ולחברותיה וחבריה, ולאורן שיעביר לנדב ולמשפחתו," אמר דניאל. "דניאל, תאמין לי שאתה לא תצליח לרוץ מבית לבית, תן לי להעביר לנדב ולאורן, ואתה תעביר לגורי ולחבריה של אגנה ולאגנה," אמר נווה. "טוב, אבל אנחנו נצטרך להעביר להם את זה בערב, נקווה שהסופות ייפסקו עד אז," אמר דניאל. "אני הולך לישון, אני צריך להיות ערני מאוד לקראת הריצה בין הבתים של גורי, אגנה וחבריה וחברותיה." "אני חושב שיש עכשיו משחק כדורגל בטלוויזיה, אני פשוט אשכב על הספה," אמר נווה, אבל דניאל כבר עלה לחדרו. בערב קם דניאל והכין לעצמו כוס קפה בכדי להיות יותר ערני. נווה נרדם על הספה מול הטלוויזיה, מסתבר שהוא סגר את הטלוויזיה והלך לישון. "נווה, קום, אנחנו צריכים להתחיל לרוץ," העיר דניאל את נווה. נווה התעורר ורץ לאורן ולנדב לחלק את הדפים ודניאל רץ לחבורה של אגנה. דניאל הגיע לפני נווה לביתה של אגנה. "קחי," אמר דניאל לאגנה ונתן לה את דף התכנון הראשי של הבריחה מקוויזה. "מה זה? בשביל מה אני צריכה את זה?" שאלה אגנה ובחנה את הדף. "את לא רואה?! רשום מלמעלה מה זה," אמר דניאל והצביע על קצה סוף הדף. "תכנון לבריחה מקוויזה, מה זה אמור לעזור לי?" שאלה אגנה. "את אמורה לדעת איך הולכת להתנהל הבריחה בשביל לברוח," אמר דניאל. "כן, אבל למה נתת לי כל כך הרבה דפים, מה אני אעשה עם זה?" שאלה אגנה. "מה הבעיה? תחלקי את זה לכל החברים שהיו לך ולחברותיך," אמר דניאל בפשטות. "אתה באמת חושב שאני אתחיל עכשיו לעבור אחד אחת ולחלק להם את כל התכנונים האלה, אין מצב," סירבה אגנה. "בוא נראה. יש לנו עוד 3 ימים לצאת מכאן, אז היום תודיעי ל-5 אנשים ותבקשי שיעבירו את זה הלאה," הציע דניאל רעיון. "אוקי, בסדר. אה, דרך אגב, רציתי לשאול עם מצאתם את השחקן אתמול?" שאלה אגנה. "כן, מצאנו את גורי," אמר דניאל. "איזה גורי בראש שלך, קוראים לו גודשן," אמרה אגנה. "מה? קוראים לו בכלל גודשן, אוי לא, אני חושב שעשינו טעות חמורה וגדולה," אמר דניאל בפאניקה. "טוב, אני עוד אברר מי המתחזה הזה. גורי," אמר דניאל בכעס. דניאל חזר לבקתתו ובדרך נזכר שהוא צריך לקנות חלב למחר בבוקר במכולת הגדולה, כפי שתיכנן בבוקר. דניאל הגיע למכולת הגדולה ושכח שאמור להיות שם שומר. "למה השומר לא מגיע? עוקפים אותנו! הוא נראה לי חשוד!" צעקו האנשים בתור. אוי לא, זה איום ונורא, האנשים חושבים שגורי אמור להיות עכשיו השומר שלהם! טוב, הם חושבים כך בצדק, אני מקווה שהם לא יזהו את גורי כשהוא יסתובב בכל מיני מקומות, חשב לעצמו דניאל בתקווה שכל התסבוכת הזאת תסדר לפני שההצפה תגיע לקוויזה. דניאל נאלץ להישאר זמן רב בתור לקניית החלב ונווה כבר הגיע לבקתה והחל לדאוג לדניאל. נו, מה קורה איתו? למה הוא לא מגיע? שאל את עצמו נווה בדאגה. אני מקווה שלא קרה לא משהו. אני חייב ללכת לברר מה איתו, חשב נווה ויצא מהבקתה. לאחר חיפושים ארוכים ומעייפים ביותר, חזר נווה לבקתה עייף לאללה. "נווה, כבר התחלתי לדאוג לך, איפה היית?" שאל דניאל. "אתה התחלת לדאוג לי? אני התחלתי לדאוג לך ויצאתי לחפש אותך, נתפס לי הגב בגללך, מה קרה שאיחרת כל כך?" שאל נווה ושם את ידיו על גבו בעייפות. "אה, אני הלכתי לקנות חלב," נזכר דניאל. "בסדר, הלכת לקנות חלב. אבל למה לקח לך כל כך הרבה זמן רק לקנות חלב?" שאל נווה. "הלכתי למכולת הגדולה, זאת עם התור הארוך," אמר דניאל. "אוקי, זה מסביר את כל העניין, למה לא הלכת לסופר?" שאל נווה. "לא חשוב. נזכרתי שיש לי שני דברים חשובים שאני חייב לספר לך," אמר דניאל. "אילו דברים?" שאל נווה בסקרנות. "אחד, הפחות חשוב, זה שהיום במכולת האנשים התעצבנו שאין שומר," אמר דניאל. "אה, וואללה, טוב, למזלנו מצאנו את החבר שאגנה התכוונה אליו," אמר נווה. "אז תקשיב. השני הוא שגורי הוא לא החבר שאגנה התכוונה אליו, אנחנו לקחנו את הבחור הלא נכון," אמר דניאל. "אתה עובד עליי, נכון? מה?! אני לא מאמין?! אז למי היא התכוונה?" אמר נווה בקול רם ובעצבנות. "זה איזה בחור שגר מאוד רחוק מכאן, קוראים לו גודשל... גודשם... לא זוכר בדיוק את השם שלו," אמר דניאל. "אז מי זה באמת הגורי ארנסלייד הזה?" שאל נווה בעצבנות. "את זה גם אני לא יודע וגם אגנה לא בדיוק זוכרת אותו," אמר דניאל בצער. "אוף, שיט! שיט! שיט! ועוד פעם: שיט!" צעק נווה בעצבנות וברוגז. "תירגע, אני מאמין שבלילה תחלום חלום יפה, הוא ירגיע אותך," אמר דניאל לפתע. "מה הקשר בכלל חלום יפה?" שאל נווה בעצבנות. "אין לי מושג, סתם קפץ לי משהו לראש, ניסיתי להרגיע אותך קצת, מה קורה לך בזמן האחרון? אתה מתעצבן ברמות שאי אפשר לתאר בכל דבר קטן," אמר דניאל. "עזוב, לא משנה," אמר נווה וחזר למיטה. הם הלכו לישון. פרק 4- החלום נווה חלם חלום מאוד מוזר בלילה של יום שלישי הזה. נווה גילה את עצמו על מקום קסום ונפלא. העצים פרחו והפיקו חמצן נעים ואוורירי, השיחים היו יפיפיים וצבעוניים, גבעות צבעוניות ומיוחדות היו, פרחים פורחים וטובים צמחו, מי הנחלים היו חמימים ונעימים, האור היה מופץ, והאווירה הייתה שיגעון, ממש מקום שחבל על הזמן עם נוף מדהים ומיוחד במינו. מהצד הגיע אל דניאל נער בן 15 שהיה מיוחד במינו, נווה הרגיש כאילו הוא כבר ראה את הנער בעבר, אבל לא התייחס לכך. "יש לך מושג איפה אתה נמצא עכשיו?" שאל הנער בטון לא חברותי במיוחד. "גן עדן?" שאל נווה ברוב טיפשותו, "מה? יכול להיות שאני מת?" "נו באמת, אל תהיה טיפש, אתה יודע טוב מאוד שהמקום הזה הוא לא גן עדן," אמר הנער והזיז את ידו אל השיחים, היד עברה דרך השיחים, "זה רמז," אמר. "אני נמצא בתוך אשליה?" שאל נווה בבלבול, הוא לא הבין מה הולך שם. "כן, אבל איזה סוג של אשליה?! יש כמה סוגים," אמר הנער. "אולי פשוט תגיד לי איפה אני?!" אמר נווה בעצבנות והעביר את היד דרך השיחים גם הוא בלהט. "אני מצטער, תצטרך לנחש בעצמך, אסור לי לגלות לך," אמר הנער בטון מרגיז. "למה אסור לך לגלות לי איפה אני? ולמה אני כאן?" נווה החל להתרגז מעט. "אתה תבין כשכל האשליה הזאת תיגמר, אבל תדע דבר אחד, האשליה הזאת יכולה להשפיע גם אל המציאות," אמר הנער והחל להתרחק מנווה. "למה אתה מתכוון כשאתה אומר שזה יכול להשפיע על המציאות?" שאל נווה בקול רם ולאחר מכן צעק, אך הנער המוזר כבר נעלם בין העצים והגבעות הגדולים. יופי, ממש נפלא, אין לי עכשיו שמץ של מושג איפה אני נמצא, לפחות אני יודע שזו אשליה, חשב לעצמו נווה. נווה המשיך להסתובב במקום המוזר שהיה נראה קצת כמו גן עדן. הוא הלך על שביל מלא בפרחים ובשיחים יפים, מבין כל השיחים היפים, הוא זיהה מרחוק שיח יותר מפתה ומגניב, הוא נראה רך ונווה היה יכול לשכוח שאילו ייגע בו, ידו ממילא תעבור דרך השיח הזה, בכל מקרה הוא התקדם לעברו וניגש אליו. נווה הושיט את ידו לעבר השיח, אך לפתע צץ מבין השיחים דניאל. "עצור מהר. אל תנסה להעביר את ידך דרך השיח הזה," אמר דניאל והושיט את ידו בכדי לעצור את נווה. "היי דניאל, מה העניינים? למה לא להעביר את היד דרך זה?" שאל נווה. "זה לא שיח רגיל, הוא שונה מבין כל שאר השיחים שיש במקום הפורח הזה," אמר דניאל. "מה שונה בו? הוא בסך הכול שיח יותר יפה ומפתה מכל שאר השיחים כאן," אמר נווה. "אני אגיע ישר לעניין," אמר דניאל, "אם תעביר את היד דרך השיח הזה, כל חלק בידך שייעלם בתוך השיח, ייעלם לתמיד ותישאר בלי יד," הסביר דניאל לנווה. "אוקי, הבנתי את זה, אבל למה זה ככה? יש לך הסבר כלשהו?" שאל נווה. "כן, יש לי הסבר מלא, אבל זה סיפור מאוד ארוך ומסובך, אני לא יודע אם תבין אותו כל כך," אמר דניאל בספקנות. "אני בטח אבין, אני רוצה לשמוע מה הסיפור!" אמר נווה בסקרנות. "אז ככה," החל לומר דניאל, "אתה חלמת את החלום הזה גם כשהיית בן 12..." "אה, אז אני נמצא בתוך חלום, עכשיו הבנתי," קטע נווה את דבריו של דניאל. "בסדר תן לי להמשיך," אמר דניאל. "כשהיית בן 12 בחלום העברת את ידך דרך השיח הזה 5 פעמים, וזה אומר שבחלום הבא הזה אסור יהיה לך לגעת בו." "וואו, באמת?! זה סוג של חלום מיוחד?" שאל נווה. "כן, מגיעים לכאן אנשים בסכנת חיים, אבל לא סתם סכנת חיים. אתה צריך להיות מאוים, אבל לא להיות מאוים מבין עוד הרבה אנשים מאוימים, אלא להיות אתה היחיד שמאוים, אתה היית בסכנת חיים גם כשהיית בן 12," אמר דניאל. "מתי הייתי בסכנת חיים כשהייתי בן 12? אולי עכשיו אני באמת בסכנת חיים," אמר נווה. "אתה לא ידעת על זה, אבל עמד להיכנס פושע לבית שלכם בלילה שבו חלמת את החלום ולהרוג אותך, אבל המשטרה עצרה אותו לפני שהוא הגיע לבית שלך," אמר דניאל. "באמת? זה לא ייאמן, רגע, אבל מה יקרה אם בפעם הבאה שאני אהיה בסכנת חיים ואני אהיה כאן אני אעביר את היד דרך השיח שהעברתי דרכו את היד בחלום עכשיו?" שאל נווה. "יקרה לך מה שהיה קורה אילו עכשיו היית מעביר את היד דרך השיח," אמר דניאל. "רגע, אני לא מבין? אז למה אתה לא בחלום?" חקר נווה. "אני כן בחלום, אבל אני לא אזכור את החלום הזה כשאני אתעורר בבוקר ואתה כן תזכור אותו," השיב דניאל במהרה. "אני שוב לא מבין, למה אני אזכור את החלום הזה ואתה לא?" שאל נווה. "ידעתי שלא תבין, לא הייתי צריך לספר לך את זה," אמר דניאל. "אז אני אנחש בעצמי, אני איש יותר מיוחד ממך!" הכריז נווה בשמחה. "טעות," אמר דניאל. "אתה בין היחידים שיוכל לזכור את החלום הזה בבוקר." "אבל איך אני אוכל לזכור אותו? מה גורם לי לזכור אותו?" שאל נווה בסקרנות. "אתה פגשת את נער הזיכרון בתחילת החלום. מי שרואה אותו, יזכור את החלום כשהוא יתעורר," הסביר דניאל לנווה. "אתה ראית את נער הזיכרון הזה בתחילת החלום?" שאל נווה את דניאל בתקווה לתשובה חיובית. "האמת שלא," אמר דניאל באכזבה והרכין את פניו לרצפה, "אבל הייתי מאוד רוצה לראות אותו." "אתה רוצה שנלך לחפש אותו כדי שתוכל לזכור את החלום הזה?" שאל נווה, גם הוא היה רוצה מאוד שדניאל יזכור את החלום הזה, ככה הוא יוכל לשוחח איתו על החלום בשעות הפנאי. "האמת היא שבאמת כדאי שאני אזכור את החלום הזה," אמר דניאל. "אז למה אנחנו מחכים?" שאל נווה, "בוא נצא." "אני לא חושב שנמצא אותו, זה נדיר שפוגשים את נער הזיכרון באמצע החלום," אמר דניאל. "אנחנו נמצא אותו, מהר בוא לפני שייגמר החלום ואז כבר לא תוכל לראות אותו," זירז נווה את דניאל. נווה החל כבר לרוץ על השביל ודניאל בעקבותיו, הם עברו בין העצים והשיחים היפים וחיפשו ללא הרף גם בגבעות, גם מאחורי עצים ושיחים, גם איפה שנווה היה בתחילת החלום וגם בנחלים הכחולים, אך נער הזיכרון נעלם לחלוטין, הוא ממש לא נמצא בשום מקום. דניאל הבחין שמשהו זז באחד העצים שהם עברו בהם, לכן הפסיק את ריצתו ורץ אל העץ. העץ לא היה שונה במיוחד מכל שאר העצים, אבל נשמעו ממנו כמה נשימות וקולות חלשים. נווה המשיך לרוץ ורק לאחר שעצר כדי להירגע מעט מהריצה הארוכה, הוא הבחין שדניאל לא לידו. מבין הגבעות היה יכול נווה בכל זאת לראות את דניאל, אפילו שהיה קטן בגלל המרחק. "דניאל," צעק נווה בקול, "למה נעצרת פתאום? מה קרה?" שאל בסקרנות ובמעט כעס, יכול להיות שדניאל החליט לוותר? "שמעתי קולות נשימה מהעץ הזה ורציתי לבדוק את העניין. בוא לכאן!" צעק דניאל בחזרה. נווה רץ בעייפות אל דניאל. "אתה חושב שנער הזיכרון הזה נמצא שם?" שאל נווה לאחר שהגיע. "הנער הזה יכול להיכנס אל תוך העצים כאן מבלי שיבחינו בו," אמר דניאל לנווה. נווה התרשם מאוד ואמר "אז הוא כאן!" "אל תהיה כל כך בטוח בזה, הרי זהו חלום והכול יכול להיות," הזכיר דניאל לנווה. נווה הושיט את ידו לעבר העץ, "היי, שכחת שאנחנו יכולים להעביר את היד דרך העץ, אמנם מבחינים בנו כאשר אנו עושים את זה, אבל כך נוכל לראות מה יש שם," אמר. דניאל מבלי לחשוב אפילו לרגע הניף את ידו דרך העץ וירד דם מאצבעותיו. "מזל שאנחנו בחלום וזה לא כואב לי בכלל, אני לא יכול להרגיש את זה אפילו," אמר דניאל. "מה יש שם?" שאל נווה וכיווץ את פניו לאור השמש שהתחזקה מעט. "אני יודע מה זה," אמר דניאל. "זה דבר מיוחד שיש בכוכב הזה, קוראים לזה עוגיית הסכין החדה," אמר. "עוגיית הסכין החדה? מה זה אומר בדיוק?" שאל נווה בסקרנות. "אה, זה מין דבר כזה שנמצא רק בחלום. זו עוגייה מיוחדת. יש לה טעם, לא כמו בכל החלומות האחרים, שבהם אתה לא מרגיש טעם כלל," אמר דניאל. "מה?! לכל העוגיות יש טעם, היא בכלל לא מיוחדת," אמר נווה. "הלו, הקשבתי לי או מה? אתה לא זוכר שבחלום אין לך חוש טעם, זה לא כמו במציאות," אמר דניאל. "וואללה, שכחתי פשוט, אבל מה הקטע של הסכין החדה?" שאל נווה בסקרנות. "אז זהו, שכדי לאכול את העוגייה צריך למצוא מפתח מיוחד בתוך העוגייה מבלי להיחתך מהסכינים החדים שבעוגייה," הסביר דניאל. "פש... איזה חלום יצירתי," אמר נווה וצחקוק קל נשמע מפיו. "ככה זה בחלומות, לפעמים חלומות מפחידים ולפעמים חלומות יפים ומעניינים," השיב דניאל. "טוב, אז הנער המסתורי לא כאן, בוא נרוץ הלאה, עכשיו בכלל כדאי שתזכור את החלום הזה," אמר נווה לאחר שתיקה קלה והתכונן להמשיך את הריצה. "אני מת מעייפות," אמר דניאל. "אני לא בטוח שאני כ"כ רוצה לזכור את החלום הזה." נווה לא הקשיב לו והחל לרוץ, הוא ידע שדניאל ירוץ אחריו מיד אחריי שהוא יתחיל. ואכן דניאל רץ בעקבותיו. "נווה, חכה קצת, אתה לא רואה שאני עייף?!" צעק דניאל לנווה ורץ באיטיות. "דניאל, אתה תזכור את החלום הזה!" צעק נווה בחזרה בהחלטיות. "נווה, אני לא עד כדי כך רוצה לזכור אותו," אמר דניאל. "אנחנו נמצא אותו," אמר נווה. "אוף, אתה עקשן, ואני מת כאן מצמא," אמר דניאל והחל להזיע מעט. "אפשר להיות צמא בחלום הזה, אבל למי ש... טוב, לא חשוב, בוא נמשיך," אמר דניאל. נווה ודניאל המשיכו לרוץ בחיפוש אחר נער הזיכרון, הם נעצרו במקומות רבים, נווה עוד נשאר בכושר אך דניאל לא עמד בזה יותר. "נווה, אני לא יכול להמשיך," אמר דניאל, הוא הזיע בכמויות אדירות. נווה לא הקשיב לו והמשיך לרוץ. דניאל קם ממקומו ליד העץ. היה לו חם נורא ו... הוא נפל על הקרקע. דניאל קם ממיטתו בבהלה ובלבול, הוא לא זכר דבר מהחלום. "אוף, למה התעוררתי באמצע הלילה?!" אמר לעצמו דניאל בעייפות. "וואי, אני מת מצמא, כדי שאני ארד למטה לקחת קצת מים," אמר לעצמו דניאל. נווה מיד חזר לקראתו. "דניאל, דניאל תתעורר, דניאל מה קרה?" שאל נווה בבהלה, אך זה היה מאוחר מדי, תוך כמה שניות דניאל נעלם מהמקום. "הוא הלך?" שאל נווה בבהלה. "הוא התעורר מהחלום בלי לראות אותי," שמע נווה קול מפחיד מתקרב אליו. "נער הזיכרון? זה אתה?" שאל נווה. "כן, זה אני בכבודי ובעצמי," אמר נער הזיכרון. "למה לא נתת לו לזכור את החלום הזה? למה דווקא אני?" שאל נווה בקול רם ומעוצבן. "איי, איי, כמה חבל שאת זה תדע רק בפעם הבא שתחלום את החלום הזה," אמר נער הזיכרון. "תגיד לי מה הקטע שלך? למה אתה כזה 'מסתורי'?" שאל נווה בעצבנות. "יצרו אותי רק בשביל המסתוריות," אמר נער הזיכרון. "מה? למה אתה מתכוון?" שאל נווה בבלבול. "אתה לא תדע בחלום הזה," אמר נער הזיכרון. "אבל החלום הבא בטח יהיה בעוד שנים, אם הוא בכלל יהיה עוד פעם," אמר נווה. "איי אה יי, אין לך מושג כמה שהחלום הבא קרוב," לחש נער הזיכרון בשקט. "מה אמרת?" שאל נווה. "שום דבר, שום דבר," אמר נער הזיכרון בכוונה לעצבן. "אה, לעזאזל איתך, מה אתה רוצה ממני?" שאל נווה, כבר לא היה לו כוח להמשיך להתעצבן. "האמת, רק דבר אחד," אמר נער הזיכרון. "אוף, פשוט תגיד כבר מה אתה רוצה!" אמר נווה בעצבנות. "אני רוצה שתביא לכאן בלילה הבא את דניאל ואגנה," השיב נער הזיכרון. "בשביל מה?" נווה שאל. "לא עניינך, בגלל זה אני גם לא רוצה שתבוא איתם," אמר נער הזיכרון לנווה. "איך אני אביא אותם בלי שאני אבוא איתם?" שאל נווה בבלבול ובכעס. "פשוט מאוד," אמר נער הזיכרון. "הם הרי גם בסכנת חיים ודניאל חוץ מזה ממילא הגיע לכאן, כך שאין סיבה שהוא לא יבוא גם בלילה הבא, את אגנה אתה צריך להביא לישון אצלכם." "איך אני אעשה את זה?" שאל נווה. "אני בטוח שאתה מספיק חכם כדי לחשוב על זה," אמר נער הזיכרון. "אוקי, אבל למה לא באתי לכאן בלילות שלפניכן, כשההצפה עמדה להגיע?" שאל נווה. "אתה באמת רוצה מאוד לדעת?" שאל נער הזיכרון בהיסוס. "למה אני לא ארצה?" שאל נווה. "כי אתה תצטרך להסתכן בשביל זה," השיב נער הזיכרון. "מה אכפת לי?! ממילא לא יקרה לי כלום, זה הרי חלום," אמר נווה בביטחון. "אבל למה אתה לא יכול לספר לי?" "כי אני לא יודע," ענה נער הזיכרון. "ודרך אגב, הרבה דברים יכולים לקרות לך לפני שתדע את התשובה, אתה שכחת שהחלום הזה ישפיע לך גם על המציאות." "איך הוא ישנה לי?" שאל נווה בקול רם עצבני. "אסור לי לגלות לך!!!" צעק נער הזיכרון על נווה. "למה???" צעק נווה בחזרה. "כי האדון של החלום לא מרשה לי," השיב נער הזיכרון והוא החל להיראות מעט עצוב. "האדון של החלום?!" אמר נווה. "כן, הוא זה שאתה צריך ללכת אליו בשביל לדעת עוד על החלום הזה," אמר נער הזיכרון. "אבל מה כל כך מסוכן בו?" שאל נווה. "זה סוד," ענה נער הזיכרון. "יאללה, נמאסת עליי כבר אתה, אני הולך לאדון הזה, זה החלום שלי, לא יכול להיות שאני לא אמצא אותו," ענה נווה. "טעות! ביי ביי," אמר נער הזיכרון ולפתע נעלם. "אה, גם כן זה," אמר לעצמו נווה והחל ללכת לאן שיוביל אותו השביל. נווה התקדם והתקדם, הוא שם לב שלאט לאט הכול נהיה פחות צבעוני ופורח, ותוך כמה דקות לאחר שהוא התחיל ללכת הוא שם לב שהחלום נראה עכשיו כחיים רגילים, העצים היו ירוקים אך לא פורחים כמו לפניכן. יכול להיות שהתעוררתי מהחלום, חשב לעצמו נווה. "טעות בפיך, או יותר נכון בראשך," צץ לפתע נער הזיכרון. "אוף מפה כבר יא קרצייה, אני אפרק אותך," אמר נווה בעצבנות והמשיך ללכת, הוא החליט שלא יהיה כדאי שהוא ימשיך להתעסק עם נער הזיכרון ולא לשאול אותו מה קורה כאן. "רק רציתי שתדע שאתה עדיין בחלום," אמר נער הזיכרון ונעלם. נווה המשיך ללכת בעצבנות. הוא ראה דלת מוזרה ואילו הוא לא היה מכיר את נער הזיכרון הוא היה שואל אותו על הדלת, אבל הוא החליט לא להתעסק איתו יותר. "הא, זה לא יעזור לך, אני יכול לקרוא לך את המחשבות ואני לא אגיד לך מה הדלת הזו," נער הזיכרון השתעשע. "טוב, בסדר! אני אתעורר מהחלום הזה ונגמור עניין! ממילא הכל כאן כבר לא יפה כמו בתחילת החלום!" צעק נווה ברוגז וצבט את עצמו בכל הכוח. "אפילו החלום התחיל להיות פחות יפה ומיוחד ממה שקורא במציאות אז לא שווה לי, תיכף בטח גם הכול יהיה פה כאילו אני בגיהינום," המשיך נווה בתוקף, וצבט את עצמו פעם נוספת, אך לא קרה דבר והוא עדיין נשאר בחלום "זה לא יעזור לך, כבר אמרתי לך, רק דניאל יוכל להעיר אותך," השיב נער הזיכרון ברכות וברוגע מעצבן עד כאב. נווה שתק, המוח שלו היה מחומם, הוא שכח את כל המחשבות שלו ורץ, ברח מנער הזיכרון, וכאשר ראה שנער הזיכרון תמיד לידו הוא פשוט זינק לעבר שיח ירוק, הוא הספיק לשמוע את נער הזיכרון אומר במהירות "עצור", הוא אכן הספיק לעצור, אבל רגליו נכנסו עמוק לתוך השיח. באותו רגע הוא לא הרגיש את רגליו. נווה קם, מולו הוא ראה את דניאל מטלטל אותו מצד לצד, "או, סוף סוף קמת, ישנת עמוק, אתה חייב למהר, אתה לא תאמין מה יש בטלוויזיה." "מה?" פיהק נווה ושפשף את עיניו. "הם מדברים על צ'נטרה, על המבול שהיה שם, אתה יודע שמצאו אנשים בתוך בית הרוס שנהרס בגלל הסופה והמבול, זה לא נורמאלי, אתה חייב לבוא לראות טלוויזיה," אמר דניאל וזירז את נווה. נווה ניסה לקום, אך הוא לא הצליח להזיז את רגליו, הוא לא הרגיש אותם כלל.  הוא חשב לעצמו על מה שהיה בחלום באי אמון, יכול להיות באמת אין לו יותר רגליים? יכול להיות שנער הזיכרון צדק? ומה לעזאזל כל כך מיוחד בחלום הזה? דניאל עזר לנווה לקום מהמיטה, לנווה עיין נשארו רגליים, אבל ברגע שדניאל עזב אותו, הוא נפל על הרצפה. "מה אתה עושה?" שאל דניאל. "לא יודע, הרגליים שלי לא מצליחות להחזיק אותי," אמר נווה בבהלה, "בעצם, אני אפילו לא מרגיש אותם." "נווה, תפסיק להגיד שטויות ובוא לראות טלוויזיה, אני לא רוצה לפספס את החדשות," אמר דניאל ויצא מהחדר. "דניאל, בוא תעזור לי," צעק נווה בעודו מנסה לקום. לא נשמעה תשובה. למה לעזאזל נער הזיכרון לא רצה שדניאל יראה אותו, יש סיבה? חשב לעצמו נווה. טוב, במילא הוא אמר לי לנסות להביא מחר את אגנה ואת דניאל, אז הוא יקבל הוכחה שאני לא סתם עושה הצגות. אבל רגע, הוא גם ביקש שאני אביא מחר את דניאל ואת אגנה לחלום. אבל איך אני אביא אותם לשם? חשב לעצמו נווה. הוא ניסה לקום פעם נוספת, הוא רצה לראות כל מה שקשור למבול שקרה, אך רגליו אכזבו אותו והוא נפל על גבו בכאב ובייסורים. "נו, נווה," נשמע לרגע קול מלמטה, "נמאס לי כבר, אתה מפספס." "דניאל, אל תהיה זבל," צעק נווה בעצבנות, "בוא תעזור לי, אני רוצה לראות את זה, בחיי שאני רוצה לראות את זה." דניאל לא השיב. אבל את נווה זה כבר לא עניין, הוא הבין משהו אחר, משהו הרבה יותר חשוב ומזעזע מסתם בית הרוס, משהו שיכול לגרום להיאסר בבית הסוהר ואפילו להירצח, ועוד שחבר שלו יגרום לו זאת. רגע, כדי להביא את דניאל ואגנה לחלום, אני צריך לאיים אל החיים שלהם? אוקי, אני צריך לאיים על החיים שלהם, של שניהם ועוד עם רגליים שלא נעות ולגרום. זה כבר באמת מזעזע ונורא. פרק 5- המערה ליד הבית של גודשן לאחר זמן מה נאחז נווה במיטתו והצליח להתיישב על המיטה ללא כוח רגליו. ההרגשה הזאת הייתה מוזרה, מכיוון שנווה מעולם לא נפצע ברגליו ואף פעם לא קרה שהוא צלע או משהו כזה. הוא לקח ספר מן הספרייה הפשוטה שליד מיטתו. חדרו של נווה לעומת חדרו של דניאל, היה מבולגן ומלא במסמכי באולינג מפוזרים. נווה מצא ספר שקוראים לו "חלומו של ליו צ'לו", הוא החליט שזה יכול להיות מעניין לאחר החלום שהתרחש בלילה. לאחר חצי שעה של קריאה, לנווה נמאס והוא החליט לצעוק לדניאל פעם נוספת. "דניאל, אני מתחנן, בוא לעזור," צעק נווה. "טוב, אני עולה אליך, אבל אם אתה עובד עליי..." אמר דניאל בעצבנות ועלה לחדרו של נווה. "בוא תעזור לי לקום," אמר נווה. "טוב," ניגש דניאל לנווה ועזר לו להקים אותו מהמיטה. "קח אותי לחדר שלך, לפי מה שאני יודע יש לך קביים שם," אמר נווה. דניאל אסף את נווה על גבו והלך לחדרו, הוא הושיט את ידיו לעבר הקביים שעמדו בפינת החדר והתאים אותם לנווה. "אז איך זה קרה לך?" שאל דניאל. "עזוב, אתה לא תבין," אמר נווה וגיחך לעצמו, אילו דניאל רק היה פוגש את נער הזיכרון. "תראה, גם אם אני לא אבין זה לא כזה נורא, תספר, נו," אמר דניאל. נווה סיפר את הסיפור לדניאל, את מה שקרה בחלום ומדוע הוא לא זוכר את החלום הזה. "אוקי, אם ככה אתה אומר," אמר דניאל ועל פניו התגלתה הבעה של מישהו שמת להתפקע מצחוק. "טוב, ידעתי שלא תאמין לי," אמר נווה. "טוב, אני הולך, יש לי איזה עניין לסדר," אמר דניאל. "באמת? איזה עניין כל כך דחוף לך לסדר?" חקר נווה. "לא עניינך," אמר דניאל ויצא מחדרו מיד. לא ענייני? ועוד איך ענייני, חשב נווה בכעס, הוא יצא גם מחדרו של דניאל, לעקוב אחריו. דניאל לבש מעיל ויצא מהבית, ונווה בעקבותיו. דניאל עבר והסתכל כאילו הוא מחפש משהו בסתר, הוא הסתכל מצד לצד והלך טיפה כפוף, כאילו הוא מנסה להסתתר ממישהו. זה הגביר את חשדו של נווה. דניאל פנה לעבר גינה שהייתה מוכרת לנווה, זו הייתה הגינה של גורי. דניאל פנה לעבר הדלת בעוד נווה מסתתר מאחורי שיח בעניינות. ברגע שנפתחת הדלת וגורי עמד בפתח, כל מה שנווה הצליח לראות זה את דניאל דוחף את גורי פנימה וסוגר את הדלת. נווה מיד עבר להסתכל דרך חלון שהיה אפשר לראות ממנו את סלון הבית. נווה ראה ושמע את דניאל וגורי מתווכחים. "תגיד לי," אמר דניאל בעצבנות, "מי אתה?" המשיך דניאל ופרצופו היה כולו אדום מכעס. "הייתי החבר השחקן של אגנה," חיקה דניאל את גורי בהגזמה פראית. "תשמע, אני לא יודע מה אתה רוצה ממני ו..." אמר גורי בבהלה והתרחק מעט מדניאל בחשש. "מה הקטע שלך? מה היה לך עם אגנה?" המשיך דניאל כאילו עוד רגע הוא עמד להתפוצץ, אך עדיין הוא מתאפק. "הייתי חבר שלה, אמרתי לכם," אמר גורי בבהלה ובבלבול. "אל תשקר לי!" הפעם דניאל התפרץ וצרח בכוח, עד שנווה נבהל והועף אחורנית מעט. "מה אתה רוצה," גורי הלך אחורה במהירות. טראח! דניאל תקע בעיטה חזק בגורי. גורי צרח והחל להתנפל על דניאל. שניהם החלו להתאבק בסלון ובינתיים נווה עמד בחוץ והסתכל עליהם בהלם. אני לא מאמין על דניאל, אף פעם לא ראיתי אותו מעוצבן ככה, חשב לעצמו נווה. נווה החליט שהוא חייב ללכת לברר מי הגודשן הזה, זה שהיה אמור להיות החבר השחקן של אגנה. נווה צעד עם הקביים כמה שיותר מהר לעבר ביתה של אגנה. הוא הגיע וצלצל בדלת. "מה קרה?" שאלה אגנה באדישות לאחר שפתחה את הדלת. "אגנה, את לא תאמיני מה קורה," אמר נווה בלחץ. "זה בסדר, אני מאמינה," אמרה אגנה, "איך זה קרה?" שאלה. "מה איך זה קרה? אה, השבר ברגל, זה לא חשוב, רציתי לספר לך משהו אחר," אמר נווה, "אוקי, אז ככה, זוכרת כשחיפשנו את החבר הזה שלך ומצאנו מישהו אחר, רמאי?" שאל נווה. "כן, אז מה?" שאלה אגנה, עדיין באדישות ובחוסר עניין מוחלט. "דניאל הלך לבית של המתחזה," אמר נווה, "אפילו שהוא גם היה שחקן," הוסיף, "הוא התחיל לצרוח עליו ועכשיו הם שניהם הולכים מכות בסלון של המתחזה," אמר נווה. "מה? אתה צוחק עליי? ככה דניאל נלחם בש..." לרגע הפסיקה אגנה. "בשבילך!" השלים נווה. "אה, שטויות, בטח סתם התעצבן עליו," אמרה אגנה וחזרה לעצמה. "אגנה, הם שניהם הולכים שם מכות רצח ואני חייב לדעת איפה הגודשן הזה," אמר נווה. "בסדר אני אגיד לך," אמרה אגנה, "הוא גר בבית על יד המערה." "וזה עוזר לי מאוד," אמר נווה בציניות. "איפה המערה?" שאל והגביר את קולו מעט. "שם," אמרה אגנה, "והצביעה לעבר מקום חשוך מעט. "אבל בשביל מה אתה צריך אותו?" "וואלה, לא יודע, לא חשבתי על זה, אבל זה היה נראה מאוד הגיוני," אמר נווה בבלבול. "אז זה כבר לא הגיוני," אמרה אגנה. אבל מה אני אעשה? אני לא הולך להשאיר אותם במצב הזה," אמר נווה. "תגיד נווה, אתה לא כועס על המתחזה? לך לא אכפת שהוא עבד עליכם בעיניים?" שאלה אגנה. "למה אתה לא הולך להרביץ לו?" "תראי אגנה, אולי דניאל מתנהג עכשיו כמו מישהו בגילך, אבל אני בכל זאת גדול ממך ב6- שנים ומבין שלא על כל דבר צריך לנקום," אמר נווה. "הרי הוא נתן לנו מידע על האיש ההוא שפוצץ את הבאולינג." "ואיך אתה יודע שהוא לא שיקר לכם?" שאלה אגנה בהתנשאות. נווה גירד בראשו, הוא לא ידע מה לענות לה. "אין לך מה להגיד," סיננה אגנה. "אני חושבת שהגורי הזה היה רוצה שתתקפו את האיש בעל השם שהוא נתן לכם, אולי זה מישהו שהוא שונא." נווה כיחכח בגרונו, לא היה לו מה להגיד לה, אך זה היה הגיוני לאחר שחיבר את כל הדברים. "טוב, נמאס! למה כל הדברים האלה נחתו דווקא עלינו?" כעס נווה. "זה מתחיל בזה שאנחנו מגלים שגל ענקי עומד להציף את קוויזה, אחרי זה הבאולינג שלי מתפוצץ, אחרי זה אנחנו מקבלים מידע שגוי בקשר לאיש שהיה חשוד בשריפת הבאולינג שלי, אחרי זה אני חולם חלום ש - " אבל הוא נעצר ואז המשיך. "אחרי זה אני נהיה נכה ברגליים, ואחרי זה דניאל הולך מכות עם איזה מתחזה," אמר נווה. "נכה ברגליים? מעניין, אמרת שזה שבר," סיננה אגנה בקול חלוש. "טוב, משהו כזה, את יודעת למה אני מתכוון." אגנה הביטה בו במבט חושד. הוא השיב לה מבט מתוסכל. היא העלתה חיוך מוזר על פניה ונווה הקימט את מצחו בבלבול. היא התקרבה אליו ולחשה משהו בלתי ברור באוזנו. "אני אספר לך משהו במטוס, בליל שישי," היא סיננה. "מה?" הוא שאל בקול רם. "שקט," היא נזפה בו. "לא עכשיו." "אבל מה יהיה עם גורי ודניאל?" שאל נווה בכעס. היא הסתכלה בו לרגע, ולאחר מכן החלה להתקדם לכיוון הבית של גורי במהירות בעוד שיערה הארוך משתרך מאחוריה. "הבנתי, זה באמת רעיון לא רע שהיא תלך להפריד ביניהם," נווה הלך אחריה בצעדים גדולים. הם עברו על פני העצים במהירות, שומעים את צרחות ההיאבקות מכיוון הבית. אגנה צילצלה בדלת. טזזזזזזז. "מי זה?" גורי ניגש לפתוח את הדלת. "אגנה." "אה," הוא פתח את הדלת, דניאל נעמד במהירות והתיישב על ספת הסלון של גורי. השיחה התנהלה בקצב מפתיע. כעבור שניות ספורות קצרות של בירור, דניאל עזב את הבית והביט מבט שטני בגורי. גורי השיב לו את אותו מבט שטני. אגנה, דניאל ונווה יצאו יחדיו במהירות מהבית. השעה הייתה שבע בערב והעננים כבר החלו להתפזר ברחבי השמיים והתחיל כבר להחשיך. החושך ירד על הבתים של קוויזה באפלוליות, כל הבתים היו מאירים לעצמם את האור וסוגרים את הווילונות. השילוב של החושך ומעט האור היה יפה מאוד ובכל בית ובית זה היה כך. אגנה השתדלה שלא לשאול את דניאל על מה שקרה, בכדי שלא להעליב אותו או לגרום לו לגמגם. בזמן ההליכה נווה נזכר לפתע בשיחתו עם נער הזיכרון. "אני רוצה שתביא לכאן בלילה הבא את דניאל ואגנה," אמר נער הזיכרון. "בשביל מה?" נווה שאל. "לא עניינך, בגלל זה אני גם לא רוצה שתבוא איתם," אמר נער הזיכרון לנווה. "איך אני אביא אותם בלי שאני אבוא איתם?" שאל נווה בבלבול ובכעס. "פשוט מאוד," אמר נער הזיכרון. "הם הרי גם בסכנת חיים ודניאל חוץ מזה ממילא הגיע לכאן, כך שאין סיבה שהוא לא יבוא גם בלילה הבא, את אגנה אתה צריך להביא לישון אצלכם." "איך אני אעשה את זה?" שאל נווה. "אני בטוח שאתה מספיק חכם כדי לחשוב על זה," אמר נער הזיכרון. אני באמת מספיק חכם כדי לחשוב על זה, חשב לעצמו בכעס ובעצב. הוא ידע מה הוא יצטרך לעשות עוד מעט. הוא הסתכל על אגנה ודניאל. זה לא היה נחמד לחשוב שהוא ייאלץ לאיים עליהם. הוא גם לא בדיוק ידע איך הוא הולך לעשות. היה לו עדיין רובה מהצבא. הוא התחלחל כשהוא חשב על זה. הוא יצטרך לעשות את זה כשהם ישנים. הוא ידע מה הוא צריך לעשות, רק כמעט ללחוץ על הכפתור וכבר אגנה תגיע לחלום יחד עם דניאל, לצערו בלעדיו. נווה יכל לשים לב שאגנה מחזיקה בידו של דניאל ומגבירה את הקצב מפעם לפעם. "בוא," היא אמרה לדניאל והחלה לרוץ לעבר הבקתה של נווה ודניאל. דניאל היה מבובל מאוד, אם כי רץ אחריה ולא שאל שאלות. נווה לא ידע מה היא מתכננת וגם לא ידע מה לעשות, זה היה נראה כאילו אגנה מפחדת ממנו. כאילו היא מנסה לברוח ממנו. אך לבסוף הוא החליט לברר את העניין ולרוץ לבקתה. הוא נכנס במהירות. הדברים המו, שום דבר לא הוזז ושום רעש לא נשמע. הם לא היו שם. לאן הם הלכו? מה הם רוצים ממני? מה קרה לדניאל? מה הוא חושב שהוא עושה? כל השאלות האלה הציפו את נווה כמו מטר של גשם. טוב, נעלה כבר לקחת את הרובה. נווה עלה במדרגות לחדרו במהירות וניגש לפתוח את הארון. אך להפתעתו כלום לא היה שם מלבד בגדים. הרובה היה אמור להיות מונח ממש בתא הזה, חשב נווה והסתכל על אחד ממדפי הארון בעצבנות. הוא יצא מהבית. זהו, הוא נכשל במשימה, הוא לא יוכל להביא את אגנה ודניאל לחלום, הפעם זה יהיה רק הוא. הוא היה רוצה שדניאל יזכור את החלום. אבל ידע שנער הזיכרון ייתן לו לזכור את החלום רק אם אגנה תהיה איתו גם. הוא רץ ורץ ולא יכל להפסיק לרוץ. אבל אז, הוא ראה אותם, הם עמדו בתוך מערה חשוכה, שניהם מבוהלים ומפוחדים. מה קרה להם? נווה הבין שהם לא רוצים שהוא יהיה שם לפי מה שהם אמרו, לכן התחבא. "ברחנו ממנו," אמרה אגנה. למה הם רוצים לברוח ממני? "אסור לנו לתת לו את זה," דניאל הוציא משהו שחור וגדול מכיסו במיני, פיו של נווה נפער לרווחה. זה היה האקדח שלו. "נישן כאן?" שאלה אגנה בקול מפוחד. "כן, כאן הוא לא יימצא אותנו," אמר דניאל. הוא חייך חיוך קטן על פניו. נווה ידע למה. אבל את כל שאר הדברים לא הבין כלל. מי לא יימצא אותם? הוא? אגנה ארגנה את הדברים יחד עם דניאל, הם לקחו מזרונים ושמיכות ושמו אותם על הרצפה. הם נשכבו יחדיו על המיטות והחלו לדבר, נווה האזין. "עוד יומיים נפרדים מקוויזה אה?" פתח דניאל, הוא הביט בתקרת המערה. "כן, חבל," אמרה אגנה. "אבל עדיין לא הבנתי משהו." "מה לא הבנת?" שאל דניאל, הוא הביט בה, הייתה הבעה חמימה על פניו הסמוקים. "הגל של ההצפה," היא אמרה. "איך...? איך...?" קשה היה לה לגמור את המשפט. "אני יודע, אני יודע, את רוצה לשאול איך הגל עבר בכל כך הרבה מקומות ועדיין אף אחד לא שמע עליו. ואיך בדיוק לוקח לו כל כך הרבה זמן להגיע," אמר דניאל בידיעה. אגנה הביט בו במבט מבולבל. "כן." "האמת היא שגם אני לא יודע," אמר דניאל, הוא ראה את אגנה עומדת להגיד משהו, נווה יודע מה היא עמדה להגיד, אך התברר לו שגם דניאל ידע. "ולא, התוכנה אף פעם לא טועה." "אבל אפילו ממציאי התוכנה לא מאמינים, אמרת," אמרה אגנה. "זה מה שאמרתי," אמר דניאל. "אבל אני יודע שהמנהל יודע טוב מאוד שהתוכנה לא משקרת." "אני חושבת שהוא לא מאמין לתוכנה פשוט," אמרה אגנה בהחלטיות. נווה ראה שדניאל מתחיל להשתכנע בזכות אגנה, הוא התאפק שלא לצחוק עליו. החשכה ירדה עכשיו לחלוטין, כל האורות בקוויזה היו מכובים, וגם האורות שבתוך הבתים כבר נכבו, העיר הייתה אפלה בשעות אלה, במיוחד במערה שליד הבית של גודשן. "תגידי," פתח לפתע דניאל לאחר דקה ארוכה של שקט. "אולי... אה, יש מצב ש..." דניאל גימגם. "כן," אמרה אגנה, היא התיישבה לידו, היא קירבה את פניה לפניו של דניאל. חיבקה אותו סביב זרועותיה, קירבה את פיה לפיו, ובאיטיות וברגע, בין רגע שניהם שכבו שם, מחובקים ומנושקים. נווה היה המום, הוא לא האמין למראה עיניו. זה לא הדניאל שהוא הכיר, זה ממש לא הדניאל שהוא הכיר. הוא הכיר את הדניאל שאומר שבנות הן מגעילות ושהוא לעולם לא יתנשק, כמו מה שאמר כשהיו בכיתה ג'. והנה עכשיו, הוא שוכב מנושק עם מופרעת מפחידה ומוזרה שקטנה ממנו ב6- שנים לפחות. הם שכבו כמה רגעים ספורים ונרדמו. זהו זה, זה הזמן, אני צריך לגנוב את הרובה, חשב לעצמו נווה. הוא יצא ממחבואו בזהירות והתקדם לעבר מיטתו של דניאל. בשקט ובזהירות הוא הוציא משם את האקדח שלו, ליפף אותו סביב כף ידו, והתכונן ללחוץ על הכפתור. "חלומות פז," הוא אמר בשקט. הוא לא העז לכוון עליהם את האקדח, הוא כיוון אותו לעבר קיר המערה. אבל הוא לא הצליח. קרה הנורא מכול, התפלק לו והוא ירה. בום! הירייה השמיעה רעש מחריש אוזניים. הוא שמע את השכנים צורחים. "שקט!" בקול. הם למזלו לא הבינו שזה היה אקדח. אבל דניאל ואגנה התעוררו בבת אחת בבהלה. "אהההההההה," צרחה אגנה. דניאל חיבק אותה בניחום. "הוא כאן," אגנה התבכיינה. "למה אתה עושה את זה?" זעק דניאל. "אני חבר שלך." "הייתי חייב, תאמינו לי, אני לא רוצה לפגוע בכם," השיב נווה בבהלה. "אני לא מאמינה לו," אמרה אגנה. "הוא עושה את זה כדי שהוא יוכל לברוח מפה לבד!" דניאל הצטרף אליה מיד. נווה עמד עם האקדח. הוא לא האמין שהוא עומד עם אקדח מול חבר שלו. נווה הרגיש את חלקי הגוף שלו מתמלאים בזיעה ובלחץ. "אל תתקשרו למשטרה, בבקשה," אמר נווה. "אני לא אשם, לא יקרה לכם כלום." "אנחנו לא יכולים להתקשר," דניאל זעק. "אין לנו כאן טלפון." "אבל אני רק... פשוט תחזרו לישון ותבינו," דמעות זלגו מעיניו של נווה, הוא כל כך רצה שהם יגיעו לחלום, כל כך רצה שיבינו אותו! "למה?" הפעם דניאל היה על סף בכי. אוף, אני לא יכול יותר. אני חייב להגיד את זה, חשב נווה, "תחזרו לישון," הוא אמר. "או שאני יורה," הוא עצר את נשימתו. מבלי לראות מה קורה סביבו, דניאל ניגש אליו, לקח ממנו את הקביים. נווה נפל על הרצפה בכאב. "אוץ'!" דניאל ניענע אותו, הוא ניסה לקחת ממנו את האקדח. "אני ארה בך," הוא סינן בקול חלוש, קול בוכה ועצוב. דניאל עזב את הרובה בבהלה. "אוקיי, אוקי," אמר דניאל. "אבל עם נחזור לישון, אתה לא תירה בנו?" "לא, אני מבטיח." "אני לא מאמין עליך, נווה," אמר דניאל ונשכב במיטתו יחד עם אגנה. "אתה פשוט... פשוט.... אין לי מילים לתאר עד כמה אני שונא אותך." נווה בכה ובכה. "סליחה." דניאל הניד בראשו ונשכב, מחבק את אגנה בניחומים. תירדמו, תירדמו, חשב לעצמו נווה. "אתה לא הולך?" שאל דניאל, הוא הבחין שנווה עוד שם. "אתה עבדת עלינו? אתה הולך להרוג אותנו!" "לא, אני לא," מיהר נווה לומר. "אני הולך, אני הולך." נווה באמת יצא מהמערה וחזר לבקתה, אבל הוא תיכנן לחזור, להביא אותם לחלום. לאחר מספר דקות שהוא חיכה, הוא יצא שוב מהבקתה וחזר למערה, הדרך הייתה ארוכה ומייגעת, האפלה שברחוב הייתה מפחידה. אבל גם המחשב שהוא יצטרך כמעט ללחוץ על הכפתור היא מפחידה. הוא נכנס למערה בשקט, מבלי להעיר את דניאל ואגנה. הוא כמעט לחץ על הכפתור, אבל דניאל ואגנה קמו במהירות, למעשה הם כבר היו ערים. הם ברחו ממנו, והוא עמד שם כמו דביל. הם הולכים להתקשר למשטרה, אני הולך להיאסר, איך אני אברח מקוויזה? מה היה עליי, ליל הבריחה יהיה עכשיו הרבה יותר קשה, עכשיו כשאני כלוא בבית סוהר ולא יהיה מי שיעזור לי להיחלץ, הוא לא הצליח להירגע. אני לא מאמין, יכול להיות שבעוד 3 ימים אני פשוט כבר לא אחיה, כמו כל שאר התושבים פה, חוץ מאלה שבורחים. המחשבות הללו צימררו את נווה, עכשיו הוא לא יוכל לנסוע איתם גם אם יברח מהכלא, הם פשוט ישאירו אותו שם. הם באמת חשבו שהוא מסוגל לרצוח אותם? למה? נווה חזר לבקתה בפנים נפולות ומעוצבנות. אם כי עצובות. הוא לא ציפה שדניאל יהיה שם, ובאמת הוא לא היה. אבל הוא ידע שמחר המשטרה תבוא לקחת אותו משם למשפט, ולו פשוט לא יהיה מה להגיד. הוא עלה לחדרו ותהה לכמה רגעים. היו לו כמה שאלות. מה דניאל ידע שהוא לא ידע? או שאולי הוא ידע דבר שהוא לא אמור לדעת ונווה יודע? למה אגנה ודניאל ברחו ממנו? למה הם נטשו אותו? וגם האם הוא יחלום את החלום גם הלילה. ומה בעצם גורם לו לחלום את החלומות המשונים האלה? האם הוא ייאבד עוד איברים בגוף בחלום הבא שלו? ושאלה אחרונה שלדעתו הייתה הכי חשובה ללילה המוזר והמפחיד הזה. מה נער הזיכרון רוצה מאגנה ודניאל? ואיך הוא יודע על אגנה? בין כל השאלות הבלתי ברורות האלה הוא חשב לעצמו מחשבות על אהבתו של דניאל לאגנה ולבסוף נרדם. אך הוא נכשל במשימה, הוא לא הצליח להביא לנער הזיכרון את מה שהוא רצה.

פששש.....	02/09/2005 12:58	זוהר פוטר
ואוו את ממש כמו רולינג!!! את לא היא נכון?

!!	08/07/2005 03:39	קרנה
ממש ממש יפה!!!! יש לך עתיד!!; )

אהבתי	07/07/2005 23:00	a.p.a.b
מאד יפה...

כל הכבוד!	04/07/2005 19:41	היפה במכשפות
מעולה

ממש יפה	28/04/2005 16:40	קצב
עוד לא קראתי את הכל אבל אני בטוחה שזה ממש יפה[

חמוווווד מאוד!!!	26/04/2005 23:04	גריפינדורית בנשמה
את כותבת מקסים!!! תמשיכי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! את יכולה לחפש עתיד בתור סופרת לא?! ביי ביי!!! גריפינדורית.... <<טבעי שלא תשלוט בעצמך!!!

מדהים	12/03/2005 20:49	גרייס
את כותבת מדהים!!

נחמד	10/03/2005 04:44	y_t
נחמד...

למה את צריכה לעשות על זה יומן קריאה???	22/02/2005 17:36	רוני
באיזה שיעור מבקשים לעשות כאלה דברים???

הורס...	21/02/2005 18:47	מינרווה רשפ
בדיוק אני צריכה לעשות עבודה על הארי פוטר והאסיר מאזקבאן יומן קריאה... אין לי מה לכתוב... תעזרו לי!!!

וואי תם!! נשמע ממש מבטיח!	21/02/2005 17:56	שוקולד
תמהרי לכתוב המשך! מי שלא זוכר/יודע מי אני, מוזמן לשאול!! רק אם תשאלו אני אענה..

סיפור מדהים!!!	20/02/2005 21:18	בוני ווסט
את כותבת ממש יפה!!!! חבל שלא המשכת... לא יפה להשאיר המתח..!!

דוד פוטר...	20/02/2005 17:59	רוני
כבר עניתי לך אם אתה רוצה תסתכל בתגובה שלי אליך בסיפור "המלחמה השניה"...

סליחה!!אי אפשר להמשיך לכתוב?!!!!!!!!!	20/02/2005 17:56	דוד פוטר
כל מי שכותב את הסיפורים תמשיכו אותם!!!!!!!אי אפשר להפסיק באמצע סיפור!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

ה-ל-ו-! מישהו מוכן להמשיך ולכתוב	20/02/2005 17:11	רוני
אני כבר כמעט מתה פה מזקנה (ואני יחסית צעירה 12) בגלל שלוקח לכם שנים לכתוב סיפורים!!

מדהים!!	20/02/2005 10:20	רוני
זה פשוט חמוד!!! אבל אני מחכה להמשך.. זה מאוד יפה שאת כותבת לפי הסגנון של רולינג... ואני אוהבת את זה. תמשיכי כמה שיותר מהר... פליז!!! ומית*מית: את ממש צודקת יש פה פווווווווול אנשים אידיוטים וקנאים שמקנאים בתמי, אז אל תתיחסו אליהם.

תמי...	19/02/2005 19:53	מית * מית
יו... אני יודעת שכבר כתבתי לך תגובה (שבה הזכרתי שהפרק מדהים, מרתק, מגניב, מרגש, נהדר, ואת כל הדברים האלה באנגלית- אמייזינג,קול, אקסייטינג, וונדרפול אנד אול דיס סטף אין אינגליש- שכחתי איך אומרים מרתק... סורי...) אז בכל זאת אני חוזרת על זה שהפרק אחלה ומגניב לאללה, כתגובה לכל הרשעים הקנאים( ועוד קללות שאתם יכולים לנחש, פשוט...לא ליד ילדים קטנים, אתם יודעים...) שסתם קוטלים בלי סיבה כי הם יודעים שהם לא מתקרבים לרמה בכלל, כמו:מיסטר w הדפוק, הקנאי והמפגר שסתם חושב את עצמו,ואני רואה שזהו. אבל למה? ככה (שם של אחד שהגיב) וסירוסית ממש מעצבנים, וכותבים סתם דברים דפוקים. תעזבו אותי באמא ש'כם! אז ביי, וכל הכבוד תמי (אם את בכלל קוראת את זה...)

יפה(מאוד מותח)	17/02/2005 18:22	הארי קול
:)

האתר בכלל לא מושכה	16/02/2005 18:58	אבדה קדבה

תםתם =)	16/02/2005 17:41	.°מיתי°.
עכשיו אני אוכל סוף סוף לקרוא את הפאנפיק שלך :)

בהההה	16/02/2005 16:30	מיסטר W
זה די גרוע. (טוב לא יותר מMANIAC MAGGY והסיפור של אדם)

כלום	16/02/2005 13:03	מית * מית
היי! בי!

תמי?	16/02/2005 13:02	מית * מית
יו! איכס! גועלי! ממש לא יפה! תתביישי! ככה להשאיר אותנו במתח?... הסיפור מדהים ומעניין, יש כמה הערות, אבל את רובן כבר העירו לך, ואין סיבה שאני אחזור... אז אני חדשה, וקוראים לי מית * מית, וכדי לכם מאוד אבל מאוד לתקשר אתי ולדבר אתי... או ש... *מכניסה יד לתוך החולצה ומוציאה בחיוך רשע...*

הלו?!	16/02/2005 12:59	מית * מית
מישהו שם? ואם כן... הי! אני החדשה. אני רוצה שיכירו אותי, ואולו אני אכתוב סיפור כזה משלי. בבקשה אל תתייחסו אליי כמו אל ילדה קטנה, או שלא תתייחסו אליי בכלל... אם מישהו שם, בבקשה שיענה לי.... פליז... יש לכם מזל... בדרך כלל ההודעות שלי מזה ארוכות... מלמה? ככה...

הו את לא רוצה לכתוב המשך?	15/02/2005 15:56	חייעם מאלפוי
יאלהההההה חומץ תכתבי המשך........................ את כותבת ממש יפה.........

אין לי כותרת....	13/02/2005 18:24	יוני_יולי
אני לא אוהבת שמשאירים אותי במתח:( זה לא היה צריך לשלוח רק את הכותרת...

אין לי כותרת-תסבלו בשקט!	13/02/2005 18:23	יוני_יולי

טוב מאוד!!!!	12/02/2005 12:18	שחר'קה
תמי , אני רואה שאת מוכשרת מאוד. באמת באמת סיפור יפה , אבל מה , לא יפה להשאיר קוראים במתח... תודיעי כשאת כותבת המשך...                                                   ביי! :)

יפה מאוד!!!	12/02/2005 12:13	שחר'קה

הלו יש פה מישהו????	10/02/2005 17:52	גריפינדורית בנשמה
אם יש פה מישהו אז שיענה לי!!!!!!!!!

הלו יש פה מישהו????	10/02/2005 17:52	גריפינדורית בנשמה
אם יש פה מישהו אז שיענה לי!!!!!!!!!

אדם	09/02/2005 17:45	גוקו דולוחוב
תרשה שיקראו לי אנטונין דולוחוב ולא גוקו אני סובל מאוד בן נעוות המרדות

אינ כלכך מסכן	09/02/2005 17:44	גוקו דולוחוב

כל הכבוד	09/02/2005 17:32	*העורב*
כ

הלו הפרק הבא מהררררררררררררררררררררררררררררר	09/02/2005 16:22	dor
(אני קורא את כל!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! הפיקים אז מהרררררררררררררררררררררררר

דרור אתה כאן?	07/02/2005 20:50	גריפינדורית בנשמה
אם כן תענה לי!!!!!!

!	07/02/2005 20:48	דרדר
אם-לא-תפרסמי-בקרוב-מאוד-את -הפרק-הבא-תחשיבי-את-מחשבך-כמת