פן פיקשן
פרק 4 - הודעה מפתיעהנתנאל פוטר
05/11/2005 21:44
\"אמרת לפני מעט מאד זמן שיש דרכים אחרות להרוס בן-אדם חוץ ממוות, כמה שאני מבין את זה עכשיו, כשהרמיוני אצלי. אבל ישנה דרך למנוע זאת, רק תנו לי את הנבואה, והרמיוני תחזור אליכם - עסקת חליפין, חשבו על זה.\"
דמבלדור סיים לקרוא והרים מבט מודאג ליושבי השולחן החיוורים, לאחר כמה שניות מצא את קולו חזרה.
\"העניין עדיין לא ברור, אך למען הסר ספק היו בטוחים שזה לא מיותר בשבילנו\". סיכם והתיישב חזרה באלגנטיות.
\"הלך לי התיאבון\". אמר רון ודחה את צלחתו קדימה עם שתי ידיו. בדומה לו עשו עוד כמה אנשים בשולחן, הארי הסתכל גם הוא על צלחתו וגילה שגם לו לא מתחשק להמשיך לאכול.
המלמולים ששטפו את המטבח נחלשו לאיטם עד שהקול היחיד שנשמע בחדר היה של הסכו\"ם.
\"הארי, תתעודד, הרמיוני בטוח תחזור אלינו\". אמר בפתאומיות פרופסור לופין שישב לידו, \"דמבלדור יודע מה לעשות בנידון\".
הארי שתק, הוא הנהן בראשו באיטיות ונשאר בוהה בסיר הגדול שהיה מונח במרכז השולחן.
\"תן לו להירגע לבד, זה לא פשוט לשמוע דבר כזה לילד בגיל הזה ועוד כשהדבר נוגע לאדם שקשור אליו כל כך\", הוא שמע את טונקס לוחשת ללופין באוזן, לופין הנהן גם הוא וחזר לאוכל שלו, טונקס אחריו.
ואז, כאילו הרגשות המעורבים של הארי פקעו, הוא שוב החל להרגיש את ההרגשה שאותה הרגיש שנה שעברה כשחזר מהקרב עם בלטריקס ווולדמורט, ההרגשה שאוכלת מבפנים, מדוע כל זה היה חייב לקרות דווקא לו? מדוע דווקא עליו נאמרה הנבואה? מדוע הוריו היו חייבים להילחם בוולדמורט לפני 15 שנה, לא היו אז מספיק קוסמים שדווקא הוריו היו צריכים לבוא ללחום? למה כל הזמן העולם בא נגדו? למה סיריוס היה צריך להיהרג כל כך מהר אחרי שסוף-סוף יצא לחופש? ועכשיו, גם הרמיוני...
הארי הרגיש שהוא לא יכול יותר לסבול את זה, הוא קם מהשולחן ורץ לדלת בפתאומיות, לא היה אכפת שכל יושבי החדר הסתכלו עליו בתדהמה, לא היה אכפת לו שקרוקשנקס נבהל ושרט את ג\'יני בכף ידה, גם לא היה אכפת לו שגברת וויזלי קוראת לו, הוא עלה את המדרגות בקפיצות מהירות והגיע לחדר החשוך והמדכא. הוא זינק על מיתתו ובהה בתקרה כשדמעות בעיניו.
השקט היה גמור, אף-אחד לא היה בחדר מלבדו, וחיות המחמד שלו ושל רון צדו בחוץ, אולי זאת הסיבה שהארי נרדם כ\"כ מהר, ואולי זה הראש שהיה עמוס והזדקק למנוחה, ואולי שניהם.
אבל שנתו של הארי לא הייתה שלמה, חלומות זוועה על הרמיוני תפשו את שנתו, הוא התעורר לעיתים קרובות מזיע כולו, המצעים עטפו אותו כאילו היה תינוק שרק נולד והוא מכוסה לבל יתקרר.
כל זה גרם להארי לקום בבוקר במצב רוח קשה. עיניו נפקחו לקרן שמש חלשה שהצליחה לשרוד את החלון המטונף, הוא התיישב מבולבל כולו מהלילה כשעוד קורי שינה מכסים את עיניו.
\"קראק!!\" רעש מחריש אוזניים נשמע כשהתאומים התעתקו לצידו, על שניהם לא היה מרוח חיוך, בניגוד להרגלם, פניהם עטו הבעה של שכול עמוק.
\"בבבוקר טובבב\", גמגם פרד חלושות.
\"בוקר טוב\", ענה הארי בבטחון שהפתיעה את שניהם.
\"אנחנו עובדים על ההבעה העצובה הזאת שעות כדי לא לפגוע בך, וככה אתה מאכזב אותנו?!\", שאל ג\'ורג\' בקריצה, והארי הרגיש מעט יותר טוב.
\"רון לא היה אמור להיות פה?\", אמר פרד.
\"לא יודע\", ענה הארי תוך ליטוף הדוויג שעפה אליו מראש הארון, \"הוא בטח למטה\".
\"טוב, תודה, ביי\", ואיך שג\'ורג\' גמר את המילה האחרונה נעלמו שניהם באותה פתאומיות שהופיעו.
הארי המשיך ללטף את הדוויג וחשב על התאומים שכרגע נעלמו, חייהם חופשיים, והם עומדים להצליח בעולם העסקים, ולו נשאר עוד שנתיים לימודים.
הדלת נפתחה בפתאומיות, הארי סובב את ראשו במהירות לכיוונה, זה היה רון.
\"הארי, חיפשתי אותך, דמבלדור קורא לך! הוא בטרקלין!\", אמר רון.
\"לי?!\", שאל הארי מופתע.
\"כן, לך, מהר\".
הארי ירד במהירות את המדרגות ופתח את דלת הטרקלין, על הספה ישב דמבלדור כשבידו קופסת סוכריות בכל הטעמים והיה נראה כאילו בוחר סוכרייה, הוא התבונן בסוכריות במשך זמן ממשוך ולבסוף הוציא סוכרייה בצבע צהוב-חום והכניס אותה לפיו.
\"אהה... פרופסור?\", שאל הארי בחשש-מה.
\"אה, שלום\", אמר דמבלדור בקול נעים והרים את ראשו להארי, \"רוצה גם?\" הוסיף בשאלה והגיש להארי את הקופסה.
הארי, מתוך נימוס הוציא סוכרייה בצבע ירוק כהה ובלע אותה, היה לה טעם דווקא לא רע, משהו דומה לאפונה....
\"שב\", אמר דמבלדור באותו קול נעים ורגוע.
הארי התיישב לאט על הספה שממול דמבלדור שהיה עסוק באצבעותיו.
כמה שניות הייתה שתיקה ואז התרומם דמבלדור ממקומו ושלף את שרביטו, הארי קם גם הוא ושלף את שרביטו.
\"הארי\", אמר דמבלדור, \"היום אני רוצה ללמד אותך איך לירות לחש בנפנוף שרביט בלבד, זאת שיטה מורכבת, בד\"כ לומדים את זה רק אנשים מבוגרים, אבל בתור חבר במסדר אתה צריך לדעת זאת.\"
הארי הרגיש את ליבו פועם בעוצמה.
\"ברוב הלחשים הפשוטים משתמשים באותו נפנוף \", אמר דמבלדור בחשיבות, \"אך צריך לחשוב על משהו שונה בכל לחש, הלחש הראשון שאני רוצה שתכיר הוא, שלא במפתיעה, אקספליארמוס, לדעתי, זה אחד הלחשים השימושיים ביותר\", סיים דמבלדור והביט בהארי בחיוך, הארי הבין מדוע וחייך גם הוא, אין דבר אשר אפשר להסתיר מדמבלדור.
\"עכשיו נסה, נפנוף\", אמר דמבלדור ונופף בשרביטו, הארי נזכר בלחש הגורם לריחוף וחייך לעצמו שנית, \"ודקירה\", המשיך דמבלדור בדקירה עם שרביטו בחלל החדר.
הארי חזר לכיוון חדרו באושר תוך תירגול של התנועה שדמבלדור לימד אותו.
הוא נהנה מהמחשבה הזאת שהוא יודע לעשות דבר שכל כך חפץ בו.
\"איך היה?\", שאל רון כשהבחין שהארי נכנס לחדר, הוא היה עסוק בניקוי הכלוב של פיגווידג\'ן.
\"מדהים\", ענה הארי בכנות והתיישב על מיטתו.
רון הביט בו בחיוך קל כמה שניות, וחזר לנקות את הכלוב בקדחתנות.
הארי הציץ בשעונו, השעה הייתה שתיים עשרה בצהריים, שעתיים תמימות הוא בילה בחברת דמבלדור ולמד להתגונן מפני וולדמורט, כמה שמענגת הייתה מחשבה זאת...
\"הארי\", ניתק רון את חוט המחשבה של הארי.
\"כן\".
\"אבא שלי רצה לדעת אם אתה מעוניין לתפקד כמורה לשכבות הנמוכות בהוגוורטס, הוא אומר שהוא כבר דיבר איתך על זה\".
הארי נאנח.
\"אני חושב שזה יכול להיות מגניב\", אמר רון כששמע את תגובתו של הארי.
\"עוד לא חשבתי על זה\", התחמק הארי.
\"באמת?\", שאל רון בחשדנות גלויה.
\"לא בדיוק\", נכנע הארי, \"חשבתי, אבל מעט\".
\"אז מה אתה אומר?\", שאל רון בעקשנות.
\"אני כבר אדבר איתו על זה\", ניסה הארי לסיים את השיחה, הוא מאד לא נהנה לדבר על כך, זה גרם לו מבוכה.
אבל הנסיון שלו נכשל. \"הארי, די עם זה, אני יודע שכבר החלטת, תגיד את האמת!\"
שתיקה.
\"הארי\", נדנד רון.
\"די!!\" התפרץ עליו הארי, רון השתתק מיד.
הארי לא שמע יותר על עניין ההוראה שלו בהוגוורטס במשך שבוע, אבל הוא לא שכח את זה, הדאגה שהוא עוד יכול להיות מורה הפחידה אותו לפעמים, אך בדומה למקרה שהיה בשנה שעברה, כשהרמיוני הציעה להארי את הרעיון להעביר שיעורים פרטיים בהתגוננות מפני כוחות האופל, גם כאן הוא השקיע הרבה זמן בחלומות על זה ולעיתים מצא את עצמו לרגע מתלהב מהרעיון, השיעורים עם דמבלדור המשיכו להתקדם והארי למד לחשי התגוננות שיכולים לעזור מאד להארי במקרה והאירוע של סוף שנה שעברה יחזור על עצמו, אז ניהל קרב נגד אוכלי מוות, אמנם בעזרת חביריו, אך רובם נפגעו במהלך הקרב כך שהארי היה זה שנלחם יותר מכולם.
זה היה בארוחת ערב, כשהועלה הנושא שוב, הפעם זה היה לופין.
\"הארי, דיברתי עכשיו עם ארתור, הוא אמר שעוד לא החזרת תשובה בקשר ל...\", הוא חיפש מילים לנסח את זה, אחרי כמה שניות הוא המשיך, \"למקצוע שלך בהוגוורטס\".
\"אי לא יודע... עוד לא החלטתי אם – \"
\"עוד לא החלטת?\", הפסיק אותו לופין, \"היה לך הרבה מאד זמן להחליט...\".
הארי הרגיש נבוך, הוא רצה את זה בתוך תוכו, אבל פחד להגיד את זה, המבט של לופין גרם לו להוציא את זה.
\"לאיזה כיתות מדובר?\", אמר הארי.
לופין חייך בשביעות רצון, \"שנה ראשונה, שנייה, שלישית ורביעית\".
\"זה לא יותר מדי?\", שאל הארי בפחד.
\"מה שתרגיש\".
\"אולי בלי הרביעית?\".
\"אז רק השלושה הראשונים אתה מסכים?\".
הארי פחד להוציא את זה מפיו, הוא הנהן בראשו חלושות ונשך את שפתיו.
\"אם הבנתי נכון, אתה מסכים?\", אמר לופין באיטיות.
\"כן\", פלט הארי חלושות.
לופין נראה מאושר, הוא הסתובב והלך לארתור, הארי הביט אחריו וחשב על מה שעשה כרגע, הוא אולי יתחרט על זה השנה.
אבל לא היה זמן לחשוב על זה, ארתור ודמבלדור קראו לו החוצה, והארי נאלץ לנטוש את הכריך והמחשבות שלו ויצא מהמטבח, שם ראה את דמבלדור, ארתור וינשוף שישב על אחת התמונות.
\"זה נכון שהסכמת?\" שאל דמבלדור.
\"כן\", ענה הארי בחשש ובהה בכפות רגליו.
\"לשלושת הגילאים נמוכים?\", שאל דמבלדור שוב.
\"כן\".
\"אתה בטוח?\", המשיך דמבלדור בחקירתו.
הארי היסס, המתין כמה שניות וענה את אותה התשובה שכבר ענה פעמיים.
\"יופי\", שמח דמבלדור, הוא שלף גליל קלף, נוצה, והחל לכתוב במרץ, אחרי בערך דקה קרא לינשוף, קשר את המכתב, והלך לשלוח אותו, הארי נשאר לבד עם ארתור, שניהם שתקו מעט, ואז ארתור פתח את פיו.
\"טוב, אז מרגע זה, אתה מורה לכל דבר בהוגוורטס, דמבלדור שלח מכתב למשרד הקסמים שיתנו את אישורם, ואתה תהיה מורה לכל דבר, תשוחרר לעיתים משיעורים כדי להכין את עצמך לשיעורים וגם להעביר אותם.\"
הארי שתק, הוא ניסה לתאר זאת בדימיונו, הוא, מול כיתה שלמה מעביר שיעור בהתגוננות-מפני-כוחות-האופל, זה היה נראה לו מגוחך.
\"אך תדאג, תקבל גם משכורת\", הוסיף ארתור בחיוך, זה לא עודד את הארי במיוחד.
\"אז תבוא מחר בחמש למטבח, אני אדבר איתך, טוב?\". אמר ארתור והלך, הארי נשאר נטוע במקומו.
ההודעה המפתיעה של אדון וויזלי הממה את הארי עוד שבוע אחרי זה, הוא פשוט לא עיכל את זה שהוא, הארי, נער רגיל בן 16, יהיה מורה להתגוננות מפני כוחות האופל בהוגוורטס.
\"מה אני אלמד?\" שאל הארי את רון בעצבנות כשנושא השיחה שוב עבר ללימודים, הארי ורון שיחקו שח-קוסמים וקרוקשנקס צפה בהם מהצד בשקט, דבר שלא היה רגיל אצלו.
\"כל מה שלימדת אותנו שנה שעברה\", פתר רון את דבריו בקלות.
\"זה לא יהיה כזה דבר קל, אל תשכח ששנה שעברה לא הייתי צריך להתמודד עם משמעת\", אמר הארי בעודו מנפץ רץ של רון.
\"אבל לא תצטרך להתמודד עם בעיות משמעת, אתה לא מבין? אנשים מעריצים אותך, אל תשכח שמדובר סה\"כ עד תלמידים בכיתות הנמוכות.\"
\"אבל למה אני בכלל מורה, מה ההבדל ביני לבין הרמיוני, או ביני לבינך, גם אתם יכולים להיות מורים בדיוק כמו - \"
\"ממש לא\", קטע אותו רון, \"אתה כבר התנסית בהוראה, ואתה גם יודע הרבה יותר התגוננות ממני או מהרמיוני.\"
הארי שתק, הוא צפה בצריח שלו שכרגע מתנפץ על ידי המלכה של רון, השתיקה המשיכה עד לסוף המשחק שבו רון ניצח ניצחון מדהים.
\"טוב, אני הולך לחטוף משהו במטבח\", אמר רון תוך פיהוק קולני.
\"אני אבוא איתך, גם אני קצת רעב\", אמר הארי ויצא מהחדר אחרי רון.
מספר עמוד: 1 2
חזור לדף הפן-פיקשן
|
