פן פיקשן
ר?ב?ים ב??ר?ב??יםקסי פגסי
02/05/2005 18:24"באמת?" זקר סנייפ גבה בשלווה.
"מה אני חייב לך?"
אודט התבלבלה לרגע מן הטון השליו, אך לאחר שניה, פניה התלהטו בשנית
"אני עזרתי לך לרקוח את השיקוי" היא אמרה.
"אוה... ואת חושבת, שאני אחזיר לך טובה על כך שרקחת לי את השיקוי שהביא עלי את כל הצרות?"- הוא שאל רטורית.
"אתה רצית אותו!"- היא אמרה בקול בילתי- מאמין.
"נכון. רציתי הרבה דברים, אבל את, בתור הילדה הגדולה, היית צריכה להזהיר אותי"- סנייפ ניקה את כתפיו מאבק בילתי- נראה.
"אם היית מתייעץ עם דמבלדור לפני ---" היא עצרה, בולעת את המילים שרצתה להגיד.
"את צודקת"- הוא מאר לה באותו קול שליו להכעיס.
"ברור שאני צודקת! תמיד צדקתי!"
"לא. לא תמיד." הוא אמר בחיוך.
"מתי לא?" היא שאלה בכעס
"עכשיו למשל," החיוך גדל
"באמת? מתי?"
"כשאמרת שאת תמיד צודקת"
"אתה משחק, וזה לא טוב. שום טוב לא יצא מכך ששחקת! אם אתם לא הייתם משחקים כאילו כל כך קשה לכם להפרד---"
"לא שיחקנו" הוא קטע אותה בקול עצבני מעט.
"או באמת? אז איך אתה מסביר את העובדה, שנאלצתי לרקוח שיקוי?"
"אולי, כי באמת היה קשה לנו להיפרד?"
"אתה הופך לסנטימנטלי סוורוס, זה בא עם הגיל" היא אמרה בסרקסטיות.
"ואם אני כל כך זקן, זקן מופלג למעשה, אולי חל חוק- התישנות על הטובה הקטנה שלך?" הוא החזיר בזילזול.
"אולי תפסיקו כבר לריב כמו זוג נשוי?" התערבה קסי.
"אנ...אני עולה למעלה" המהם הארי משהו מעיין זה, וקם לעזוב את השולחן.
"אה... הארי" עצר אותו רון. הארי הסתובב לעברו.
"הבטחת לתת לי ל... ל... לצחצח את המטאטא שלך לא?"
"כן הארי, לא הבטחת להראות לנו אותו?" שאלה הרמיוני. היא ורון קמו מהשולחן, ופנו, יחד עם הארי לצאת מחדר האוכל.
"חכה גם לי, הארי" צעקה אחריו ג'יני.
סנייפ הביט בהם ממושכות בצאתם מן החדר.
***
"מה קרה להם?" שאל רון, כשהגעו לחדר שלו ושל הארי.
"הם התנהגו ממש מוז---"
"הארי," קטעה הרמיוני את רון, בקול מהורהר.
"מדוע אחרתם?"
"בגלל ש..." הארי השתעל קלות.
"אני... אני ו... ו---"
"זה קשור לילדה היפה שפגשת?" שאלה הרמיוני.
"איך את ידעת עליה?"
"עקבתי אחריך"- היא ענתה בקול סתמי.
"ע...עקבת אחרי? אבל... באיזו רשות?" האיר חש את הזעם מפעפע בקרבו.
"נטלתי רשות מפרופסור סנייפ"
"מ...ממי?" שאל הארי בקול מופתע.
"מפרופסור סנייפ, חששתי שתסתבך בצרות, והחלטתי לקחת את העניינים לידיים. אני יודעת, אתה לא צריך להודות לי. זה גם מה שאתה היית עושה בשבילי" הרמיוני אמרה בענוה.
"מממ...מה? הרמיוני!" הארי היה אדום.
"אבל...---"
"בלי אבל! אני לא אסכים לשמוע תודה. מה גם, שהעונג היה כולו שלי. למעשה, כל האנשים מלבדך, ראו אותך מחזיק אגרטל, אבל כשראיתי אותך מדבר איתו- עם האגרטל אני מתכוונת- התחלתי לחשוד. מיד קראתי לפרופסור סנייפ, והוא... הוא נעצר לרגע, ומלמל משהו שנשמע בערך: 'קראת לי בדיוק ברגע הנכון'-הוא לבש הבעה מוזרה על פניו. לאחר מכן, הוא הלך ואני עקבתי אחריו, ולמול עיני הנדהמות, הוא שבר את האגרטל שבידך. וברגע שהאגרטל התפוצץ, ראיתי, לחלקיק שניה, דמות של ילדה יפהפיה-" אמרה הרמיוני בקול חולמני.
"הלוואי שאני הייתי כה יפה, עם עניים בגון השמיים, ושער שחור כמו---" היא נאנחה.
רון הביט בהארי בהפתעה, ואחר, פנה להביט בהרמיוני וחוזר חלילה.
"הייתה לך חברה?" הוא פצה את פיו לבסוף.
"הייתה לך חברה ולא סיפרת לי? ואת הרמיוני, ידעת מזה ולא שיתפת אותי?"-קולו הביע עלבון.
"א...אני מצטער רון" פלט הארי בקול מגומגם.
"מה זה מצטער?" נמשיו של רון התלהטו.
"אני החבר הכי טוב שלך ו---"
דלת החדר נטרקה מאחורי ג'יני הבוכיה.
"את רואה מה עשית הרמיוני?"- שאל אותה רון בקול מוכיח.
"את יודעת שג'יני רגישה בעניין הארי. למה היית חייבת לספר לכולם?"
"אני לא סיפרתי לכולם! ואם אתה כל כך מתנשא, עד שאתה מחשיב את עצמך ככולם אז---" היא מהרה לעזוב את החדר, כשהיא פורצת בבכי.
"בנות" הפטיר רון בלגלוג תוך שהוא מביט אחרי הרמיוני המתרחקת. אחר, הסב מבטו, לעבר הארי. היה זה מבט מאיים.
"אפילו אל תתחיל עם זה רון!"- צעק הארי לעברו והחל לרוץ משם.
הוא רץ בכל כוחו, ללא מטרה. רגליו הובילו אותו לחדרו של סריוס.
לסריוס הייתה מיטה זוגית. הארי תמיד תהה, כיצד זה שאדם בעל מידות צרות כשל סריוס, אינו טובע במיטה כזו.
על הקיר שממול מטתו של סריוס, תלתה תמונה.
זו הייתה הפעם הראשונה, שהארי ראה אותה.
'סריוס, תלה אותה כנראה בחופש. ודאי נהג להסתכל בה לפני שנרדם'- הוא הרהר.
התמונה הראתה ארבעה אנשים מאושרים מאד. ליתר דיוק, שלושה בחורים צעירים ונערה צעירה אחת.
ג'יימס פוטר, עמד במרכז, כשמטאטא של קווידיץ' בידו השמאלית, עוטה עליו את מדי הקווידיץ' של גריפינדור. מצדו הימני, מושך באוזנו, עמד סריוס בלק. מצדו השמאלי של ג'יימס, עמדה לילי אוואנס, ונסתה להניא את סריוס ממעשי המשובה שלו. מתחתיהם ישב רמוס לופין ועלעל בספר.
'כנראה פיטר צילם את התמונה'- חשב הארי בליבו.
'הם היו נראים כל כך מאושרים, הלוואי ואני הייתי כה מאושר כמותם. ללא דאגות'- הבעה חולמנית היתה נסוכה על פניו של הארי.
הוא התיישב על מיטתו של סריוס, עדיין מביט בתמונה. עפעפיו היו כבדות. ראשו היה סחרחר עליו.ראשו של הארי נשמט על הכרית של סריוס, ואט-אט, הוא שקע בשינה.
***
"מאסטר"- אדם עכברי נגלה אליו.
"דבר חדש, זנב תולע?" – שאל הארי בקול שהוא היטיב לזהות. בקולו של וולדמורט.
"כן מאסטר".
"ובכן?---"
השקט הכה גלים בחלל החדר.
"אדוני יכול להתעתק להוגוורטס מתי שיחפוץ"
הארי הביט בזנב-תולע במבט בילתי מאמין.
"וכיצד גילת זאת?"
"בזכות זה"- זנב תולע, הראה להארי-וולדמורט טבעת. טבעת מוכרת. מאוד. הוא הראה לו את הטבעת של גריפינדור.
הארי קם, מזיע כולו.
מספר עמוד: 1 2 3
חזור לדף הפן-פיקשן
|
