פן פיקשן
רוח מזרחית - חלק ג'אדם רימון
04/07/2005 00:31 זוג עיינים. בעצם הרבה זוגות. חצאית פרחונית. אישה צועקת לתוך טלפון סלולרי. המילים אינן מובנות. בעצם - אולי כן? היא אמרה משהו על אמבולנס... מה הולך פה? איפה הוא נמצא? מי הוא בכלל? הוא שפשף את עיניו. עכשיו הוא זוכר. הארי התיישב על האספלט. עשרות אנשים התקהלו סביב ארבעת הנערים האנגליים. הרמיוני ורון רכנו ולחשו מילים רכות להארי, ודראקו ניסה להסביר לכולם שהכל בסדר, והם יכולים ללכת. "הארי! התעוררת! אתה בסדר?" שאלה הרמיוני, בקול גבוה במיוחד. הארי מצמץ פעמיים והביט בה. ואז הבזיקה לראשו מחשבה. "מטאטא! אנחנו צריכים לקנות מטאטאים!". הרמיוני ורון לא האמינו למשמע אזניהם. במשך רבע שעה הם ניסו להעיר את הארי בכל דרך אפשרית, ועכשיו, כשהוא מתעורר, הוא מדבר מיד על מטאטאים?! בעוד הרמיוני ורון המומים, ניגש מאלפוי, תפס בידו של הארי והעמיד אותו על הרגליים. "הכל בסדר, אתם רואים?" הוא אמר לכל האנשים מסביב. הדם הכתים את חולצתו של הארי, אך מתחתיה לא נראתה סריטה. הוא קם וצעד משם, לכוון מרכז העיר, מתעלם מהאנשים שהחלו מדברים איתו ושואלים שאלות. רון הרמיוני ודראקו מהרו אחריו.
השמש היתה נמוכה מעל האופק, כשהארבעה עמדו בפתחה של חנות המטאטאים כשבידיהם המטאטאים החדשים שקנו. "דרך צלחה!" איחל להם, במבטא צרפתי כבד, המוכר שעמד מאחוריהם בחנות. קהילת הקוסמים באיזור זה של צרפת היתה קטנה, אך הם דאגו לכל מחסוריהם של הארבעה, מיד כשזיהו את הארי פוטר. הם צעדו אל ראש הגבעה, ציליהם המתארכים נמתחים לפניהם. מעליהם חג במעגלים עורב וקרא קריאות ערב. מתיקו של הארי הציץ המטה עם אבן הברקת, ובידו אחז את המטאטא. זה היה דגם ישן - השביט - אך הוא הספיק להארי כדי לעוף. "מוכנים?" קראה הרמיוני כשהיו על ראש הגבעה, ותוך מספר שניות זנקו מעלה מעלה אל מעל העננים.
הארי התגעגע אל התחושה הזו. אין דבר בעולם שישווה למעוף על מטאטא. הוא נשען קדימה והאיץ את הקצב. השלושה האחרים מהרו אחריו. הרוח הכתה בפניו בעוצמה, וריח לחות שרר באוויר. הארי מעולם לא טס בשעת סערה, והמחשבה על זה לא נעמה לו כלל וכלל. ברקים החלו מבהיקים מבין העננים תחתיהם - והרעמים צלצלו באוזניהם, מה שמנע כל אפשרות לנהל שיחה. מחשבותיו התגלגלו אל אנה. היתה לו תחושה לא נעימה בלב שהוא הפקיר אותה. הוא לא יכול היה לעשות דבר, אך תחושת האשם הכבידה בו בתוך ליבו. הוא שקע בהרהורים ולמשך זמן מה הם טסו בשתיקה, מביטים בעננים השחורים תחתיהם ובירח הבוהק והקרוב מעליהם. זה היה ירח מלא.
* * * * * * *
פיטר זינק משנתו בפחד. משהו העיר אותו, והוא לא ידע. משהו שעורר צמרמורת לכל אורך גבו. "האדון שומר עלי!" הוא אמר בתקיפות לעצמו, אך שקשוקי ברכיו לא פסקו. מיד אחר כך - הוא ידע מה העיר אותו. יללה נוספת בקעה הרחק מתחתיו, מהמרתפים - היכן שהעוזרים של דמבלדור היו כלואים. הוא מיהר מטה אל לוציוס, שהיה מופקד על הטירה בעת העדרותו של אדון האופל, כדי שיברר מה קורה.
סוורוס סנייפ עמד בצינוק, מכוון את שרביטו אל הזאב הענק שעמד, נוהם, היכן שדקות קודם לכן שכב ישן לופין. סוורוס התכוון להטיל עליו קללת שיתוק, אך לפני שיכול היה להוציא הגה מפיו, הזאב זינק עליו, בכל משקלו. בכל כוחו ניסה סוורוס להרחיק את מלתעות הענק שניסו לבתר את צווארו. הבל פיו החם של הזאב אפף את פניו של סוורוס, ועיניו הפראיות ברקו וכמו ירו גיצים כשהביט בהן. הוא ידע שעוד רגע הוא יכלה את כוחו להרחיק את ראשו של הזאב, וזה יהיה סופו.
אור אדום הבהיק, והזאב נפל הצידה, משותק.
חזור לדף הפן-פיקשן
|
