פן פיקשן
חדר מספר 201ג'ואן קליסמבורג
27/06/2005 20:12הארי התעורר במיטה קשה.
הוא הביט סביבו,הוא היה במין חדר קטן,מעט אפלולי.
לפתע הוא נזכר במאורעות האחרונים שקרו לו.
הגברים נעלמו.
האישה בעלת העיניים הירוקות כבר לא נראתה בסביבה.
עינייו הביטו הצידה.
לפתע הדלת נפתחה.
ואישה שהארי לא ראה את פניה, נכנסה לחדר.
היא הלכה לפינה, והחלה לסחוט סמרטוט ספוג במים לתוך הכיור שהיה מקובע לקיר לידו.
הארי ניסה לדבר, אך קולו איננו נשמע ברקע.
"לחש סילנסיו.." ... הארי חשב לעצמו.
הארי ניסה לזוז.
אך גופו היה משותק.
'קללת שיתוק.'
מה קורה פה??
המחשבות בראשו של הארי החלו להתרוצץ.
הוא ניסה לחשוב כיצד לצאת מכאן, ומי זאת האישה הזאת,
ולעזאזל מה קרה בבית גרימולד מס' 12???
לפתע האישה הסתובבה.
היא החלה לנוע לקראת הארי.
הארי ניסה להתפתל, לזוז,
לעשות משהו!!
אך ללא הועיל. לחש השיתוק היה חזק מדי.
האישה הניחה את הסמרטוט הלח על מצחו של הארי.
צמרמורת עברה בהארי.
זה קר!!...
האישה חייכה, אך לא חיוך רע, אלא חיוך חמים.
הארי הביט בעינייה.
ולפתע התמלא במין הרגשה מוזרה.
עינייה הירוקות הביטו בשלו..
&
הרמיוני ניסתה להזיז את השלשלאות,ניסתה לפחות לקום,לעמוד על רגלייה.
"אני כמעט לא מרגישה את הרגלים שלי כבר..."
היא מחתה בעזרת גב כף ידה את שיערותייה המיוזעות ממצחה.
הרמיוני שכבה על רצפת הצינוק הקרה.
"מה יהיה איתי?..."היא חשבה לעצמה.
דמעות החלו לרדת במורד לחייה החיוורות.
היא כבר החלה לאבד תקווה.
כותרות של עיתונים שונים החלו להעלות בראשה.
"מכשפה בת טיפש-עשרה נמצאה ללא רוח חיים בסמטה חשוכה..."
היא אפילו החלה לדמיין את ההלוויה שלה.
אנשים בוכים.
אימה בוכה ומחבקת את אביה.
את הארי ורון.
עומדים... ומבטיהם עצובים.
עינייו של רון.
היא לא יכלה לסבול את זה עוד.
היא החלה להיאבק בכוח בשלשלאות.
היא קימצה את ידה לאגרוף.
"לא!!"
היא צעקה.
לפתע הדלת נפתחה.
הוא נכנס.
"איפה מחולל הזמן?..."
הוא שאל בקול שקט.
מנסה לשמור על קור-רוח.
"אני לא יודעת!!"
הרמיוני קראה אליו.
"אני החזרתי אותו!!"
היא זכרה בבירור את היום שבו היא הושיטה את מחולל הזמן לפרופסור מקגונגל, תוך כדי שהיא מסבירה לה שהיא תוריד מעט מן המקצועות שהיא לומדת...
האיש סטר להרמיוני.
לחיה הימנית נהייתה אדומה.
"אם ככה את רוצה את זה..."
הוא הרים את שרביטו.
הרמיוני עיוותה את פניה.
"אבדה קדברה".
למחרת,
הרמיוני גריינג'ר כבר לא הייתה בין החיים.
&
רמוס לופין טס על המטאטא שלו ועף לכיוון שדות ברמינגהם.
"חסר לאמליין אם היא לא נמצאת עכשיו בבית.."
הוא פנה פנייה חדה ימינה עם המטאטא, ועף אל עבר העננים הקודרים שכיסו את העיר.
הרוח הקרה טפחה על פניו.
לפתע הוא ראה עשן מאחד הבתים שהיו מתחתיו.
מה לעזאזל?-
לופין נעצר.
הוא ירד במהירות אדירה אל עבר העיר, ונחת באחת הסמטאות החשוכות.
לופין כיוון את שרביטו כלפיי עצמו וביטל את לחש ההנגזה, כעת כולם יכלו לראות אותו.
הוא לבש את הגלימה הרגילה, אך הוריד את כובעו, על מנת לא למשוך תשומת לב רבה מדי.
הוא החל להתקדם אל עבר מקור האש.
מכוניות לכיבוי אש זינקו אל עבר המקום ואנשים סקרנים הקיפו את הבית הבוער.
לופין נעצר כמה מטרים ספורים ממרחק.
הוא הביט אל הבית, ונשימתו נעתקה.
זה היה הבית של מירנגה ספון.
לפתע,רמוס לופין "הותקף" בנוסטלגיות על מירנגה ספון.
מירנגה ספון, הייתה אחת מידידותיו המעטות של לופין-שידעו על ה..."בעיה הרפואית" שלו...
חוץ ממנה היה את לילי פוטר, אשתו של חברו הטוב ביותר-ג'יימס פוטר, מינרווה מקגונגל, ועוד כמה מורות מעטות בבית הספר, שדמבלדור היה מחויב לספר להן- לא בהכרח כאלו שהוא רצה לשתף אותן בסודו.
את מירנגה לופין הכיר עוד כשהיה בלימודי ההילאות שלו, היא הייתה אחת מהבנות בקורס שהוא היה בו, והיא הצטיינה במשהו.
היא הייתה מרפאה מוכשרת במיוחד.
זאת הסיבה שמירנגה ידעה על ה"בעיה" של לופין.
לופין חשב שהיא תוכל לעזור לו בקשר לבעיה, אך מירנגה הייתה חסרת אונים, ולא היה לה שום פתרון.
בהתחלה לופין דיי חשש מזה שהוא פלט למירנגה כל כך מהר את סודו.
הוא אפילו התחמק ממנה במשך כמה זמן, כדי שלא יצטרך להתמודד איתה.
אך מירנגה היא זאת שיזמה לדבר איתו אחרי הווידוי.
היא שלחה לו פתק.
"פגוש אותי מחר בשעה 15:00 ליד חדר מספר 201.
-מירנגה-"
לופין חשש מעט מין הפגישה הזאת.
אך לופין לא היה מהאנשים שמבריזים מפחדנות, ולכן הלך למחרת לפגוש את מירנגה.
הוא היה מתוח במשך כל היום למחרת.
הוא אפילו לא התרכז מעט ובטעות כישף את שותפו לקרב המדומה בקללת שיתוק חזקה.
"אוי! אני כל כך מצטער דמוס!!"
דמוס לא ענה לו, משום שהוא היה משותק, אך עינייו הביעו כעס.
לאחר שלופין שיחרר את דמוס והתנצל לפניו לפחות מאה פעמים, דמוס סלח לו, והם צחקו מעט על המקרה.
לפתע דמוס שאל אותו:
"תגיד רמוס, מה גרם לך לחולמנות כזאת? ,זה ממש לא מתאים לך להיות בן אדם לא אחראי בקללות..."
לופין החזיר לדמוס חיוך וטען שזה כלום. " סתם חשבתי על משהו..."
אחרי המקרה הזה לופין היה יותר ערני בזמן הקרבות המדומות בשיעור, אך עדיין היה מתוח לקראת הפגישה.
בשעה 14:55 לופין החל ללכת לכיוון חדר מספר 201.
חושיו זעקו שיבריז למירנגה, ויתרץ זאת בכאב בטן או מחלה אחרת, אך לופין החליט להתמודד מולה.
לופין הגיע לחדר מספר 201, ומצא שם את מירנגה יושבת על כיסא כשרגלייה משולבות אחת על השנייה.
"היי רמוס!" היא חייכה אליו.
"היי" לופין ענה לה בשקט.
"תקשיב, אני צריכה לדבר איתך על משהו."
היא נראתה לפתע רצינית. לופין קימץ את אגרופו.
"זוכר את מה שדיברנו עליו לפני שבועיים?"
לופין הינהן.
"אז רציתי לשאול אם אני יכולה לשאול את זה ממך לכמה ימים.."
לופין לגמרי לא היה מוכן לזה.
"מה?!?!" הוא צעק.
מירנגה נבהלה.
"אם אתה לא רוצה, אז לא צריך!!"
"אבל איך אני יכול להשאיל לך את זה???" לופין קרא בבילבול.
"פשוט תוציא את זה מהחדר שלך,ותביא לי!!"
לופין היה כל כך מבולבל, ולכן תקע את הפרצוף הכי דבילי שלו במירנגה.
"אל תדאג! אני אחזיר לך את זה עד שיעור ההתגוננות הבא!"
מירנגה המשיכה: "אני מבטיחה!!"
לופין תפס בראשו.
"טוב, חכי דקה. נראה לי שאני ואת מדברים על דברים שונים לגמרי."
מירנגה הביטה בתמיהה בלופין.
"מה זאת אומרת?, אני סה"כ מבקשת את ההסיכומים שלך בהתגוננות מפני דרקונים..."
לופין לפתע נראה נדהם.
ואז התחיל לצחוק.
מירנגה הביטה בו, ולאחר כמה זמן נדבקה בצחוקו.
"על מה חשבת שאני מדברת??..." היא שאלה תוך כדי צחוק.
אך לופין המשיך לצחוק.
לאחר כמה דקות, והבטחה מלופין למירנגה שהוא ישאיל לה את הסיכומים פלוס ההערות האישיות שלו, לופין אמר שהוא כבר צריך ללכת.
מירנגה הביטה בו בחיוך הכי מתוק שלה.
"וואי, תודה רבה רמוס!!"
"אין בעד מה מירנגה..." לופין אמר זאת כשחיוך גדול מופיע גם על פניו.
"אני מחר אביא לך את זה לכיתה, אוקיי?" הוא הוסיף.
"אוקיי." מירנגה חייכה.
לופין הסתובב והחל ללכת, אך לאחר כמה צעדים שמע את מירנגה קוראת לו שוב.
כשחיוך גדול עדיין מרוח על פניו, לופין הסתובב לשמוע מה היא רוצה, מירנגה ביקשה שייתקרב.
לופין התקרב.
מירנגה עמדה מעט על קצות אצבעותיה ,מקרבת את שפתיה לאוזנו של לופין.
היא לחשה לו באוזן.
"ובקשר ל"בעיה" שלך, אל תדאג, סודך שמור איתי.."
לופין נדהם.
מירנגה קרצה לו, והחלה ללכת לכיוון חדרי הבנות.
לופין הביט בה מתרחקת.
הוא היה פשוט בהלם ממנה. ואז הוא חייך.
וכעת, לופין עמד מול ביתה של מירנגה, ובהה בלהבות שורפות את המקום.
חזור לדף הפן-פיקשן
|
