פן פיקשן
דו קרבקסי פגסי
11/10/2006 15:33למוחורת, כשהארי קם, הוא ראה את סנייפ ואודט עומדים בשרביטים שלופים.
"תשתקי!"- סנייפ צעק, ושלח קללה לעברה של אודט.
היא הצליחה להתחמק...
"תשתוק אתה...אימפדימנטה..."
גם הוא התחמק...
"לא רוצה... פטריפיקוס-טוטאלס..."
"תפסיקו!!!..." צעק הארי...
"גם אני לא רוצה..." אודט התעלמה מהארי לחלוטין, תוך כדי שהיא מתחמקת...
"שתק!!!..." היא צעקה לעבר סנייפ...
הקללה פגעה בקסי...
נראה שאודט לא שמה לב לכך...
גם לא סנייפ...
"שתק!!!..." צעקה אודט שנית לעבר סנייפ...
"פרוטגו..." מצא הארי את עצמו מגן על סנייפ...
"אה... גם אתה מתערב?... אתה שחצן בדיוק כמו האמא שלך" צעקה אודט לעברו...
"את לא תדברי ככה על אמא שלי!!!"חמתו של הארי בערה בו...
"אני אדבר על מי שאני רוצה, וכמה שאני רוצה..." היא צעקה לעברו חזרה...
"ואם אתה רוצה להלחם...אז בבקשה... נראה אותך...קרושיו!!!..."
הארי היה המום...
אחד מחברי המסדר?...
קרושיו?...
הוא הסיק, תוך כדי שהוא התחמק(תוצאה ישירה של ההתאמנויות בצ"ד...), שכיכר גרימולד מוגנת, ממש כמו הוגוורטס, מעינה הבולשת של משרד הקסמים...הערה:
"את מנסה לשחק איתי?... את לא יודעת מה אני... אני פורע חוק... כמו שבוודאי סנייפ טרח להבהיר לך"
הרמיוני לחששה בשקט:
"הארי... עזוב את זה... די..."
ואחר כך, קפאה...
גברת וויזלי רק עמדה חיוורת ממש כמו בעלה...
לופין (שהתקרב לירח מלא...) נרדם, עוד לפני כן, מרוב תשישות ועיפות...
כנראה שלכן הוא לא התעורר...
ארתור... כמעט התעלף...
רון וג'יני...נצמדו לאימם חיוורים כמוה...
"כן?... סנייפ לא טרח להגיד לי כלום!!!... אתה מבין... אני כבר לא האימא שלו..." היא אמרה בטון מזלזל, שהזכיר להארי משום מה את בלטריקס...
"טרנטלגרה..." אמר הארי.
אודט התחמקה....
"אתה לא תצליח לנצח אותי!!!..."
"כן?... אנחנו עוד נראה!!!... אימפדימנטה..."
היא התחמקה שנית...
"אתה רואה?... עכשיו תורי!!! אני אעשה את הקללה האהובה עלי!!!... סרפנסורטיה..." היא צעקה לעברו.
נחש ארוך התעקל לעברו של הארי...
הוא הסתכל על אודט בחיוך...
"טפשה הוא לחשנן!!!" צעק לעברה סנייפ בחיוך מנצח...
"בוא אלי..." לחשש לו הארי...
"בוא... אז... מה שלומך?" אמר לו הארי בחיוך...
הוא הרגיש שבנתיים הוא מנצח...
הוא לחשנן...
והיא לא ידעה את זה וזו בעייתה המלאה...
"בססססדר..." לחשש הנחש לעברו...
"אססססס... אתה הארי פוטר... לא?...." ברר הנחש בלחישה.
"כן... " ענה הארי, מרגיש שהוא מדבר עם איזה ידיד ותיק.
"ידעתי בשניה שראיתי אותך..." אמר הנחש בגאווה.
"טוב..." נזכר הארי לפתע באודט ההמומה מולו...
"...עכשיו... רדוף אחריה קצת... אל תכיש... רק להכרך סביב צווארה ולא להרוג!!! לא לחנוק!!!..." ציווה אותו הארי...
הנחש התפתל לעבר אודט...
"לא להרוג... לא להרוג... רק להכרך... לא לחנוק... לא להכיש..." לחשש הנחש לעצמו...
הוא התקרב לעבר אודט ההמומה...
לאט לאט הוא נכרך סביבה...
לא היה לה מה לעשות...
כשנכרך, הנחש הצמיד את ידיה לגופה...
השרביט...
היא לא יכולה להפעיל אותו...
לפתע סנייפ הרים מכנית את ידו ושלח קסם...
הנחש נעלם...
"אתה רואה...אתה לחשנן!!! סלית'רין!!!..." צעקה אודט.
"בלטריקס אחת!!!..." הוא לא נשאר חייב...
"איך קראת לי?..."
"בלטריקס!!! רוצחת!!! הרוצחת של סריוס!!!..."
"אל תשווה אותי לאישה הזאת!!!... אני לא היא!!!... אני בחיים לא הייתי הורגת את סריוס!!!... אני אהרוג את עצמי ולא אותו!!!..." היא זעקה את הדברים מנימי נפשה...
"אז תהרגי את עצמך!!!..." הטיח הארי לעברה...
"אתה לא תדבר אלי כך..."
"באמת?..." שאל הארי בלעג.
"אני אדבר על מי שאני רוצה, וכמה שאני רוצה..."
הוא חיקה את קולה...
"אל תתחצף ילד!!!..."
"לא רוצה... אולי... אם את היית אמא שלי... ולא אמא שלי השחצנית... הייתי נראה אחרת היום... את לא מתנהגת כמו אחת במסדר... את מתנהגת כמו אוכלת מוות!!!..."
"באמת?... אני אראה לך מה זה אוכלת מוות..." היא צעקה.
"אמפריו..." קללה פגעה בהארי, לפני שהוא הספיק להתחמק...
"עכשיו... הודה שאני הכי חזקה..."
"מה את שחה?..." הוא צעק לעברה...
"מה?!..." היא שאלה בתדהמה...
"אני חייב להודות שהאימפריוס של וולדמורט יותר חזק משלך!!!..." הוא אמר בלעג...
"באמת?... אז אני אראה לך...קרושיו..."
"פרוטגו..." צעק סנייפ.
"אני אחסל איתה חשבון...השאר אותה לי..." אמר הארי, שחש, שזהו חשבון אישי ביותר עימה, על כך, שהיא השמיצה את אימו...
"אתה עדיין ילד..." אמר סנייפ.
"כן!!! אבל של אמא שלי!!!..." שאג הארי...
"תינוק..." צעקה אודט.
"אז אני אראה לך מה התינוק מסוגל לעשות!!!..." החזיר לה הארי...
"קרושיו..."
הקללה פגעה בה...
"אאאאאאאאאאאאאאהההההההההההההה..."
הארי לא הרפה...
הוא זכר מה שבלטריקס אמרה לו....
"אתה צריך באמת ובתמים להאמין, שזה צריך לכאוב...לשמוח, שזה כואב..."
הוא רצה...
הוא השתוקק לנקום...
היא השמיצה את אימו...
את אימו!!!...
"אאאאאאאאאאאאאאהההההההההההההה..."
זה לא היה אכפת לו...
זה מגיע לה...
"אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה..."
"הארי... אתה לא נורמלי?... מספיק!!! כבר עברה חצי דקה מאז שהתחלתה את זה!!!..." צעק עליו סנייפ.
"היא לא תדבר כך לאמא שלי!!!..." צעק הארי לעברו.
רק אז לופין התעורר...
"מה?... מה קרה?..." הוא שאל מבולבל לחלוטין...
ואז...
הוא הבחין בקסי...
"שחרר..." הוא שילח קסם לעבר קסי, שהתעוררה מיד לחיים...
ואז...
הוא ראה את הארי ואודט...
"הארי מה אתה עושה???!!!..." הוא צעק עליו.
"תשאל את סנייפ!!!..." צעק הארי לעברו.
לופין שלח מבט המום לעבר סנייפ...
סנייפ לא ענה...
לאט לאט החלה קסי להתאושש...
צעקותיה של אודט, דעכו בהדרגה, ככל שפרצופה החוויר...
לאט לאט היא שתקה...
עייניה נעצמו...
היא נפלה מברכיה אל הרצפה...
רק אז...
הארי הרשה לעצמו להפסיק...
"אודט..." צעקו סנייפ וקסי יחד...
סנייפ וקסי רצו אליה...
הארי בהה בהם המום ולא אמר כלום...
הוא לא רצה לחשוב מה דמבלדור יגיד...
"היא... היא מתה?..." הוא שאל בחשש ובפחד...
"לא... אבל... אנחנו נאלץ לשקם אותה..."
"מה?... כמו שקרה ללונגבוטומים?..." הוא שאל ביראה...
"אני לא יודע..." אמר סנייפ מודאג...
הארי נבהל...
עכשיו דמבלדור...
י-ה-ר-ו-ג אותו...
מה הוא יעשה?...
"אל תגידו כלום לדמבלדור..." פקד סניפ...
"הארי... בוא... עזור לי... אני זקוק עכשיו לעזרתך ו..." הוא הסתובב לעבר קסי...
"לעזרתך..."
היא באה אחריו בצייתנות...
לפני שסגרו את דלת המטבח, סנייפ ביקש מהנוכחים לא להתלוות אליהם...
הם הרימו את אודט במעלה המדרגות...
"הארי... אם אתה לא רוצה להסתבך עם דמבלדור, אני מציע לך לחסום את ערוצי הגריפינדור שלך..."
"מה?!..." שאל הארי בתמיהה...
"איך אתה יודע על זה?..."
"מה?!..." עכשיו היה תורם של סנייפ וקסי לתמוהה...
"אריק לא אמר לך?..."
"אמר לי מה?..." הוא דרש לדעת.
"וווואאאאווווו...." אמרה קסי.
"שיא עולמי..." אמר סנייפ בחיוך...
"אבל קודם תחסום..."
הארי חסם...
"יופי..." אמר סנייפ...
הם הגיעו מתנשמים ומתנשפים, לחדר של אודט וקסי...(כפי שציין סנייפ: "אוה סוף סוף... החדר שלכן ממש גבוה...")...
"אז... אתם הולכים לגלות לי איך אתם יודעים על זה?..." הוא שאל, תוך כדי שהם משכיבים את אודט על המיטה...
"טוב ... זה בגלל שאני צאצאית של גריפינדור..." אמרה קסי.
"ואתה?..." שאל הארי את סנייפ.
"גם..." הוא ענה בקצרה.
"מה???!!!..." הוא שאל המום...
"כן..." ענה לו סנייפ...
"...אני יודע שאתה חושב שאני מתאים יותר להיות צאצא של סלית'רין... אבל... אני מוכן להבטיח לך שאני לא..."
הארי הסתכל על סנייפ כאילו הוא צנח מאיזשהו כוכב...
לפחות...
לפחות מכוכב צדק...
"אז עכשיו מותר לי סוף סוף לדבר, לפחות לידם?..." העירו אריק מתדהמתו...
הארי הסתכל בסנייפ, בקסי ובאודט הישנה, ולבסוף אמר...
"כן... אני מניח שכן..."
"אוה... סוף סוף!!!..."
הארי חייך...
"מה קרה לאודט..." הוא נזכר פתאום...
"הרגתי אותה?..." הוא שאל את סנייפ, שהסתכל באודט במבט מודאג...
"לא..." הוא ענה...
"גריפינדור לא יכול להרוג גריפינדור..." הערה מילמל אריק...
הארי נרגע...
לפחות הוא לא הרג אותה...
אבל לפתע...
סנייפ פנה בבהלה לאחוריו...
דמבלדור עמד שם כשמבט חמור על פניו...
"הארי, אני דורש הסבר!..."
הארי השפיל את ראשו...
"אתה, במעשה זה, שעשית, הוכחת לוולדמורט, אם כי הוא לא יודע מזה, אבל הוכחת, שעל ידי כוח ניתן לפתור דברים..."
הוא השתהה לרגע...
"בגדת באמוני, עברת על ציווי מפורש של משרד הקסמים בנוגע לקללות שאין עליהן מחילה, השתמשת בקללת קרושיאטוס על אחד מחברי המסדר, התחצפת לגלדולים ממך, ואני כולל בזאת את פיניאס ניגלוס, כמעט סיבכת את פרופסור סנייפ בצרות, העמדת את המיסדר בסכנה קיומית, נפגשת בסתר עם מישהיא.."
"גם על זה אני צריך לדווח לך?..." התפרץ הארי לדבריו.
"כן..." ענה לו דמבלדור בקל ששיתק את הארי...
"בימים אילו שום דבר אינו בטוח! כלום! אתה לא יכול להסתכן! אם אתה לא בחברת חבריך, קרי, הארי רון הרמיוני וג'יני, אתה לא מסתובב בלי להשאיר הודעה! וולדמורט רודף אחריך, וכל המורים שהיו לך עד כה, וכל האנשים שהיה אכפת להם ממך, ניסו לגרום לך להבין מה זה אומר. אבל אתה סרבת להבין! חשבת שאם הצלחת להלחם איתו בשנתך הראשונה, השניה והרביעית, אתה תצליח גם כל שאר הפעמים! אתה מקל בזה ראש! והם התייאשו מלהטיף לך! סנייפ, שהיה אכפת לו ממך, לא התייאש, אבל אני חייב להודות שאנ י התיאשתי, הארי...התיאשתי מכך, שאתה איי פעם תבין, מיהוא וולדמורט באמת... אתה מסרב להבין שהוא רב כוח ועוצמה, ואתה מסרב להבין, שלא תמיד יהיה מי שיגן עליך, ולא לעולם תצליח לחמוק ממנו!... אם גם פרופסור סנייפ התייאש, אתה בצרה צרורה...."
הארי היה מופתע מהמטר שניתך עליו...
הוא לא היה רגיל שדמבלדור מדבר אליו ככה...
יותר נכון, צועק עליו ככה...
אבל... הוא לא ידע להסביר לעצמו משהו אחד...
את הרצון...
הרצון העז שהיה לו לתקוף את אודט...
הוא הרגיש, שהוא יכול להרג אותה...
וזה הפריע לו...
וסנייפ?...
מה יש לו?...
איך יכול להיות שהוא צאצא של גריפינדור?...
משהו, לא נראה לו בכל הסיפור הזה...
***
סנייפ השקה את אודט הרדומה בשיקוי...
השיקוי העיר אותה....
בכל זאת , היא הייתה עדיין בסכנת חיים...
היא היתה מתעוררת מסיוטים רבים...(דבר שלא שימח את הארי במיוחד...)
והארי?...
הוא עדיין המשיך לחוש צורך נפשי לתקוף...
הוא היה חייב...
הוא היה בטוח, שאם מישהוא יעצבן אותו...
הוא תוקף...
וזה מאד הפחיד אותו...
***
בימים הבאים, הארי היה יושב הרבה ליד המיטה של אודט...
הוא לקח את זה אישית...
'אם יקרה לה משהו אני אהיה אשם...' הוא חשב לא פעם, ולא מש ממיטתה...
יום אחד...
רק הארי היה בחדר...
סנייפ (שהיה במסדר הרבה בימים האחרונים...) ישן בחדר, שהוקצה לו...
לפתע...
אודט החלה ממלמלת מתוך שינה...
"לא... לא... אל... אל עשה את זה... אני באמת לא שונאת אותך... באמת לא... יש לך הוכחה.... לא... לא... בבקשה לא... לא... אל תהרגי אותו... לא... לא... לא..."
היא צעקה...
"אודט..." הארי ניסה להעיר אותה...
"קומי... זה רק חלום רע..."
"לא... אל תעשי את זה... אני נשבעת... אני אנקום בך...לא... לא... לא..."
היא התעוררה שטופת זיעה...
לפתע...
היא הסתכלה על הארי...
ואז...
היא נזרקה עליו...
"למה הוא היה חייב למות?..." היא שאלה בכאב.
הארי לא ידע איך להחלץ מהחיבוק שלה...
"מ...מ...מ...מי?..." הוא שאל, מקווה שהיא תעזוב אותו.
"סריוס..." היא פלטה בכאב.
השם הזה, כאילו תקע סכין בליבו של הארי...
כך...
ללא כל הכנה מוקדמת...
פתאום לזרוק את השם שלו...
היא עדיין היתה תלויה עליו...
לפתע...
סנייפ נכנס...
הוא פער את פיו בהפתעה...
עיניו יצאו מחוריהן...
"אודט?!..." הוא אמר בקול משתומם...
"הוא רק בן 16... את בת שלושים ושש... הוא לא לגילך!!!..."
"טיפש!!!..." היא אמרה לו, עצבנית, תוך, שהיא מתנתקת מהארי...
"אני יודעת!..."
הארי הרגיש שוב את הרצון לתקוף...
הוא נבהל מעצמו...
מה קרה לו?!...
סנייפ המשיך להסתכל עליו ועליה...
"אז למה את בוכה על כתפיו?..."
"אסור לי למצוא עידוד במישהוא שמבין אותי?...הרי אתה לא אוהב אותו...תמיד אתה שונאת אותו...אני לא יכולה למצוא עידוד בך..."
"ממש... למצוא עידוד במישהוא שמבין אותך, לבכות עליו..."
"זה נקרא למצוא עידוד, אם אתה לא יודע... או, שאולי...אני לא אוהבת את אחותי כמו שאתה אוהב את אחיך..." היא אמרה בלעג...
"אז לכן אני הולכת אליו..."
"את שוב לועגת לי..."
הדם עלה למוחו של הארי...
עכשיו הוא היה מעוצבן באמת...
"תקשיב לי!..." הוא אמר לו...
"אולי תפסיק כבר לחשוב רע, על כל מה שמתרחש בעולם!... אבא שלי הציל אותך, ואתה חושב, שזה רע!... לא בוחרים אותך להיות מורה להתגוננות, דבר, שלדעתי הוא חכם מאד, ואתה חושב שזה רע!... אולי תפסיק כבר עם זה?..."
סנייפ עמד המום למולו של הארי...
הוא לא ציפה לכזאת תגובה...
אך עד מהרה הוא התעשת...
"תקשיב לי טוב ילד... אתה לא תדבר אלי ככה...והגיע הזמן, שמישהוא ילמד אותך קצת נימוסים!, ואם אני אצטרך לעשות זאת... אני אעשה זאת, ובכל מחיר!..."
"אני לא מעוניין!..."
"די..." אמרה אודט שהבינה מה הולך לקרות.
"זה לא ממש מעניין אותי שאתה לא מעוניין!..."
"באמת?... אתה עד כדי כך אוהב להיות מורה?..."
"תקשיב לי ילד..." אמר סנייפ
"אל תקרא לי ילד!..."
"באמת?...ומי אתה שתגיד לי?..."
"מישהוא, שהוא הרבה יותר חזק ממך!..."
המילים נפלטו מפיו...
הוא לא האמין שהוא אמר אותן...
הוא אפילו לא חשב שזה נכון...
"כך אתה חושב?..." אמר לו סנייפ בשקט...
"אז בוא ונקבע יום, שעה ומקום, ונילחם, דו-קרב, אני ואתה, ונראה מי יותר חזק..."
"טוב..." הסכים הארי...
"מתי?..."
"יום שלישי, בדיוק עוד שמונה ימים, בדיוק בשעה הזאת, בחדר של..."
"בחדר שלך..." אמר הארי שלא ממש התחשק לו להרוס את החדר.
"בסדר..." אמר סנייפ.
"לא!..." צעקה אודט...
"אל תלחמו בגללי... אני... לא..."
"אל תתערבי אודט..." אמר סנייפ.
"אבל אין לו סיכוי נגדך... אתה חזק..."
"אל תזלזלי בו..." אמר סנייפ...
"הוא ניצח אותך..."
"כן, אבל..."
אבל סנייפ כבר יצא מהחדר...
***
הארי סיפר לרון והרמיוני, על הבוץ, שנקלע אליו...
"למה עשית את זה?..." שאלה הרמיוני.
"אני...אני הייתי חייב..."
הוא לא ידע מה להגיד להם...
הוא היה חייב...
למה?...
זה הפחיד אותו...
אבל... כמו תמיד... חבריו הטובים נחלצו לעזרה...
הרמיוני עזרה לו ללמוד כל מיני סוגי קללות, והוא היה מתאמן עליהן כל היום...
עד...
שהגיע יום שלישי...
חזור לדף הפן-פיקשן
|
