פן פיקשן
הפתקנתנאל פוטר
22/04/2005 16:27הארי הרגיש מאושר עוד שבוע ימים אחרי זה, הידיעה של אדון וויזלי גרמה לו לשכוח אפילו את הרמיוני שכנראה נמצאת עכשיו אצל וולדמורט, ליתר דיוק, הוא שכח בכלל את כל הדברים העצובים שהיו קשורים אליו, העובדה שהוא מצטרף למסדר, אפילו באופן חלקי, גרמה לו להרגיש אושר שהרגיש רק כשזכו בגביע הקווידיץ' בשנה הראשונה.
"הארי", אל תשכח את האוכל!" העירה לו גברת וויזלי בעצבנות בארוחת הבוקר.
"אה, כן", אמר הארי במהירות, הארי ידע למה גברת וויזלי עצבנית, היא לא רצתה שהארי יתחיל עם זה, היא פחדה שיקרה לו משהו.
הארי הסתכל על הלחם וחשב, הוא חשב על זה שהוא עומד להפסיד שיעורים כדי ללמוד כשפים מתקדמים, הוא חשב על זה שדמבלדור ילמד אותו, הוא חשב על מקרה שבו יוזעק לאירוע, הוא חשב על כ"כ הרבה דברים....
קולו של קינגסלי העיר אותו מהרהוריו המענגים, "הארי, היום בארבע בצהריים ליד אילן היוחסין, פרופסור דמבלדור יחכה לך שם".
"הוא ילמד אותי כשפים?", שאל הארי בהתלהבות.
"לא יודע, זה תשאיר לו", אמר קינגסלי במשיכת כתפיים והלך, הארי גמר את האוכל במהירות ורץ לחדר שם פגש את רון.
"מה קרה?" שאל רון בישנוניות.
"אני נפגש היום עם פרופסור דמבלדור לפגישה ראשונה", אמר הארי במהירות.
"אה, יופי לך", אמר רון, מנסה להסתיר את הקנאה.
"אווווווווו, אני אמור לפחד ממך מעכשיו?" אמר פיניאס בקול מעצבן ופרץ בצחוק קר.
הארי סובב את ראשו באיטיות אל פיניאס שחייך אליו חיוך מרושע מהמסגרת המהודרת שלו.
"אולי תסתום פעם את הפה שלך?", נשמע קול מהכניסה עוד לפני שהארי הספיק להגיד משהו.
התאומים עמדו שם וחייכו את החיוך הרגיל שלהם והסתכלו בפיניאס.
פיניאס הששתק מיד, כאילו נעלמה לשונו, הוא בהה בנקודה שהסתכל בה בפעם האחרונה.
"יפה הארי, אפילו אותנו לא צרפו", אמר פרד בהערכה, מתעלם ממבט ההפתעה של הארי.
"יקראו לי רק במקרה חירום, וכשאין אף אחד אחר, וגם כשזה לא יותר מדי מסוכן", הזכיר לו הארי.
"אבל גם זה משהו", אמר ג'ורג' בחלומיות ובהה בנקודה שמעל ראשו של הארי.
"פרד", פנה הארי לפרד שלא היה נראה חולם, "איך זה שכל פעם שאתם אומרים לפיניאס לשתוק, הוא שותק כמו דג?".
"אה," אמר פרד וחייך חיוך רחב, "זה כל המשפחה שלנו , פשוט פיניאס – ".
"מי זרק את פצצות הסירחון שם למטה?", קטע קול כועס את דיבורו של פרד.
כולם הסתובבו לדלת במהירות, גברת וויזלי עמדה שם עם פרצוף כועס וידיה על מתניה.
הארי הסתכל על כולם וראה שפרד וג'ורג' נראים מבוהלים מאד.
"לא יודע", אמר פרד בתמימות.
"ללללא יודע", אמר ג'ורג' וחייך חיוך מאולץ, גברת וויזלי הסתכלה על שניהם במבט ארוך וחשדני, לאחר מכן הסתובבה והלכה.
"זה הייתם אתם?", שאל אותם הארי כשפסיעות גברת וויזלי נעלמו.
"כן", ענה ג'ורג' וחייך את החיוך השטני שלו, "סנייפ בדיוק הגיע לביקור, אז החלטנו להעניק לו משהו...".
הזמן התנהג בדיוק איך שהארי לא רצה, הארי לא היה יכול להפסיק לחשוב על הפגישה עם פרופסור דמבלדור, והזמן זחל......
"הארי! מה קרה לך בזמן האחרון?", שאלה אותו גברת וויזלי כשארוחת צהריים הגיעה סוף-סוף, להארי נדמה היה כאילו חיכה שנים לצהריים.
הארי החל לנגוס בצלעות החזיר שלו במרץ, לידו ישב מודי, מודי הסתכל עליו במבט משועשע, שני עיניו היו נעוצות בו.
"אתה מתרגש, נכון?", שאל אותו מודי משועשע.
הארי חיכה שיגמור ללעוס ואז פנה אליו:
"לא כ"כ", שיקר במצח נחושה.
כשגברת וויזלי לקחה להארי את הצלחת, היא היתה כבר ריקה, המחשבה שעוד שעתיים המפגש עם פרופסור דמבלדור גרמה לו לתאבון אדיר.
הוא קם לאט מהכסא והחל ללכת לכיוון החדר אלא ש:
"הארי!", קרא לו אדון וויזלי מכיוון המזווה, "בא רגע".
הארי הסתובב והתחיל ללכת לכיוון של אדון וויזלי, אדון וויזלי חיכה שכולם יצאו. כשאף אחד כבר לא נשאר (כולל קינגסלי שניהל שיחה ארוכה עם דאדלוס דיגל) פנה אדון וויזלי להארי בקול חלוש.
"הארי, דמבלדור ביקש ממני להכניס אותך קצת לעניינים לפני שתתחיל ללמוד אצלו, אז קודם כל, התפקיד העיקרי שלך יהיה כוננות במקרה חירום, אבל רק במקרה חירום, דבר שני, אתה תשוחרר משיעורים פעמיים בשבוע לשיעור במשרד המנהל. דבר שלישי ואחרון: אתה תמשיך להעביר את צ"ד ותגביר את השיעורים לפעמיים בשבוע, יש שאלות?".
"כן", ענה הארי, "מה ההגדרה המדויקת של מקרה חירום?".
"ההגדרה המודיקת של מקרה חירום הוא כשאין איש שיכול לעזור, וחייבים ללכת לשם בכל מחיר והסכנה לא גדולה מדי."
"הבנתי", אמר הארי בהינהון חלש, "תודה".
הארי התחיל ללכת החוצה אבל כשנעה ידו בידית הדלת נשמעה יבבה מאחוריו, אדון וויזלי עמד שם דומע והחזיק בכסא שלידו.
"שמור על עצמך", אמר רועד כולו.
הארי לא ידע מה לעשות, הוא עמד והסתכל באדון וויזלי מיבב ללא שליטה.
"אתתתה יכככככול לללללכת", אמר לו אדון וויזלי רועד.
הארי יצא מהמטבח מבועת, הוא טיפס במדרגות שתיים-שתיים והגיע למעלה במהירות, שם חיכו לו רון וקרוקשנקס.
"מה נשמע?", שאל רון את הארי בלבביות.
"שום דבר מיוחד", אמר הארי, הוא הכניס את ידיו לכיסים ולפתע הרגיש משהו מקופל, הוא הוציא את ידו עם הדבר שהיה בכיסו וראה את הקלף שרון נתן לו לפני יותר משבוע.
הארי הושיט את ידו השנייה כדי לפתוח, אבל ברגע שנגעה ידו השנייה בקלף צלקתו בערה בעוצמה, הכאב היה כה חזק שראייתו היטשטשה, הוא הרגיש כעס, כעס עצום, משהו, או מישהו, לא היה בסדר עם וולדמורט.
"מה קרה?" שאל רון, "זאת שוב הצלקת?".
הארי לא ענה, הוא הניח את ידיו על הצלקת שאט-אט החלה להירגע.
ראייתו החלה להתבהר, הארי הביט בקרוקשנקס שהתבונן בו בעינים קרועות מפחד.
ואז ללא אזהרה מוקדמת, קרו כמה דברים ברצף מאד מהיר.
קול נפץ של זכוכית קרע את הדממה, נשמעה צרחה ומילמול של לחש, לפני שהארי הספיק להבין מה קורה הוא הרגיש שהוא עף אחורה ואז מכה חזקה בראש, החדר החל להחשיך, נשמעה יללה חזקה של קרוקשנקס, שוב כאבה הצלקת, ותחושת שמחה קטנה צמחה ונחנקה מייד, הדבר האחרון שהארי שמע לפני שהתעלף היה קולות ריצה, לאחר מכן הוא התעלף.
הדבר הראשון שראה הארי כשהתעורר הייתה תקרה מבהיקה בצבע ירוק, מייד לאחר מכן הסתיר פרצופה של גברת וויזלי המודאגת את כל שדה הראייה שלו.
"הארי, אתה בסדר?", שאלה גברת וויזלי בדאגה.
"בערך", אמר הארי והתיישב, ראשו פעם בכאבים חזקים. הארי הסתכל מסביב וראה את רון יושב על שרפרף נמוך לידו, מביט בו בהקלה על כך שהתעורר.
"איפה אני?", שאל הארי ורון השיב לו מייד.
"בית החולים לקדוש מנגו, קומה רביעית, מחלקה – ".
"מה אני עושה בבית חולים?", שאל הארי בתמיהה וקטע את דיקלומו הארוך של רון, רון נראה נעלב, אך מיד התעשת.
"נפגעת מקללה שהטיל עליך אחד מאוכלי המוות שפרץ לפני שלושה ימים לחדר שלך, ופונתה לבית חולים", הסבירה לו גברת וויזלי ברכות.
"ומה עם האוכל מוות?", שאל הארי בסקרנות, "אם היה שם רק אחד".
"היו שניים, הם פגעו בך ואז ניסו לברוח, אבל דמבלדור הצליח לעצור אחד מהם". סיכמה גברת וויזלי בקצרה.
הארי חזר לשכב במיטה ובהה בתיקרה בירוקה, זמן רב עבר שכב שם בהתבטלות מוחלטת עד שאדון וויזלי הגיע.
"שלום", אמר הארי והתיישב בחזרה.
"שלום, מה – ". התחיל אדון וויזלי אלא ש –
"סליחה", אמר גבר גבוה ורזה שעמד מאחורי אדון וויזלי, היה לו משקפיים שעמדו על קצה האף וזקן קטן ומחודד, "אני צריך לבדוק את הפצוע, ברשותך כמובן".
"אה.... ככככן....", גימגם אדון וויזלי, "בוודאי", הוסיף, הארי לא התפלא על גימגומו, מראהו של המרפא היה אימתני למדי.
המרפא ניגש מייד אל הארי בצעדים מהירים, הוא החזיק בידו מכשיר שדמה למכשיר של פרד וג'ורג' שאיתו איימו על זכריה סמית' בשנה שעברה. המרפא הניח את המכשיר על חזהו של הארי ועיגולים צהובים יצאו מהנקודה שבה נגע המכשיר בחזה, לאחר כמה שניות הודיע המרפא: "בסדר, הוא יוכל להשתחרר כבר מחרתיים".
"יופי", אמרה גברת וויזלי בחיוך רפה למרפא, "רב תודות". והמרפא יצא מהחדר באותם צעדים מהירים.
מעולם לא עברו על הארי יומיים משעממים מאלה, כל מה שעשה ביומיים ההם היה פתירת תשבצים מכושפים שהיו מרמזים לו את התשובות ומגלים אותן אם לא היה מגלה את ההגדרה לבדו, לכן האושר שהארי הרגיש כשהמרפא האימתני הודיע על שיחרורו היה גדול מאד, עד שכמעט הרג את הדוויג בחיבוקו.
"הירגע, הארי", ניסה להרגיעו אדון וויזלי, "לא היית פה כל כך הרבה זמן".
הארי שתק, היומיים האלה נדמו בעיניו כנצח, אבל הוא העדיף לשתוק, הם המשיכו ללכת בשקט לכיוון הרכבת.
"אתה יודע? הארי", הפסיק אדון וויזלי את השתיקה, "חשבתי", המשיך אדון וויזלי והפסיק שוב לכמה שניות, "שאולי תוכל להיות מורה להתגוננות מפני כוחות האופל".
הארי פער את פיו.
"רק לכיתות הנמוכות", מיהר אדון וויזלי להרגיע.
הארי לא מצא מילים, הוא צפה באנשים שהלכו ברחוב, חלקם היו נראים ממהרים, לפתע לכדו עיניו איש מוזר בברדס שהתקדם לעברם, האיש הלך במהירות לכיוונם והיה נראה כאילו מתעלם מהתנגשותם הצפויה, אדון וויזלי זז הצידה והאיש עבר בין הארי לאדון וויזלי כשהוא משתפשף מעט באדון וויזלי.
"הסתכל לאן אתה הולך", העיר אדון וויזלי.
"כדי שתשתוק", מלמל האיש המוזר מתוך הברדס, "השרביט נמצא בכיס שלי, ולא אהסס להשתמש בו".
אדון וויזלי הסתכל עליו בץיעוב והמשיך ללכת, הארי אחריו.
"אתה מכיר אותו?", שאל הארי בשקט.
"לא", ענה אדון וויזלי בקצרה, פניו היו כעוסות והוא התקדם בקצב מהיר מאד, הארי נאלץ לרוץ כדי להדביק את הקצב.
הארי ואדון וויזלי הגיעו לרכבת בלי עיכובים נוספים, אדון וויזלי כבר נרגע מעט, אך עדיין היה קצר-רוח. הארי חיכה שאדון וויזלי ירגע כשפתח את פיו בשאלה.
"מה עצבן אותך כ"כ?", שאל בעדינות, "אתה יודע שיש אנשים כאלה, זה... ד?י רגיל".
"זה לא היה סתם", ענה אדון וויזלי תוך מחשבה, "הוא היה קוסם, מתחת לברדס, והתנגש דווקא בנו, אני לא צריך עוד סימנים כדי לדעת למי הוא קשור".
אדון וויזלי גמר את דבריו ופנה למוכר הכרטיסים עם השטר בדיו.
"לשנינו, כן, כיוון אחד. תודה", אמר תוך כדי הושטת יד לקבלת הכרטיסים ולתשלום.
"הארי! אתה בסדר!", צעקה הגברת וויזלי מיד עם כניסתם של הארי ואדון וויזלי לבית של סיריוס.
"היי", אמר הארי בפנים זורחות לרון שבדיוק גמר לרדת את המדרגות מהחדר.
"אה... שלום, טוב שחזרת", אמר רון בפיזור דעת.
חמש הדקות הבאות עברו על הארי בלחיצות ידיים ותגובות לכל המילמולים ששמע.
"בוא, הארי", אמרה גברת וויזלי, "אתה חייב לאכול משהו", ויחד עם כולם, הארי, עדיין המום מהתגובות של כולם, נכנס למטבח.
המטבח השתנה מעט ביומיים שהארי לא היה, הברז והכיור היו חדשים, והשולחן היה מבריק, נרות שריחפו ליד התקרה עם כתובת "ברוך הבא הארי!" הזכירו לו מאד את הוגוורטס, המקום שהארי כה התגעגע אליו.
הארי התיישב ליד פרופסור לופין וצפה בגברת וויזלי וטונקס מגישים את האוכל, הארי הזיז מעט את ראשו הצידה ועיניו נפגשו ישר בעיניו של דמבלדור הארי, זה היה נדיר שדמבלדור מגיע.
"קח, יקירי", נשמע לפתע קולה של גברת וויזלי, "תאכל מהר, שלא יתקרר".
"תודה", אמר הארי בתגובה ולפת את המזלג.
אחרי שאכל כמה נגיסות הבין הארי שזה חסר טעם, אין סיכוי שהוא יאכל משהו, הוא הרים שוב את ראשו ושוב לכדו עיניו את עיניו התכולות והעמוקות של דמבלדור שהיו עסוקות בקריאה של פתק קלף קטן. לפתע קם דמבדלדור ממקומו, שקט מוחלט השתרר בחדר, היחידים שעוד דיברו היו פרד וג'ורג' שכנראה עוד לא שמו לב לזה, הארי שמע דחיפת מרפק והתאומים השתתקו. כל העיניים הופנו לדמבלדור שהיה נראה כועס ומודאג.
"בדרך חזרה של הארי וארתור", התחיל דמבלדור בפתאומיות את דבריו בקול רם, קולו הדהד מהקירות וגרם לאווירה להיראות מפחידה, כמה עיניים עברו להביט בהארי ואדון וויזלי וחזרו מיד לדמבלדור שהמשיך את דבריו: "התנגש ארתור באדם שלבש ברדס, האדם איים עליו בשרביט, עתה מצא ארתור פתק בכיסו ששופך מעט אור על גורלה של הרמיוני שלכודה כידוע לכולם – אצל וולדמורט".
מלמולי עניין נשמעו מכל האזורים בשולחן.
"ברצוני לקרוא לכם אותו, אולי למישהו יהיה רעיון מה לעשות בנידון".
בעוד דמבלדור פותח את קיפוליו של הפתק באיטיות הסתכל הארי על כל היושבים המפטפטים במהירות, חלקם היו נראים מפוחדים, חלקם מודאגים או מתוחים, וחלקם מזועזעים.
"אז כמו שהתחלתי", אמר דמבלדור בקול רם והדיבורים השתתקו מידית.
לפתע צלקתו של הארי בערה, אבל לא היה לו זמן לזה, דמבלדור כבר התחיל לקרוא:
"הפתק", דמבלדור כחכח בגרונו והחל לקרוא בקול.
מספר עמוד: 1 2
חזור לדף הפן-פיקשן
|
