פן פיקשן
מבחן וכבודיקיר האגריד
07/12/2005 22:00הדב שאג שאגה איומה- פיו חשף שתי שורות של שיניים לבנות, מבהיקות וחדות, אך חלקן כמו פניו היו מוכתמות בנוזל אדום טרי-
דם! קלטה רוונה מייד.
הוא הניף את כפתו האדירה, השעירה שהייתה מלולכת בדם.
הגודל האימתני של הדב ביחד עם עם העצים המפחידים שהיו מסובכים אחד בשני יצרו אצל רוונה הרגשה שהיא נכלאת...
היא הרגישה כל כך מאויימת- היא לא הבינה כלום ממה שקרה!
כך ידו של הדב הכתה בה וקרעה את שרוול שמלתה, אם רוונה לא הייתה מספיקה להתחמק היד שלה הייתה נראית כמו בשר טחון- היא צרחה.
לא הכאב הוא שגרם לה לצעוק- למרות שהכאב היה נוראי וקשה מנשא, אלא האימה שמשהו שהיא לא הבינה בכלל מאיים עליה!
הבד היה מלוכלך עכשיו בדמה של רוונה...
הוא הניף את כפותיו האדירות שוב, מוכן להנחית את מכת המוות- ופתאום היא הבינה- היא הבינה שהיא אבודה...
וההבנה גרמה לה לשלווה כשהכף השנייה הכתה בה את המכה הסופית.
רוונה התעוררה מזוגגת עיניים, היא הביטה באדישות מנומנמת בסביבתה-
קירות צריף ישנות ומחוספסות ו... ארבעה זקנים לבושי גלימות ירוקות ובעלי זקנים לבנים עומדים ובוהים בה.
\"אה... אני... איפה אני?\" היא שאלה מבולבלת, המקום הזה נראה מוזר...
אחד הזקנים פתח את פיו לענות אך לפתע רוונה צרחה, היא נזכרה בליל האימים שעבר עליה!
אחד הזקנים התקרב לעברה ברישרוש גלימות והניח ידו על כתפה, רוונה הסתכלה בפניו- הן לא הביעו רוע. מבטה עבר לידו שהונחה על כתפה
ולפתע היא נאלמה דום, היא לא הייתה לבושה בשמלת המשי המפוארת שלה! היא הייתה עטופה בגלימת צמר ירוקה ומוזרה כמו של כל הזקנים.
\"מה קורה פה?\" היא שאלה מאויימת- היא לא הכירה את הזרים והרגישה שהכל מתחיל לסגור עליה.
אך פניהם של הזקנים רק הביעו חמלה אינסופית ורוונה שמה לב לחכמה הניצחית והנערצת שקרנה מעיניהם... היא נרגעה מייד.
\"אז... אה... אז איפה אני?\" היא שאלה שוב.
\"את אצל הדרואידים\" היא נענתה לאחר היסוס מסויים מצד הזקנים.
רוונה הייתה בהלם ולפתע החלה גם להרגיש את פציעתה הקשה, אבל היא הרגישה טוב- היא הבינה כעת את כל מה שקרה, היא מצאה
את הדרואידים והיא הרגישה שלמות מוזרה כאילו השלימה פרק בחייה.
כעת היא שוב הרגישה שליטה במצב-
\"הביאו לי ראי!\" היא דרשה ולקולה חדר טון קר ואדיש של שליטה.
אחד הדרואידים הגיש לה ראי סדוק, היא ראתה את עצמה- חיוורת, מלוכלכת ממסע ארוך ושיערה היה פרוע ומלא אפר, אבל עיניה התבגרו
כאילו עברה נסיון חיים דומה באורכו לזה של הדרואידים הזקנים שעוד המשיכו ובהו בה.
היא הניחה את הראי, קפצה ממיטתה ונעמדה- הדרואידים שלא ציפו לזה הופתעו ונסוגו לאחור.
\"מי זה היה הדוב?!\" היא שאלה בקול חוקר ובוטח.
אחד מהזקנים שעוד היה מופתע מבטחונה העצמי , החל לענות בקול יציב ושליו \"אנו מתנצלים על כך, הרומאים רדפו אחרינו במשך מאות שנים
ומאז שירדנו למחתרת ביערות, הצבנו חיות פרא לשמור על השטח-\"
הוא רצה להמשיך אבל רוונה קטעה אותו \"אני מבינה...\"
דרואיד אחר התקדם לעברה ואמר בזעף \"את הבראת עכשיו, את רשאית לעזוב אותנו עכשיו בתנאי שלא תספרי עלינו\".
\"לא!\" היא ענתה בנחישות, עיניה נוצצות בצורה מפחידה. היא הקריבה יותר מידי מכדי לוותר... היא תלך עד הסוף!
\"מה???\" קראו הדרואידים בבת אחת, קרן אור שבקעה מהחלון הסמוך האירה את פניהם הנדהמות.
\"אתם תלמדו אותי את כל הסודות שלכם\" פסקה בנחישות. היא הרגישה שהיא לא יכולה לחזור כעת אחורה, כן היא תתחיל עכשיו פרק חדש בחייה
ובכל מחיר!היא מצידה תגרום לזקנים להתקפל בלי להתחשב בתוצאות.
\"לא\" הם קבעו באחת וניסו לדחוף אותה החוצה אך לפתע הוריד את ידיהם ממנה בהפתעה גמורה, רוונה שקלה מאות קילו!
\"אני חושב שהטבע מנסה לרמוז לנו משהו...\" מלמל בשקט אחד מהם. הדרואיד היותר מקומט מביניהם היה הראשון שדיבר אליה \"אם
אכן זה מהטבע את תצטרכי חעבור מבחן...\"
\"בכל מקרה אשאר\" ענתה רוונה בנחישות עליונה.
הדרואידים החליפו ביניהם מבטים אך לרוונה לא היה אכפת- היא הייתה מוכנה לשלם כל מחיר בשביל הידע- סוד החיים, היא הרגישה שהיא גבוהה
לעומתם.
\"המבחן יהיה היום בחצות\" קבעו הדרואידים, מבולבלים ועזבו אותה בשקט מופתי, רוונה שמעה את הדלת ננעלת מבחוץ.
כעת יכלה לשים לב לצריף הרעוע.
היא הביטה סביבה- קירות הצריף היו עשויים עץ אלון עתיק וקצת רקוב, הריצפה היתה מרופדת בקש כמו גם מיטתהשהייתה לוח עץ שעמד על ארבעה גדמי עצים,
לא היו תמונות בחדר או כל דבר אחר שיישנה קצת את האווירה הרצינית- רק מיטה.
רוונה היתה קצת מאוכזבת מהמקום, היא התיישבה על המיטה באנחה ולפתע הרגישה שהיא נוגעת ברגלה במשהו, היא הביטה למטה וראתה סלסלת פירות מונחת
לידה ועליה כמה פירות לא מוכרים \"לפחות את זה הם שמו פה\" היא נאנחה.
מכיוון שהייתה רעבה מאוד, היא הסתכנה ולקחה אחד מהפירות הבילתי מוכרים ונגסה בו, הפרי היה עסיסי מאוד וטיפות מיץ מתוק זלגו על שפתיה של רוונה.
עכשיו היה לה זמן לחשוב... על הכל.
\"עוד מעט אני אקבל את הידע האמיתי\" חשבה באושר. האובססיה שלה לדעת הכל הובילה אותה עד לפה- ללמוד, והרבה.
רוונה תהתה על כל האובססיה הזו, למען האמת היא רצתה מאוד להיות עם משפחתה-
א?הה... משפחתה... הם בוודאי דואגים לה מאוד והחלו לחפש אחריה, לא! אביה בטח בה \"אם הוא קרא את המכתב הוא לא ידאג לי\"
שיקרה לעצמה- דרך טובה להתחמק מהאשמה הכואבת.
היא בחנה את בגדיה וחייכה, היא ידעה שתלבש אותם במשך השנים הבאות. גאווה נזעמת החלה להתפשט בראשה- היא תדע את סודות הדרואידים!
הפצע שלה החל לצרוב, \"מעניין מתי אני אוכל ליצור יצורים כמו זה שפצע אותי\" היא חשבה, הדוב ההוא- היה בו מסתורין כדמוני שכעת משך אותה.
רוונה הרגישה התעלות, היא תבין הכל, תשלוט בכל! לא יהיה לה ממה לפחד! היא תיארה בליבה את ההרגשה הנפלאה כשתשתחרר מכל פחד- מהלא נודע...
שעות ארוכות של המתנה ומחשבות עברו עד ששקעה השמש, ההתרגשות והשמחה ששלטו בה השתנו עד מהרה לדאגה אימה ולחץ.
היא נשכה את שפתיה בפחד, היא עלולה להכשל במבחן- ואם תיכשל מה תעשה? ומה בכלל יהיה במבחן?
לפתע הדלת נפתחה ודרואיד צעיר ומזוקן הביט בה במבט מסוקרן, קיפלי גלימתו הירוקה נעו ברוח שלא נשבה.
רוונה בלעה את רוקה והחלה לסרק את שערה מבלי לשים לב \"הסיפור שלי מן הסתם מאוד מוזר בעיניו\" חשבה לעצמה ואז פנתה אליו
\"האם שעת המבחן הגיעה?\"
הדרואיד המשיך להסתכל עליה \"כן\" הוא אמר, \"נראה שזו סקרנות ותו לא\" חשבה לעצמה רוונה- הטון שלו היה משועמם לחלוטין.
\"נו?\" החלה רוונה להילחץ , \"בואי\" אמר הדרואיד ופנה החוצה.
היא התנשמה עמוק והחלה לצעוד אחריו- כל צעד היה קשה בשבילה כאילו היא סוחבת ארבעה סוסים.
לבסוף היא יצאה מהצריף ומחזה מדהים נגלה לעיניה:
זו הייתה קרחת יער שהוארה באור הירח כאילו המקום מקודש על ידי ישות עליונה כלשהי.
באמצע הקרחת הואר מעגל אבנים שסודר כבניין קדום כלשהו של ענקים, דרואידים רבים הקיפו את האבנים.
נראה שהצריף שבו ישנה נועד רק לאורחים מסוגה כי היא לא ראתה צריפים נוספים בסביבה.
היער היה חשוך ואפל אך לא באופן מאיים- הוא נראה כצופן סודות.
הדרואידים שהקיפו את מעגל האבנים החלו לזמר בשפה קדומה שרוונה לא הבינה.
היא התפעמה וקריאת תדהמה נפלטה מפיה- כל המראה הזה השרה עליה תחושה מוזרה, זה היה כאילו הפריעה לחלום נפלא של מישהו אחר
או פרצה לעולם קדמוני בתולי ששום שחיתות ופשע לא נגעו בו.
הצעיר המזוקן שהוביל אותה הביט בה במבט צורם שחשמל אותה.
היא החלה לצעוד לעבר מעגל האבנים, התנמה בכבדות ולפתע נהפך מודעת לגופה- ליבה פעם בלחץ כאילו הייתה בקרב, שריריה היו
עייפים והפצע בידה כאב. התחיל גם להפריע לה ששערה מלוכלך ופרוע.
הו שם כחמישים דרואידים- הם אומנם נראו זקנים ךא היה משהו רב הוד ועוצמתי בהם. הם הפסיקו לשיר ונעצו בה מבטים- אמנם בראש
היא ידעה שכל הטקס מיועד לה אך היא חשבה שהפריעה למשהו מקודש...
לא הייתה שום הבעה בפניהם כשרוונה הרימה את ראשה והביטה בהם - דבר שהוסיף ללחץ.
היא הפסיקה ללכת והם לא אמרו דבר ואז לפתע כאילו קיבלה הארה היא הבינה מה עליה לעשות- להיכנס למרכז מעגל האבנים!
היא החליטה שלא לעשות זאת לאט- לא היה לה די אומץ.
רוונה החלה לרוץ לתוך מעגל האבנים וכשעברה בין האבנים היא ראתה על פניהם חריטות מוזרות.
כשהייתה סוף סוף בתוך המעגל, שטף אותה אור הירח במלוא עוצמתו והיא הסתנוורה.
במרכז המעגל עמד עץ צעיר- לא יותר משלוש שנים ולידו עמדה דמות מרשימה וגיבנת- זה היה דרואיד זקן מאוד בעל תכשיטים פרימיטיווים
ועיניו... רוונה נדהמה- בעיניו היה נדמה כאילו הוא ראה כבר הכל, פשוט הכל באופן אינסופי, כאילו הוא ראה את הסלעים הקדמונים
בלידתם ואור הירח רק הוסיף למראה האדיר של הדרואיד.
רוונה קפאה על מקומה, היא הרגישה כל כך עלובה ובורה לידו, זה היה נראה כאילו הוא קורא אותה כספר...
\"את נבחנת כדי להצטרף אלינו\" חרק קולו של הזקן כשאמר את המובן מאליו.
\"אני מניחה שכן...\" ענתה רוונה בבילבול לא אופייני.
\"ובכן, את מודעת לכך שבמהלך לימודיך תחשפי לסודות החיים?!\"
רוונה אזרה שוב את הנחישות שלה \"כן בשביל זה חיפשתי אתכם!\"
הדרואיד הזקן הניד בראשו והמהם בקול תוהה.
דקות ארוכות עברו, עיניה של רוונה החלו לדמוע מאור הירח המוגזם, הדרואידים שמחוץ למעגל האבנים חזרו לזמר.
הדרואיד הזקן המשיך אליה בעיניים עצומות:
\"געי בעץ, אם יזהרו העלים שעליו - סימן שנבחרת על ידי הטבע\".
רוונה נאלמה, כל חייה ומסעה הובילו אותה לרגע הזה... היא החליטה לחמוק מהמחשבות המציקות בכך שתיגע מייד בעץ.
היא הניעה את ידיה לעבר העץ ועצרה- איכשהו היא הרגישה מוזר עם זה שכל מאמציה יסתכמו ברגע אחד, מחשבות כישלון ואימה מילאו אותה.
עשרות כשלונות שחוותה בחייה התעוררו פתאום בזכרונה, אסור לה להיכשל שוב!
היא הושיטה ידה אל העץ לאט לאט, כאילו הושיטה ראשה לגרדום ואחרי שניות שנדמו כנצח רוונה נגעה בעץ ועצמה את עיניה כשהיא חשה
אנרגיה זורמת בגופה.
מיד היא פקחה את עיניה ונדהמה-
לא קרה כלום לעץ!
עיניה נפערו בבהלה וזעה קרה החלה לכסות את ידיה \"אסור שזה יסתיים כך!\" צווח קול בראשה.
ידיה של רוונה החליק מהעץ באחת כאילו היא דוחה את העץ, הדרואיד הסתכל בה במבטו העמוק וביטא את המילים באופן ברור ושקט,
אך לרוונה היה נדמה כאילו פגע בה ברק - \"לכי מכאן ילדה, נכשלת!\"
רוונה תהתה במהירות על המשך חייה- היא תעזוב, היא תשאר בורה ותמשיך לפחד-
\"לא!!!\" היא קראה, הדרואיד הביט בה במבט עצוב \"את אילצת אותנו...\"
לתוך מעגל האבנים פרצו שלשה דמויות ענקיות: זאב אדיר ושחור פרווה שעניו הפראיות היו שטופות צמאון דם, צבי גדול ולבן פרווה
שכל כולו היה טוהר אצילי, ובבהלה זיהתה רוונה גם את הדב מהלילה הקודם... עדיין נוטף דם.
החיות התקדמו לעברה בכוונה ברורה להעניש אותה על חוצפתה, אך רוונה לא ברחה למרות שהדרואיד הזקן סימן לה שהיא יכולה-
היא החלה להרגיש שאומץ שוטף את גופה. אנרגיה אדירה שהיא החלה להרגיש בין ידיה היממה אותה.
רוונה הזדקפה והרימה את ראשה בגאווה, בשכרון חושים- היא הייתה מלאת כח וכל גופה עיקצץ מעוצמת הקסם.
שערה התנופף הרוח כשהיא קראה:
\"לא!!!
אני לא רוצה להיות דרואידית!
אני רק רוצה ללמוד את הסודות שלכם!
ואף-אחד-לא-יפריע-לי!\"
הצעקה הדהדה ביער השקט והאפל כמו סכין שחתכה את השקט ולפתע התקדם לעברה הצבי הלבן הגדול, קופף את רגליו הקדמיות והרכין את ראשו.
הדב והזאב שעצרו לפתע, התכופפו אל הרצפה והשתחוו גם הם.
רוונה נדהמה- החיות האימתניות השתחוו לפניה! היא הביטה אל הדרואיד הזקן וראתה שהוא עומד פעור פה ולא מאמין למראה עיניו, אף אחד
מעולם לא הצליח להשתלט על החיות חוץ מהדרואידים!
במאמץ גדול התכופף גם הדרואיד הזקן וכרע על ברכיו לפניה.
הדרואידים ההמומים שהקיפו את מעגל האבנים ראו את מנהיגם כורע לפני הילדה והחלו להשתחוות אף הם- הדרואידים מעולם לא ראו עוצמת קסם
מסוג שכזה.
מבט התדהמה על פניה של רוונה התחלף בחיוך- רוונה צחקה...
היא ניצחה!
חזור לדף הפן-פיקשן
|
