פן פיקשן
גלוריה ו?ז?הקסי פגסי
01/08/2004 17:19הוא ראה...
ילדה כבת גילו...
יפהפייה מאין כמוה...
שערה...
שחור כפחם...
עיניה...
כחולות כים...
בוכה...
הוא נמשך אליה בחבלי קסם...
"מי את?..."
הילדה רק בכתה...
הארי שם לב שרגלה הייתה מונחת בזווית מוזרה...
זה הזכיר לו את רגלו השבורה של רון בשנה השלישית...
"כואבת לך הרגל?..."
הילדה רק הנהנה בראשה...
"נראה לי שהיא שבורה..."
"גם לי נראה..." דברה הילדה...
היה לה קול...
קול מתוק...
קול פעמונים...
"איפה... איפה ההורים שלך?..." שאל הארי.
"לא פה..."
"מתי... מתי הם יחזרו?..."
"לא היום... לא יודעת מתי... לא אמרו לי..."
"הם... נטשו אותך?..."
"לא..." בכיה של הילדה התגבר...
"טוב..." אמר הארי...
"אולי... אם תאמרי לי איפה את גרה... אני אוכל לעזור לך להגיע לשם..."
"אני גרה פה..." היא הצביעה על בית מאחוריה...
הארי התפלא, איך הוא לא ראה אותו, אף פעם, בכל השוטטויות...
הוא החליט לעזור לה...
"אז... איך קוראים לך?..." שאל אותה תוך כדי שהוא עוזר לה לקום.
"גלוריה... גלוריה ו?ז?ה..." היא אמרה...
ואז היא חייכה...
"ואתה וודאי הארי פוטר..."
"כן..."
פעם ראשונה...
בכל חייו...
הוא שמח שהוא הארי פוטר...
'היא הרבה פחות כבדה מדאדלי...' חשב הארי לעצמו בחיוך...
***
היא התחננה שהוא ישאיר אותה לבד...
"אני אסתדר... באמת..."
"עם רגל שבורה?..."
"זה בסדר... אני אפנה לשכנה..."
"את רוצה שאני אקרה לה?..."
לא... באמת... אני... זה בסדר.... אבל... הבטח לי שתבוא מחר..."
"אני מבטיח..."
***
הארי חזרה לקלחת הרותחת...
הרמיוני ישר הבחינה שמשהו לא בסדר...
אך היא שתקה...
הארי העריך אותה על כך...
הוא כל היום חשב על הילדה המסתורית ההיא...
מי היא?...
הוא לא ראה אותה בהוגוורטס...
הוא יחסום את ערוצי הגריפינדור שלו...
עכשיו...
יותר מתמיד...
הוא לא זקוק שידעו הכל...
על המתחולל בליבו...
***
למחורת...
הוא קם מוקדם...
הסתרק (???!!!)...
ויצא את הקלחת הרותחת...
הוא פנה בסמטאות עד שראה את הבית שלה...
הוא דפק...
"יבוא..." נשמע קולה...
הוא פתח את הדלת...
"היי..." אמרה גלוריה...
"היי..." ענה הארי...
"אז... מה שלומך?..." שאל אחרי שנכנס.
"יותר טוב... השכנה עזרה לי... זה לא היה שבר... זה נקע... אין ממש קסם שעוזר נגד זה..."
"אוה... טוב... אז..."
הארי עמד שם תקוע...
מה הוא אמור להגיד?...
"אז... מה שלומך?..."
"כבר שאלת את זה..." היא אמרה...
"ועניתי..."
הארי הרגיש מטופש...
"או...אל תרגיש ככה... לא התכונתי להביך אותך... אני מצטערת..."
"אני... זה בסדר גלוריה..."
היה שקט בחדר...
"אז... מה שלומך?..." שאלה גלוריה...
"אני ...בסדר..." הוא ענה בשפל קול.
"אפשר...אפשר לשאול אותך שאלה?..."
"כן... בטח..."ענתה גלוריה.
"למה אף פעם לא ראיתי אותך בהוגוורטס?... ובכלל באיזה שנה את?..."
"מממממ...... לא ראית אותי בהוגוורטס... בגלל שאני לא לומדת שם... ואני אהיה בשנה שישית...בסוף החופש כלומר..." היא חייכה...
"אז איפה את לומדת?..." הוא שאל...
"למדתי ב?ד?ד?א?יט?רו?י?ט?..."
"איפה? לא אומרים את זה דטרויט?..."
"לא ... דטרויט זה בארצות הברית... ד?ד?א?יט?רו?י?ט? זה פה... באנגליה..."
"ומי המנהל?..."
"הקוסם הגדול בעולם..."
"מי זה?... דמבלדור?..."
לפתע גלוריה אחזה ברגלה בכאב...
"אאאאאאאאאאאאאאאאיייייייייייייייייייייייייייייי..."
"מה?... מה קרה?..."
"הרגל... היא... כואבת לי... מאד..."
"אני יכול לעזור לך... אני יכול לעשות קסמים... את יודעת איזה קסם צריך לעשות?..."
"לא...אאאאאאאאאאאאאאאאיייייייייייייייייייייייייייייי..."
הארי היה אובד עיצות...
מה הוא אמור לעשות???...
לפתע...
היא שתקה מבכייה...
"מה קרה?..." הארי שאל בפליאה...
"הכאב עבר..."
"עבר?..." שאל הארי בתמיהה...
"לפני שניה את... צרחת לי כאן... מה קרה פתאום?..."
"הכאב עבר...הוא מילא את תפקידו..." היא סתמה יותר משפרשה...
***
בימים הבאים...
הארי היה בא לגלוריה כל פעם...
ביום האחרון...
הוא בא להיפרד ממנה...
היא הסתכלה עליו עם דמעות בעיניים...
"הארי... אתה חייב ללכת?... לאן?...אל תעזוב אותי..." היא פרצה בבכי...
"אל תבכי גלוריה...אני... אשלח לך מכתבים... אני מבטיח..."
"ולא תשכח אותי?..."
"לא... איך אני יכול לשכוח?..."
היא חייכה...
היה שקט לרגע...
"הארי... אתה... מרשה לי להראות לך משהו?..."
"מה?..."
בוא אחרי...
היא הובילה אותו לדלת מוסתרת, שעמדה בצד...
'מעניין כיצד זה שאף פעם לא ראיתי אותה...' חשב הארי...
'טוב... אולי הייתי עסוק מדי בלהסתכל על גלוריה... ולא ראיתי את הדלת...'
הדלת היתה שחורה...
נחש היה חרוט עליה...
נחש שחור ומפחיד...
היה כתוב עליה בצבע שחור זועק: "ד?ד?א?יט?רו?י?ט?"
"זה בית הספר שלך?..."
"לא... זה הכניסה אליו..." היא חייכה...
משום מה, הארי לא חש יותר מדי סמפטיה למקום...
ההפך...
הוא חש דחייה עמוקה...
היא נגעה בידית שלפתע...
רעש של ירייה נשמע...
"עזבי אותו!!!..."
זה היה סנייפ...
היא הסתכלה בו...
"אוה... שלום שתיים שלוש שתיים... מה שלומך?... באת לעזור לי?..."
עווית של שנאה עברה בסנייפ...
"לא..." הוא אמר בשנאה...
"באתי לפוצץ אותך...ב??רו?ק?נ?צ?י?ה..."
היה רעש של שבירה...
כאילו...
אגרטל נשבר...
הארי ראה המון שברים על הרצפה...
"מה עשית לה?..." שאל אותו הארי בכעס.
"פוצצתי אותה..." אמר סנייפ בשלווה...
"פוצצת אותה?... השתגעת?..."
"לא... לא השתגעתי... אתה השתגעת... אתה מסונוור ממנה... מחתיכת... מחתיכת אגרטל... כד..."
"מה?!..." הארי היה כל כך המום ומבולבל עד ששכח לצעוק...
"זה לא בן אדם אמיתי הארי...זה אגרטל..."
"מה?!..."
"הרגע הארי... שב... תן לי להסביר לך..."
הארי התיישב...
הוא שלח בסנייפ זיקים...
"טוב... וולדמורט רוצה לתפוס אותך... זה לא חדש לך... נכון?..."
"כן..." פלט הארי חרחור זועם...
'הוא אמר וולדמורט... לא אדון האופל כמו תמיד...' ציין לעצמו הארי...
"טוב... אז... הוא לקח אגרטל... ושינה את צורתו לצורת ילדה יפה... היפה ביותר שיכל ליצור... הוא עשה על הילדה-אגרטל הזו קסם משיכה... כל מי שמביט בה נמשך אליה..."
"אז איך זה שאתה לא נמשכת אליה..." שאל אותו הארי בהתרסה...
הוא סרב להאמין...
הוא לא רצה להאמין שהוא נפל במלכודת...
לא...
לא הוא...
"אני נטלתי שיקוי דחייה לפני שבאתי... זה לא משפיע עלי...הנה ראה..."
הוא נופף בשרביטו לעבר השברים...
"רפארו..." הוא אמר...
הם התאחו...
אגרטל...
ממש בגזרתה של גלוריה...
עמד מולו...
הארי פער את פיו...
"בגלל זה קראו לה גלוריה ו?ז?ה..." אמר סנייפ בשקט...
"ו?ז?ה - זה אגרטל...גלוריה - זה תהילה... וולדמורט קיווה להרוג אותך... זה היה מביא לו תהילה... הוא תכנן שהיא תמשוך אותך לחדר ההוא... יש שם ספה...היא מפתח מעבר... כשתשבו עליה...אתה תגיע ישר לידיו של וולדמורט..."
הארי היה המום...
היה שקט בחדר לרגע...
ואז סנייפ המשיך...
מדבר עדיין חרישית...
"בגלל זה היא אמרה לך שהיא למדה ב??ד?ד?א?יט?רו?י?ט?(הערה)... היא למדה כביכול אצל וולדמורט... לא בדטרויט שבאמריקה..."...
"ואיך אתה יודע את כל זה?..." שאל אותו הארי גם הפעם בהתרסה...
"יודע..." ענה סנייפ בקול חרישי...
שני דברים מאד עיצבנו את הארי...
הקול השקט של סנייפ...
וה"יודע" שלו...
"איך?..."
"יודע... אני לא חייב לספר לך הכל..."
"בגלל זה היא אמרה שהקוסם הגדול בעולם הוא המנהל שלה?... היא מאמינה שוולדמורט הוא הקוסם הגדול בעולם?..."
"כן..." ענה לו סנייפ...
"והיא אמרה שהכאב מילא את תפקידו... כי היא לא יכלה לגלות לי, שוולדמורט הוא הקוסם הגדול בעולם... הייתי מגלה מיד... וכשראתה ששכחתי... "הפסיק" הכאב..."
"נכון..." ענה סנייפ...
"ואיך היא הכירה אותך?... למה היא קראה לך 232?..."
"ככה..."
"זה המספר שלך בין אוכלי המות של וולדמורט?..." הארי שאל כדי לעצבן אותו.
"כן..." הוא חייך...
"אתה חכם... כמעט כמו אבא שלך..."
חזור לדף הפן-פיקשן
|
