פן פיקשן
ידידות עתיקה שחודשה (חלק א)יקיר האגריד
01/02/2006 15:49צרבר התקדם לעבר הנער בעקבות חוש הריח לו זכה בהיותו זאב. היה שם מראה מוזר ומרתק- הנער שכב בשלווה על גבי ערסל עשוי נחשים קלועים!
הנער שידר עוצמה ואחז בחוזקה בחנית עץ מטונפת בעודו ישן.
צרבר הביט בחיוך משועשע בילד המוזר, הוא הרגיש כמו גור שמשחק בעכבר גוסס לפני שהוא טורף אותו. היה חו רעיון למשחק משעשע במיוחד.
הוא ילל יללה ארוכה ומאיימת שמילאה אותו הנאה פראית וחסרת הגיון, הנחשים החלו להתפתל בבהלה והתפזרו תוך פחות מדקה, צרבר גיחך.הילד נפל ישן, לעבר הקרקע.
צרבר תפס אותו במהירות- הוא צריך אותו למשחק. הוא הניח את סאלאזר על האדמה הרכה ומכוסת העלים היבשים, ובהה בו בעודו מתעורר במצמוץ עיניים, מביט בבלבול ואימה בצרבר.
* * * *
סלאזר היה מהופנט. פני הזאב המעוותים שהביטו בו מילאו אותו אימה.
ליבו פעם במהירות תוך אינסטיקט הישרדות, בתת מודע שלו ידע שהוא אבוד.
הזאב מילא את כל טווח ראייתו- הוא היה קרוב מדי לטעמו. הוא ממש יכל להריח את ריח הדם הנוראי שבקע מפיו ולראות בברור את הכתמים שעל פניו המרושעות.
סאלאזר עצם את עיניו בתקווה שהמוות יהיה מהיר.
"פוחד?" הוא שמע לפתע קול אנושי ופראי ופקח את עיניו.
הזאב נעמד על שתי רגליו! מהר מאוד הבין סאלאזר שזה אדם-זאב, מה שלא הבין הוא למה לא תוקף אותו כבר האדם זאב, ואיך בכלל הוא מדבר איתו?
"לא!" מצא את עצמו סאלאזר ממלמל, זה היה שקר נוראי.
חיוכו של היצור המעוות התרחב: "באמת?! אז בא נשחק קצת."
סאלאזר קם במהירות אוחז במטהו ביד רועדת, כעת גם קולו רעד כשראה עד כמה גבוה ממנו האדם-זאב: "אה... אי.... איזה משחק?"
היצור גיחך בצורה מוזרה ופראית: "חתול ועכבר, זאב וכבש, שועל ותרנגול, אתה מבין? צייד!"
עיניו של סאלאזר נפערו באימה- תחושת האבדון הייתה מוחלט אך רצונו לחיות גבר.
הוא רץ לתוך היער.
* * * *
צרבר נהם בעליזות- המשחק התחיל.
הוא שמע חיות בורחות מקרחת היער בקולות בהלה, הוא התעלם והתרכז במטרתו- המכשף הצעיר.
לרגע הוא עמד ורחרח את האוויר- נראה שהילד ברח לכיוון מערב.
צרבר הביט לאותו כיוון, העלים והענים שעל גבי האדמה נרמסו תחת צעדיו של בן האנוש הצעיר.
הוא החל לרוץ אחריו.
* * * *
סלאזר נצמד לעץ האורן הגדול, מתנשף בכבדות. הוא רץ בלי הפסקה במשך שעתיים ושתל עקבןץ מטעים בעזרת כוח רצונו המשולב בקסם. הוא בהה בירח המלא וחייך חיוך קטן- בוודאי הצליח לאבד את האדם-זאב.
חושיו האנושיים לא יכלו לחוש באיש הזאב שהתגנב מאחוריו.
* * * *
צרבר חייך, הוא הוא הרשה לעצמו ללכת לאט, הוא רצה שקורבנו יהיה מותש עד כדי ייאוש. צעדיו השקטים שרק אוזניים חדות באופן חייתי יכלו לשמוע הטביעו טביעות כף רגל זאביות באדמה.
הילד כבר היה בטווח נשיכה ממנו, צרבר יכל להריח את הפחד האיום שלו.
משיכה חייתית גרמה לצרבר לפתע לילל יללה ארוכה ואכזרית במיוחד, סלאזר זעק בבהלה והפנה את גופו במהירות לעבר קול היללה. כשראה את צרבר, ניסה סכל כוחו לדקור אותו בחנית.
צרבר התחמק במהירות ימינה וחייך חיוך צשועשע. כל שריריו של סאלזר זעקו בכאב, היה עליו לחסל את המפלצת מיד.
הוא תיאר בעיני רוחו את האדם-זאב נפצע וצעק צעקת ייאוש בעודו כוון את המטה על צרבר.
צרבר פלט קללה בהפתעה- רגלו נפצעה.
סלאזר ניצל את ההזדמנו ונמלט לכיוון היציאה מהיער.
עכשיו צרבר ממש שמח- יריב ראוי יכול להנות מאוד.
נותרה שעה עד הזריחה אך עייפותו של סלאזר כאילו נעלמה, הוא היה חייב לברוח. הוא יצא מהיער וראה באופק כפר תמים למראה.
התקווה החלה לפעום בליבו, הו לא הסכים למות בקלות.
סלאזר רץ בשה הבור ברגליים דאובות אך נחשות ולפתע שערו הצטמרר, הוא שמע יללה מוכרת מדי מאחוריו שנמשעה בתוך מילים ברורות כלהב סכין-
"היה מהנה לשחק אתך, אבל כמו תמיד אני הנמצח."
חזור לדף הפן-פיקשן
|
