פן פיקשן
הצרות של דאדלי - ח'עדי_דבש
01/08/2006 19:17 הערב כבר כמעט ירד כשהארי שמע צלצול פעמון בדלת וקול צעדים מהירים על הריצפה הממורקת. הדלת נפתחה והארי שמע קול עמוק ובלתי מוכר אומר "ערב טוב!". חמש דקות אחר כך נשמע קול רגליים עולות בכבדות במדרגות, ואחריו עוד זוג רגליים, עדינות יותר, שרצו בעקבותיו. הארי קם בזריזות מן המיטה ופתח את דלת חדרו. ברחבת הקומה השנייה עמד דאדלי, מבטו משוטט בבהלה מסביב, כאילו הוא מחפש מקום לברוח. ברגע שהארי פתח את הדלת זיק נדלק בעיניו והוא רץ קדימה אל חדרו של הארי, העיף אותו מדרכו בבעיטה ונכנס לתוך החדר, נאבק לנעול את הדלת תוך שהוא ממלמל "לא רוצה מורה פרטי... חייב לברוח... חייב להתחבא..."
הארי התיישב המום בפינת חדרו, משפשף את ברכו, היכן שפגעה בו הבעיטה של דאדלי, וצפה בו, עדיין נאבק עם המנעול. קולה של פטוניה נשמע, עולה במדרגות ומשדלת את דאדלי לחזור למטה:
"דאדלוש סמאדלוש! דאדלי'לה! רד למטה! בוא! אמא תשמור עליך –"
צעדיה נשמעו קרובים יותר, היא הייתה כעת בקומה השנייה, מעט זועפת.
"איפה אתה בכלל?!" היא רטנה, כשלפתע קלטה אוזנה את שקשוק המפתח בחדרו של הארי, והיא פנתה לשם בצרחות, מסתערת על הדלת ופותחת אותה במכה אחת, באופן מפתיע בשביל אישה דקיקה כמוה, כשהיא מאשימה את הארי שחטף את דאדלי כביכול, וכעת הוא מחזיק אותו שבוי בחדרו. היא חדלה מיד מצעקותיה כשנזכרה שהמורה הפרטי כבר בביתם, וכשנגלתה לפניה התמונה המוזרה בחדרו של הארי, דאדלי עוד מסובב נואשות את המפתח, ומסרב לזוז בעקשנות, והארי, יושב מקופל באחת מפינות החדר, אוחז בברכו בחוזקה.
כמה רגעים היא רק עמדה המומה, מנסה לעכל את התמונה שנגלתה לנגד עיניה. לאחר כמה דקות היא התעשתה, ובפעם הראשונה בחייה היא צעקה על דאדלי.
"איך אתה מעז!?" צרחה, לחייה מאדימות "איך אתה מעז!? אחרי כל מה שאני ואבא שלך עשינו למענך? אנחנו רוצים שתלמד עם המורה הפרטי שהזמנו במיוחד בשבילך, בובי'לה-" נעימת קולה התרככה "- והוא עלה לנו הרבה כסף! אתה יורד איתי למטה עכשיו! עוד שבועיים הבחינות שלך לבית הספר, ואתה חייב להיות מוכן, אחרת לא תלמד יותר עם פירס ודניס!" כנראה היא רצתה לשכנע אותו שהוא חייב לחזור לבית הספר כדי ללמוד עם החברים שלו. אבל לדאדלי זה ממש לא הזיז.
"פירס ודניס יעברו לכל בית ספר שאני אלמד בו, אם אני רק אבקש מהם!" הוא ענה בזעף. אבל זה הרגיז את הדודה פטוניה מחדש.
"לא, הם לא יעברו! ההורים שלהם רוצים שהם ילמדו בבית ספר טוב, והם לא יתנו להם לעבור רק בגלל שאיזה חבר שלהם סולק מבית הספר!!!" זו הייתה הפעם הראשונה שפטוניה ביטאה במילים את העובדה שדאדלי גורש מסמלטינגס. השתררה דממה בחדר. פטוניה דיברה עכשיו בלחישה צורמת ותובענית, היא פחדה ממה שעלול לחשוב עליה המורה הפרטי אם ישמע אותה צועקת. הארי זחל על הריצפה, וטיפס על המיטה שלו, אוחז בברכו בכאב. הבעיטה שנתן לו דאדלי הייתה חזקה מאוד. פטוניה דיברה עם דאדלי עוד מספר דקות, עד שלבסוף הוא התרצה וירד למטה באי חשק כדי לפגוש את המורה החדש. הארי נשאר לבדו בחדר. הוא רצה רק לחשוב. אבל בתוך רגע נשמע רעש חזק ומבהיל כמו של פקיקת בקבוק ושלושה אנשים התעתקו לחדר.
זו כבר הייתה שעת ערב, ומודי בא לבדוק אם הארי בסדר. טונקס לא הייתה איתו הפעם, אבל התאומים פרד וג'ורג' באו במקומה.
"שלום הארי!" אמר ג'ורג' בעליזות כשהוא צועד אל המיטה כדי ללחוץ את ידו.
"כבר התחלנו לדאוג ששכחת איך מדברים!" אמר פרד, שניגש גם הוא אל הארי "לא כתבת לנו שום מכתב!" הוא אמר בנימה נעלבת. מודי ניגש אל הארי.
"שוב הסתבכת בצרות, אני רואה," הוא נהם, ובהינף שרביט הוא החזיר את ברכו של הארי לקדמותה. הארי ירד מעל מיטתו בהקלה.
"שלום!" הוא אמר לפרד וג'ורג' "טוב שבאתם! איפה טונקס?" הוא שאל את מודי.
"היא לא יכלה להגיע", אמר מודי והנמיך את קולו "היא בפעילות מטעם המסדר". הארי הנהן בראשו. הוא הבין למה הם לא יכולים לדבר הרבה, אבל הוא שמח לפחות שלא מוציאים אותו מחוץ לעניינים. פרד הוציא מכיס גלימתו ארבעה בקבוקי בירצפת וחילק אותם לנוכחים.
"אז מה קורה?" הוא שאל.
"טוב," פתח הארי בהיסוס, הוא רצה להגיע לנקודה שבשבילה חיכה כל כך שיגיע הערב, מתי הוא יוצא מכאן? אבל לפני שהספיק לומר מילה הוא שמע פתאום רעש גדול וקול התרסקות של משהו עדין מזכוכית שנשבר. התאומים הביטו זה בזה.
"מה קורה כאן? רטן מודי בכעס "אסור לנו להתגלות כאן!"
הארי רץ לדלת.
"אני לא יודע!" הוא אמר, אבל לאחר כמה דקות נשמעו קולות כועסים מן הקומה התחתונה והוא היה די בטוח שהוא כבר יודע במה מדובר.
"בן דוד שלי", הוא אמר בשקט.
"מה אמרת?" שאל מודי במהירות.
"בן דוד שלי," חזר הארי בקול "הוא גורש מבית הספר, ויכול לחזור לשם רק אם יעבור את הבחינות, אבל הוא לא רוצה ללמוד עם המורה הפרטי ששכרו לו". פרד וג'ורג' התפקעו בצחוק אילם מאחורי גבו של מודי, אבל אז נשמעו צעדים מהירים עולים במדרגות, והקול של הדוד ורנון שאמר בזעם "אני לא מוכן!" קול פקיקה חזק נשמע מאחוריו והדלת נפתחה לרווחה ברעש גדול. שלושת הדרסלים נכנסו לחדר במהירות, הדוד ורנון והדודה פטוניה מנסים לתפוס את דאדלי, ומאחוריהם, מתנשף, המורה הפרטי שהיה גדול מאוד ושמן אפילו יותר מהדוד ורנון.
הארי הביט בבהלה על מודי, פרד וג'ורג' מאחוריו, אבל הם לא היו שם. בטח התעתקו ברגע ששמעו את הקולות עולים במדרגות, חשב הארי. הוא הסב את מבטו בחזרה לדלת. הדוד ורנון עמד שם וצעק על דאדלי, כשהמורה הפרטי שעמד מאחוריו ונראה מטורלל לגמרי ניסה להשחיל קטעי משפטים מהשיעור שלו.
"- אתה חייב להתקבל לבית הספר הזה מחדש או שזה יהיה רע מאוד! -"
"- המשוואה הלוגריתימית מהווה בסיס ללימוד כפל משתנה -"
"- אתה חייב ללמוד! אנחנו משקיעים בך הון תועפות ואתה מזלזל בזה! -"
"- על מנת להציב מספרים בתבנית פסוק יש לוודא שהמשוואה הנגדית תואמת להצבה -"
"- ואין על זה וויכוחים, הבנת?!"
"- ואין להציב משתנה ללא סוגריים, הבנת?!"
הארי הביט בהם המום, מנסה להחליט אם לצחוק או לברוח. הוא בחר באפשרות השנייה, במחשבה שזה לא יהיה חכם לעורר את זעמם של הדרסלים. הוא ירד במהירות במדרגות כשקולו של הדוד ורנון עצר אותו. "לאן אתה חושב שאתה הולך, ילד?"...
חזור לדף הפן-פיקשן
|
