פן פיקשן
מפגש מיותר- פרק 22מור אבוט
14/10/2008 22:26דראקו סיים לאכול את ארוחת הצהריים הגדולה מעט אחרי משפחתו ומליסה. הוא היה שקוע בכל-כך הרבה מחשבות, עד כדי כך שמוחו איים לקרוס מעליו. מצד אחד הוא רק רצה לישון או סתם להניח את הראש במקום רך, אבל מהצד השני האדרנלין שבגופו פעם בחוזקה והשאיר אותו ער ומעורר. מליסה הייתה טובה איתו מהרגע בו חזר הביתה ונראה תשוש ועד כה. הוא הודה לה בליבו על כך שהניחה לו לשקוע במחשבותיו, למרות שידע כי המחשבות שרצו בראשו לא ימצאו חן בעיניה. אבל, היה צורך לגמור עם הכל- מעל לכל, דראקו רצה עכשיו להיות נתון לחסדי הוריו יותר מאשר לחסדיה, למרות שגם זה היה לא טוב במיוחד. המחשבה על לעזוב את מליסה פעמה בראשו כל-כך חזק, עד כדי כך שגם שבע כוסות המים ששתה לא עזרו לעצביו. אבל, עדיין, בני משפחתו הניחו לו, ועל זה הוא הוקיר להם תודה רבה.
מחדר האוכל פרשו ארבעת הנוכחים לסלון החם והנעים, מחזיקים בידם קערות גלידה מלכותית במיוחד שנהגו משפחת מאלפוי לאכול בסוף כל ארוחה. דראקו היה מאוד לא רעב- בעיקר בגלל הגלידה שאכל עם קרולין לפני הצהריים- אך דחף לפיו בכל זאת כפית גדושה בגלידה, רק כדי שלא יאלץ לדבר; או כדי שמוחו יקפא והמחשבות יקפאו איתו- לא משנה באיזה סדר.
"היכן בילית היום, דראקו, יקירי?" שאלה נרקיסה בקול צונן-משהו, עסוקה בלאסוף בכפית שלה מספיק גלידת פסיפלורה. היא לא נשמעה חושדת, אבל קולה המתנגן הקפיץ את דראקו ממקומו באופן מטריד במיוחד.
"הסתובבתי." המהם קצרות בקור, מעביר את מבטו מהגלידה למסעד הספה. מליסה הניחה את ידה על ירכו ברפיון, עוזבת את הגלידה שלה ומניחה אותה בצד.
"היכן הסתובבת?" שאלה מליסה בתמיהה, נצמדת לדראקו במעט כך שירכו התחככה בירכה. המחווה הרשימה באופן מתמיהה את לוציוס ונרקיסה, בעיקר את הראשון שבהם. "קנית לי משהו?"
דראקו הנהן קצרות באיטיות. "אראה לך כשנעלה לחדר."
השתררה הפוגה קצרה בחדר בשעה שהרביעייה אכלה מהגלידה המותאמת-אישית. דראקו עצמו הניח חצי ממנה בצד; היה קר מדי בבית, שלא לדבר על האווירה הצוננת והמוכרת ששררה באחוזה. הקור גרם למחשבותיו להאט, וחוסר השליטה הזה ששרר בגופו מאוד העיק לו. לכן הוא קם ממקומו בדממה (יש לציין שדבר כזה לא אירע בבית משפחת מאלפוי כבר שנים רבות, לפחות מאז היותו ילד), מהמהם בראש מורכן ובבלבול, "אני לא מרגיש כל-כך טוב. אוכל לעלות למעלה?"
"דראקו!" קראה נרקיסה בהלם קל. דראקו לא נהג לשבור את המסורת המשפחתית, שבין השאר אמרה שהזמן המשותף שמבלה המשפחה בתום חלק מהארוחות הוא זמן איכות הכרחי וחשוב ביותר, ועל כן אין להיעדר ממנו או להקדים ללכת מבלי אישור מפורש של לוציוס. לא נראה כאילו האחרון מאוד מרוצה מכל העניין.
החדר שוב נעשה שקט. כולם- מלבד מליסה, שהתעסקה במחשבות כמו 'האם יש לי שורשים בצרפת?'- תהו כיצד לוציוס יגיב לבקשה שכזו, אשר הייתה... חצופה, באופן כלשהו. בכל מקום אחר הבקשה הייתה לגיטימית, מקובלת או לפחות מובנת; כאן, באחוזת מאלפוי, שאלות שכאלו היוו איום מאוד גדול על חיי השואל. אבל...
"כן." הודיע לוציוס בקור בוהק. "אתה רשאי לעזוב את הסלון."
דראקו התאפק מלהיאנח בהקלה, אבל הנהן קצרות לאות תודה בכל זאת. הוא לא הבחין כלל במצב הרוח הקודר שנפל על לוציוס, דבר שאירע רק לעיתים רחוקות, באופן די מפתיע. במקום זאת, הוא עשה את דרכו המהירה לעבר החדר שלו, מותיר את מליסה לבדה עם תהיותיה המשמעותיות.
"מה קנית לי?" קולה המתחנן של מליסה גרם לדראקו לעצום את עיניו, לנשום כמה נשימות עמוקות בניסיון להירגע ולהרפות מאגרופיו האינסטינקטיביים. לאחרונה התגובות למשמע קולה של מליסה נעשו דומות זו לזו באופן זה מזעזע, והוא לא היה בטוח אם הוא יותר נמשך אליה או יותר סובל ממנה. בכל מקרה, זה לא שינה לו יותר מדי כרגע, כי רק קרולין הייתה בראש מעייניו לאחרונה.
מליסה הזעיפה ממקומה. דראקו הצליח להבחין בכך אפילו כשלא הביט בה, בעיקר בזכות טון קולה הנרגז. "דראקו!" היא קראה בפינוק ורוגז משולבים זה בזה. "מה קנית לי!"
"אני עסוק," הוא המהם, משווה לקולו טון ישנוני באופן שמאוד לא דמה לדראקו האמיתי. הוא שכב כרגע על מיטתו הגדולה ונצמד לקיר, פונה כלפיו. למרות שמעולם לא ישן על הצד, דיבר כמו שדיבר כעת (או דיבר בכלל בשעה שישן) והתעלם ממליסה כשדיברה אליו, היא בכל זאת המהמה בהבנה.
"זה בסדר," קולה התרכך מעט, ידה נשזרת בשיערו. הוא לא אהב שנגעו בשיער שלו. "רק תגיד לי איפה השקית עם המתנה ואקח אותה לבד, טוב? ואז אשאיר אותך לישון כאן, לבד, כל-כך אומלל," היא צחקה בשקט במתיקות, נושקת קצרות לכתפו. הוא נאלץ לחזור על הפעולות המתוארות בפסקה הראשונה פעם נוספת כדי להירגע מחדש.
"את אוהבת אותי, לא?" דראקו המהם קצרות. הפעולות לא עזרו והוא נותר מתוח ועצבני, בעיקר כשמליסה צחקה צחוק מזויף שניסה להביע אושר.
"ברור שאני אוהבת אותך, טיפשון!" היא הודיעה, מתכוננת להתנפל עליו; אבל הוא התיישב באחת, מעביר את מבטו אליה בהחלטה מהירה. מספיק לחשוב כל-כך הרבה, הוא רטן בעצמו. הגיע הזמן לעשות את מה שהיה צריך להיעשות ברגע שקרולין הגיעה ללונדון. גם אם מאוחר יותר יתחרט על כך, הוא לא הצליח לסבול יותר את שהותה של מליסה בחדר. בבית. בחיים שלו.
"יופי," הוא כמעט הניח לחיוך לעלות על פניו, אבל הצליח להתאפק. "אני חושב שהגיע הזמן שנשבור הכל."
"סליחה?"
"שניפרד, נו," הוא נפנף בידו קצרות. לא היו לו הרבה חברות בעבר (המעמד הגבוה לא הרשה לו להיכנס למערות יחסים שלא נמדדו היטב לפני כן בידי הוריו. כמובן שסטוצים לא נחשבו בעניין), לכן גם לא היו הרבה פרידות. הוא גילה את זה קשה באופן מזעזע; לא כי פחד להיפרד ממליסה, מה פתאום, אלא כי פחד לפגוע בה יתר על מידה (למרות שאין דבר יותר פוגע מדראקו מאלפוי ברגעים בהן הוא נפרד מאנשים מסוימים). "אני לא חושב שכדאי שנמשיך להתראות."
"על מה אתה מדבר, דראקו?" היא התיישבה בעצמה על המיטה עכשיו במרחק לא גדול ממנו, מביטה בו בבלבול. או שהיא שיחקה אותה מטומטמת, או שהיא סירבה להאמין למשמע אוזניה. אבל דראקו היה מוכן לחזור על כך עוד חמישים פעמים אם זה היה נדרש ממנו.
"תראי," הוא קם ממקומו כדי להלך בחדר- בעיקר כדי להתרחק ממנה. "היה נחמד, באמת. גם בסאמר-סקול, גם בהוגוורטס, גם בחופשה הקצרה- למרות שיש עוד זמן רב עד לסיומה. אבל אני לא חושב שכדאי שנתראה שוב."
"מה?!" היא הזדעקה בהלם, מקפצת כדי לשבת על ברכיה. "למה?!"
הוא שקל את מילותיו בקפידה, אבל בסוף משך בכתפיו. "סתם, לא יודע, נמאס לי."
"*נמאס* לך?" היא חזרה אחריו בהלם (מאוד מוצדק, יש לציין).
"אין לי חשק יותר. לא יודע, פשוט נגמר לי מכל זה. אני יודע שההורים שלי מרוצים ממך, אני יודע שאת נהנית כאן, אני יודע שאת אוהבת אותי, אני יודע, אני יודע. כמה זמן את חושבת שייקח לך לצאת מפה?" הוא שאל בהרהור מזויף, גאה על כך שהתגבר על הרגשות שחש בסביבתה של קרולין (נתינה גרמה לו להקיא, התחשבות הייתה בלתי נסבלת) ועל כך שהצליח לבטא את כל מה שחשב ורצה באותו הרגע בשני משפטים.
"דראקו, אנחנו *נועדנו* להיות ביחד!" היא קראה בזעזוע, קמה ממקומה מיד ונעצרת מולו כך שהיה מוכרח לעצור את הסיבובים שעשה בחדר. "אין לי כלום בלעדיך! אתה לא זוכר, דראקו? אתה לא זוכר את הימים הקשים שלפני המשפחה האומנת? הבטחת שתעזור לי!" היא נאחזה בקדמת חולצתו במן טירוף חושים." הבטחת!"
"לא, מליסה," הוא חייך בנימוס, ממש כאילו הייתה דודה רחוקה או משהו כזה. "הבטחתי שאעזור לך להיחלץ מאמא שלך. לא הבטחתי שאהיה איתך לעד."
"טוב, ברור שלא לעד- מתישהו שנינו נמות," היא מלמלה קלות, מרכינה את ראשה לרצפה כדי להתנשף- או כדי לא להראות לו כיצד היא נשברת, דראקו לא היה בטוח. "אבל... אתה יודע... לא חשבתי שניפרד *עכשיו*. אני אוהבת אותך, דראקו!" היא הרימה את מבטה אליו בחדות, מביעה בפניה את הדחיפות שבדבר.
"מליסה," הוא חייך בקור, אוחז בידיה ומוריד אותן באיטיות מחולצתו. ידיה התרופפו כנגד ידיו בחולשה. "את לא יודעת מה זו אהבה."
"אבל אני-"
"לא, את לא יודעת," הוא עזב אותה, מתיישב פעם נוספת על מיטתו. "אבל זה לגיטימי. את לא אמורה לדעת. אני מניח שגם אני לא יודע, כמו כל אחד אחר מבני המשפחה שלי. מה שהיה בינינו לא היה בכלל קשור לאהבה."
"היה!" היא נזעקה בהלם. "דראקו-"
"תמיד נוכל להישאר ידידים, כמובן. נותרת חשובה לי, למרות הכל."
"אבל, דראקו-"
"את חושבת שתוכלי לצאת עד מחר?" הטון הקר והענייני השתלט שוב על דבריו.
"דראקו מאלפוי!" לפני שהבחין בכך, היא כבר עמדה מולו. מעולם לא ראה אותה ככה לפני כן, נסערת ופגועה; היא נראתה כמו ויליה כועסת. לראשונה זה זמן רב, הוא ממש פחד ממנה, מהתגובות שלה. "אתה לא נפרד ממני, לא," היא התעשתה באחת, נושמת עמוקות. "הו, לא, מר מאלפוי. אתה לא *יכול* להיפרד ממני."
"בטח שאני יכול," הוא הצטנן, "כרגע עשיתי זאת."
"כן?" היא הרימה את מבטה אליו בסוג של טירוף זמני. "אז, מה תגיד- מה תגיד אם אספר להוריך על מאז'ר, הא?"
*זה* תפס אותו לא מוכן. הוא הרים גבה, גופו מתקשה. "מה איתה?"
"אוכל לספר להם שיצאת עם מוגלגית בחופש הגדול, בסאמר סקול," היא אמרה בכעס. הוא כמעט נשם לרווחה; מליסה לא יודעת שהוא מתראה עם קרולין כרגע (למרות שבאופן זמני, קרול די כועסת עליו).
"את לא תעשי את זה," הוא נחר בבוז, "הם בחיים לא יניחו לך להתחתן איתי אם ידעו שהייתי עם מוגלגית."
"אולי," היא נשמה באיפוק, הקור המאפיין חוזר להיות דומיננטי בגופה. "אבל בחיים לא תיתן לזה לקרות. אתה יודע שהם ינשלו אותך, יעיפו אותך מהבית. אני יודעת שתעשה הכל כדי שזה לא יקרה."
הוא הזעיף. "את לא תעשי את זה," חזר, "את מכירה אותי מספיק טוב כדי לדעת שאשנא אותך אם תעשי זאת."
"דראקו," היא התיישבה לצידו, לוקחת את ידו ומביטה בפניו; אך הוא סירב להביט בה. "אז שיהיה," היא נשפה קצרות, "אני אוהבת אותך מספיק כדי לרצות שתהיה איתי- גם אם לא מרצונך- מאשר שתסתובב שם חופשי."
הוא הביט בקיר במבט אילם וקר. היום הזה נעשה גרוע מרגע לרגע. דראקו תמיד הרגיש שברגע שלא יהיה אף אחד בעולם שיזדקק לו, מצבו יהיה רע; כעת, הוא הרגיש את ההרגשה הפתטית של ההזדקקות לאדם אחר. הוא שנא את עצמו על כך, אבל כולו ייחל להיות רק של קרול, רק עם קרול, רק בשביל קרול. הוא שנא לחשוב על הבעת האכזבה שעל פניה כשייאלץ לספר לה שמליסה מסרבת להיפרד ממנו. אבל רגע אחר כך, מליסה הבהירה לו שזה בכלל לא החלק הכי גרוע בכל הסיפור.
"הו," היא פלטה בהרהור קל, מפנה את מבטה לכיוונו. "ואני חושבת שכדאי גם שתיפרד עכשיו ממאז'ר. אני שונאת שאתה מתחמק ממני בתירוצים והולך אליה. אתה חושב שתוכל לעשות את זה עד מחר?" היא חיקתה את קולו בחלק האחרון של המשפט, משפט שאמר ברגעים בהם היה בטוח שידו על העליונה. אבל עכשיו הוא הרגיש שמעולם לא היה יותר עמוק בקרקעית הבוצית של התהום.
הוא עשה את צעדיו בלונדון החשוכה והקודרת. הוא היה כה בטוח במטרה, כה נחוש להגיע אליה תחת המטריה שלו, עד שכמעט שכח שהיא מתגוררת כרגע בבית משפחת וויזלי; הדבר גרם לו לנוחות, כי הוא כלל לא ידע כיצד הוא מתכוון לגשת לבית המשפחה היריבה ביותר של משפחתו, כך סתם- ולדרוש לדבר עם קרולין, שכועסת עליו ונחשבת לחברה של אויבו.
הגשם הכבד שירד מסביבו גרם לצעדיו להיות זהירים יותר, פיקחים יותר, והוא היה מודע לעצמו ברמות שלא חשב שיחוש אי פעם. יותר מכל, העובדה שעליו להיפרד מקרולין הייתה צלולה מאוד- הוא ניסה להדחיק אותה ואת הכאב שהסוותה לו, אבל ידע שעליו להודות באמת בפני עצמו. זה לא כאילו היא צריכה לדעת שמליסה דרשה ממנו לעשות זאת. הוא יעשה את זה בדיוק כמו שעשה בפני מליסה, כמה שעות לפני כן, בשעת הצהריים ההיא; הוא יגיד "אני חושב שהגיע הזמן שניפרד", יקווה שלא יפגע בה יותר מדי- פחות מכפי שנפגע בעצמו- וינסה לשכוח ממנה כמה שיותר מהר. ממליסה יהיה הרבה יותר נוח להיפרד מאוחר יותר, ברגעים שונים של כעס.
הוא נעצר במרחק של כמה מטרים מהכניסה לאזורים הכפריים של לונדון, היכן שקרוב לוודאי שכנה 'המחילה'. מכנסי הג'ינס שלו כמעט נרטבו, אך הוא שמר עליהם בכוח כי ידע שיהרסו אם יהיו חשופים לגשם לזמן רב. גם בתוך האפלה של הלילה והבלאגן של הגשם, ניתן היה להבחין בדמות קטנה, הולכת לה באיטיות ברחוב. טיפות הגשם נשזרו בשיערה הארוך עד שהגיעו לקצוות ונטפו על האדמה, ביחד עם שאר הגשם שמסביבה. כתפיה רטטו בתנועה קלה של בכי. משהו נשבר בגופו של דראקו.
הוא עשה את צעדיו לעברה, כמו שעשתה את צעדיה לעברו. ברגע שהבהיר לעצמו היטב מי הייתה (ושכח אפילו להיות מופתע מכך), הדבר היחיד שחשב עליו היה הגשם שמכה אותה בעוצמה. משהו בחולשה הזו שהפגינה היה כל-כך נורא, מסתורי ומר, עד כדי כך שרצה לעזוב הכל במקומו ולרוץ לעברה, לחפון אותה בידיו, לגונן עליה מפני הגשם ולספוג את חולשתה לעצמו; מכיוון שהיה זה דראקו מאלפוי, ריצה לא באה בחשבון- לפחות היו אלו המחשבות ברגעים הראשונים- אך כשהיו במרחק של כ-20 מטרים אחד מהשני הוא רצה לזרוק הכל לעזאזל ופשוט לקחת אותה אליו. היא עשתה את זה במקומו.
צעדיה האיטיים נעשו מהירים בהדרגה, ברגע שהבחינה בו. בהתחלה היא עברה להליכה רגילה, אחר כך כבר מיהרה לעברו, ובסופו של דבר רצה במהירות. רגליה פגעו בעוצמה בשלוליות שנוצרו מהגשם החזק. כשהייתה במרחק של כמטר ממנו היא האטה, והוא פרש לעברה את זרועו בתגובה. היא נבלעה תחת המטריה, צמודה לגופו, מייבבת בחוסר שליטה ורועדת מקור. ידיה נכרכו נואשות סביב צווארו והוא אסף אותה עליו, מגונן על גופה מהגשם בעזרת המטריה בידו האחת ומהדק אותה אליו בשנייה. העובדה שהייתה רטובה לא הפריעה לו כלל, באופן די מפתיע. ראשו נטמן בצווארה והוא שאף לתוכו את הריק המתקתק הזה של גשם, תמצית בשמים כלשהי וקרולין שלו.
אף אחד מהם לא היה בטוח כמה זמן הם עמדו כך, חבוקים בגשם כאשר היא בוכה בזרועותיו, אבל זה היה מספיק זמן כדי לגרום לג'ינס של דראקו להיהרס.
חזור לדף הפן-פיקשן
|
