פן פיקשן
קסמי שיתוק, ומפגשים ישניםג'ואן קליסמבורג
06/09/2005 19:37הארי פוטר הביט בתקרה המתקלפת שהפילה עליו פירורי טיח.
הזמן חלף בצורה נוראית, והארי פשוט שכב במיטה, מקווה ששריריו לא יתנוונו אחרי שיתרומם מן המזרן הקשה.
האישה המסתורית הייתה היחידה ששהתה במחיצתו של הארי בזמן שהיה משותק.
בזמן שהוא שכב במיטה, היה להארי זמן לחשוב על כל מה שקרה בימים האחרונים. הוא חשב על משפחת וויזלי, והאם הם בסוף נתפסו בידי שני הגברים שהיו במפקדת עוף-החול.
הוא חשב על הרמיוני, שבצורה אירונית לחלוטין, בדיוק בארוחה שבה הוא היה אמור לגלות לאן היא נעלמה-שני הגברים האלו הגיעו ולא נתנו לו זמן אפילו לדבר עם גברת וויזלי.
אולי אפילו בצורה אירונית מדי... הארי החל לפתח חשדות.
דלת החדר נפתחה, ואורו של המסדרון, שלהארי לא היה מושג לאן הוא מוביל, פלש אל החדר.
הארי התכונן לטקס שהלך כמה פעמים ביום: האישה הייתה נכנסת לחדר, מתיישבת ליד הארי, מנטרלת את הכישוף שהיה מוטל על הארי- שישפיע רק על גופו- ונתנה לו לאכול. לאחר מכן האישה הייתה עוזבת את החדר, משאירה את הארי לצפות...ולצפות...לא היה לו מושג אפילו למה.
היום הארי החליט שהוא ינסה לברוח מכאן. אפילו אם האישה הייתה בצד שלו, הוא לא יכול היה לסבול יותר את הניתוק המוחלט שלו ממה שקרה בעולם. אפילו להיות אצל הדרסלים היה יכול להיות הרבה יותר מעניין ומרענן בשבילו.
הארי הביט לכיוון הדלת הפתוחה, אך לפתע הוא שם לב שיחד עם האישה עמדה עוד מישהי, מישהי לא מוכרת לו.
שיערה היה בצבע חום כהה, אסוף לקוקו גבוה מאחורי ראשה. היא לבשה בגדים זרוקים וצמידים שחורים. היא נראתה כבת 20, פחות או יותר.
האישה בעלת העיניים הירוקות הרימה את שרביטה ומלמלה כמה מילים. הארי הרגיש לפתע בשליטה מלאה על גופו.
מכיוון שהארי שכב הרבה זמן בלי לזוז, הוא לא מיד קפץ מן המיטה, אך הוא התיישב במהירות, מביט בפראות לצדדים, מחפש את שרביטו.
"הארי ,קודם כל תירגע."
הארי הרים את עיניו בפליאה.
קולה של האישה החדשה נשמע להארי מוכר מאוד...
"טו...טונקס?!" הארי צעק בבהלה.
האישה חייכה אליו את החיוך שהארי למד להכיר.
"מה קורה כאן?!" הוא שאל כשמוחו, לא בפעם הראשונה בחייו, מציף אותו בשאלות רבות.
"זה המון הסברים. המון הסברים שאין לנו זמן אליהם. תשאל שאלות שלדעתך הכרחי לדעת, וכרגע."
הארי חשב כמה רגעים ושאל את השאלה שרצה במוחו מרגע שהוא ראה את האישה בעלת העיניים הירוקות.
"מי זו?" הארי הצביע על האישה שעמדה בצד, שקטה כעכבר.
"זו...אמילי אוונס." אמרה טונקס.
"מה?!" הארי נדהם.
שם משפחתה של האישה נצרח בראשו שוב ושוב.
אמילי אוונס.
"זוהי בת דודתה של אמך, הארי." טונקס המשיכה בשלווה.
הארי הביט באמילי בצורה מוזרה.
"את..."
אמילי הנהנה.
הארי נשכב על המיטה בשנית, דבר שהוא בהחלט לא תכנן לעשות. לאחר כמה רגעים, הוא קם שוב, מלא באנרגיה חדשה.
יש לו כל כך הרבה שאלות לשאול אותה על אימו!
טונקס נראתה כאילו היא יודעת על מה הוא חשב.
"לא עכשיו הארי. יש לנו דברים יותר חשובים כרגע לעשות."
"יותר חשובים ממידע על אימא שלי?" הארי שאל נדהם ומאושר.
"כן." טונקס ענתה ברצינות.
לופין רץ אל ניידת האמבולנס שעמדה לצידו של הבית הבוער. הוא כישף את המטאטא שלו בכישוף מכווץ, ותחב אותו במהירות לכיסו, בעודו מפלס את דרכו בין ההמון הסקרן ומיהר לחלונות האחוריים של האמבולנס.
לפתע הוא ראה אותה שם, שוכבת ללא הכרה.
מירנגה ספון.
דמבלדור הביט על יושבי השולחן ורק מחשבה אחת עברה בראשו: "איפה רמוס?"
קינגסלי הביט אל החלון בדאגה.
"אתה חושב שאולי?..-" אך דמבלדור מיד נענע את ראשו לשלילה. "אין סיכוי." הוא הפטיר.
"נצטרך להתחיל בלעדיו..." אמר ג'ון קליגמר כשהוא מעביר את שרביטו בעדינות בין אצבעותיו.
"לא כדי שנחכה מעט, ג'ון?" דאדלוס דיגל הפטיר לעברו בעצבנות.
"למה יש לחכות?.." ג'ון המשיך. "לופין מאחר, וכל העולם לא יכול להיעצר בגלל שמר רמוס החליט לעצור בצד ולפטפט לו בנחת..."
למרות שהטענה נאמרה בזעף, ובשליליות, הסכימה אמליין ואנס עם ג'ון. "אנחנו באמת לא יכולים לחכות יותר. אני מציעה שנתחיל." ג'ונס הנהנה.
"תגידי ואנס, לופין לא היה אמור לאסוף אותך?" קינגסלי שאל.
כל המבטים הופנו לאמליין.
אמליין שילבה את ידיה והביטה בקינגסלי במבט קשה.
"הוא פשוט לא הגיע, אז החלטתי לנסות להגיע לכאן לבדי... אז נסעתי בתחבורה של מוגלגים."
"מישהו אמר תחבורה של מוגלגים?" ארתור וויזלי הופיע לפתע בפתח הדלת.
"ארתור!" אלפיאס דודג' קרא בשמחה וחייך. "טוב שהצטרפת אלינו!"
"מצטער על האיחור... הרי כולכם כבר בטח שמעתם על מולי והילדים..." ג'ונס קטעה אותו ושאלה מה קרה איתם לבסוף.
"או... למזלנו איוון בדיוק עמד על המשמר באזור, והוא הצליח לקרוא לעזרה, ולחלץ את כולם... הם עכשיו מתאוששים במנגו."
כולם נשמו לרווחה.
"תגידו... ומה קורה בסוף עם פוטר?" ג'ון שאל בענייניות.
"בשביל זה אנחנו כאן קליגמר," דמבלדור מלמל לעברו בהיסח דעת.
"אז מתחילים?!" ג'ון שאל במעט כעס.
אלפיאס דודג' מלמל בשקט מספר מילים.
"מה קרה דודג'?..." אחת מיושבות השולחן שאלה בדאגה.
דודג' הביט אל כולם בעיקשות. "טוב, לופין הרי יוכל תמיד להתעדכן..." הוא אמר.
כל הקוסמים הפנו את מבטיהם לדמבלדור.
"אז באמת..." דמבלדור הפטיר, כשהוא מגלגל את עיניו.
"בואו נתחיל."
מספר עמוד: 1 2
חזור לדף הפן-פיקשן
|
