פן פיקשן
למה בוגדת?קסי פגסי
23/01/2007 16:04~~~הודעה לקוראים לפני קריאת הפרק:
1) בפרק זה יש לשים לב בין ג?'ני-עם סגול/צירה(, שאותה כתבתי ללא י') לבין ג?'יני-עם חיריק!!! (שאותה כתבתי עם י'!!!)
זה חשוב מאד
הודעה זו תקיפה גם לגבי הפרקים הבאים. ~~~
2)
(אתם עדיין זוכרים שג'ני סנייפ = אחות של פרופסור סוורוס סנייפ. סנייפ מעולם לא נישא, ולילי לא שונאת אותו, והארי יודע זאת.? סתם בודקת...)
~~~
"שוקו " אמר הארי, לאחר, שהאישה השמנה ביקשה סיסמה.
"בבקשה " האישה השמנה סבה על צירה.
הם נכנסו לתוך חדר המועדון של גריפינדור.
"ואוו " השמיעה ג'ני.
"מסכנה " אמרה לה אודט בחיוך.
"מסכנה, אם לא היה לך פנים כמו של אמא שלך, היית גרה פה "
"מי אמר שהיא לא הייתה מתקבלת לסלית'רין? " שאלה ג'יני באיבה גלויה.
"אני מתפלאת איך את, לא התקבלת לשם " החזירה לה ג'ני באותה מטבע.
"בנות! לא לריב! ג'ני! אולי התאוריה הקטנטנה שלך לא נכונה! " אמרה להן אודט.
"תודי, שאת מקווה שכן! " ענתה לה ג'ני.
"טוב אולי." אמרה אודט בחיוך קל.
"ידעתי! " היא אמרה ברוגז.
"אולי תשאלי אותה וזהו! " הציעה לה אודט.
"לא! אני לא מדברת--- "
"טוב, בואו נתיישב תרגישו כמו בבית " קטעה אותה אודט.
"הרמיוני, את נראת לא טוב " אמרה לה ג'ני בדאגה.
"אני...זה בסדר "
"טוב " החל הארי "אני יכול לשאול אותך משהו אודט? אני מתכוון משהו אמממ... "
"אישי?" השלימה אותו אודט.
"אממ ... כן ... בערך "
"אתה יכול לשאול, אבל אני לא מבטיחה, שאענה "
"טוב, למה... למה הם... אני מתכוון סריוס ואמא שלי, קראו לך..." הוא שתק לרגע
" בוגדת? "
היה שקט מתוח. אודט לא ענתה מיד. היא חשבה. ניכר היה, שהיא מפליגה למחוזות העבר.
"הייתי בת שמונה עשרה, הארי הייתי מאורסת הייתי מאושרת, אם כי התקופה ההיא, לא הייתה מאושרת כל כך וולדמורט היה אז, מנסה לעלות לשלטון, נלחם בכל האמצעים, אוסף את כל האנשים שרק היה יכול..." היא עצרה לשניה. היה לה קשה להפליג לעבר.
"ואז, זה קרה. בן דודה שלי, סנייפ, אבא שלך ג'ני, התגרש מלילי"
היא הסתכלה על ג'ני
"הוא היה אומלל. לא, זה לא, שהוא אהב את לילי. איך אני יודעת, שלא? כי יום אחד, בלי, שהוא ידע, הכנסתי לו שיקוי וריטסרום לתוך השתייה, ושאלתי אותו, האם הוא עדין אוהב את לילי" היה ניתן למשש את המתח באוויר
"הוא אמר לי, 'לא!' נחרץ כזה, שכמעט פחדתי שלא נתתי לו את השיקוי כראוי לאחר מכן, ביטלתי את השפעת השיקוי, והוא לא זכר כלום. כלומר, הוא היה תחת השפעת השיקוי באותו זמן" השקט איים לקרוע את עור התוף. נדמה היה שאפילו הציפורים מאזינות.
"לא הוא לא אהב אותה אבל הוא היה אומלל הוא נשאר, אדם יחיד, בבית גדול, ללא אישה, ועם תינוקת אחת קטנה, שלא היה לו שמץ של מושג איך מטפלים בה " אוושת עלים הפרה את הדממה, לאחר שניות מספר, גם היא הפסיקה, כאילו הרוח עצרה את נשימתה, את נשיבתה.
"ואז ללא כל הודעה מוקדמת, הוא החל להיגרר אחרי...אחרי הלוציוס מאלפוי ההוא " היא אמרה את השם בתעוב. "הוא היה מיואש, חסר תקווה, אומלל והלוציוס הזה ידע זאת וניצל אותו גרר אותו גרר אותו להיות אוכל מוות
"וולדמורט, לא סמך עליו יותר מדי בהתחלה, לכן הוא לא נתן לו משימות הרג ורצח, דבר, שסוורוס בשום אופן לא היה מסוגל לעשות ואז נודע לו, מלוציוס כמובן, שסוורוס סנייפ מתמחה בשיקויים
"דמבלדור, שידע, שסנייפ נתפס ברשת אוכל המוות, שלח אותי-" כאן קולה נשבר, והפך לדמעות
"שלח אותי לנסות...לנסות להציל אותו וזה זה נודע איכשהו ללילי...ללילי ששנאה אותי מאותו רגע והלאה יחד עם שותפה הנאמן, סיריוס
"לא. כשלקחתי את המשימה הזאת על כתפי לא ידעתי...לא ידעתי שאני... שאני...שאני אגרום למוות שלה ושל בעלה " היא דיברה מקוטעות, בגלל הבכי
"נכנסתי לשם,לתוך אוכלי המוות ,התקדמתי אט אט לדרג גבוה ביותר עד.. .עד שנודע לוולדמורט, שגם אני טובה בשיקויים. הוא ביקש מימני ומסוורוס לרקוח לו שיקוי מיוחד, שהוא, האדם הכי חזק " היא אמרה בליגלוג כאוב
"לא ידע לרקוח. אז אני וסוורוס, נאלצנו לרקוח לוולדמורט, שיקוי שפוקק את המוות"
המילים: 'שיקוי שפוקק את המוות' היו מוכרות להארי. ואז הוא נזכר. סנייפ דיבר על זה בשנה הראשונה.
"אני יכול ללמד אתכם איך לפקוק את המוות " זה מה, שהוא אמר להם, אז.
"כמובן " קולה התייצב במעט " שאני, וסוורוס, שהחל להיות מושפע ממני, והחל לעבור לצד של המסדר, שהיה קיים כידוע לכם בימים האילו, הלכנו לשאול את דמבלדור. הייתי אז בת עשרים, וסוורוס " היא עצרה בבהילות, מתנתקת מהעבר
"סוורוס ואת הלכתם לשאול את דמבלדור לא? " שאלה ג'יני
"או כן" אמרה אודט, כשמבט של הכרת הטוב בעיניה
בכל אופן דמבלדור אמר לנו לרקוח את השיקוי, אם כי לא ב??ד?יוק המושלם "
"אתם אתם מה? " שאל הארי בחימה. " נתתם לו שיקוי, שישאיר אותו בחיים? אתם טיפשים?"
"הארי! דמבלדור אמר לנו וחוץ מזה לא עשינו אותו ב??ד?יוק המושלם...ו...דמבלדור אמר לנו! " היא אמרה בחוסר אונים.
"טיפשים! דמבלדור אמר? אז מה? ואם אנחנו כבר מדברים על ה?ר פרופסור הנכבד דמבלדור, סליחה, זה לא מספיק מכובד הוד מעלתו, הוד כבודו, הוד התגלמות הטוב החסד הענווה הפרופסור הנערץ, היחיד שוולדמורט מפחד מפניו דמבלדור!!! כל מה, שהוא אומר חייבים לעשות, אה? אז אני אגיד לך מה דעתי על הוד ענוותנותו! הוא סתם זקן, שחצן ומנופח שחושב רק על הכבוד העצמי שלו!!!"
"הארי!" אמרה לו הרמיוני בזעזוע. עיניהם של כל הסובבים בחדר התעגלו בתדהמה.
"אני אומר לך מה, הרמיוני, בשנה שעברה, בחדר המוות, כשדמבלדור הופיע, קיוויתי שהוא יציל אותנו! אבל מה אתם חושבים? הוא רק עמד שם, כמו אווז מנופח, מחכה, שכולם יעמדו כי 'הוד מעלתו' הגיע, שכולם יפסיקו להילחם זה הכי טבעי, לא? אבל הוא לא קולט! הוא לא קולט, שלא כולם מטומטמים בעולמנו יש כאילו, שיעדיפו להמשיך להילחם! ואז מה קרה? כלום! ממש כלום! בסך הכול סיריוס מת! ולמה? בגלל השחצנות הבלתי נסבלת של ה?ר פרופסור המכובד!!! אתם מבינים??? הוא מת!!! אין סיריוס!!! אין!!! וגרוע מכך!!!! הוא נתן לבלטריקס ההיא לחמוק!!! אתם מאמינים??? 'היחיד, שוולדמורט איי פעם פחד ממנו' אני לא מבין למה! אם אני הייתי וולדמורט, לא הייתי שם עליו קצוץ! הוא סתם...סתם תרנגול הודו, שמתרברב בנוצות שלו, אבל לא יוצלח לשחיטה!!! הוא סתם, לא יוצלח אחד, שחושב, שהוא משהוא!!!"
"זה עבר כל גבול מר פוטר! אתה לא תדבר כך לפרופסור דמבלדור!!! " הגיע לפתע סנייפ.
הארי פשוט הסתכל עליו, אדום כולו. לאט לאט, צבעו הרגיל חזר אליו. הוא הסתכל עליו מופתע.
"מה...מה עשיתי " הוא אמר בקול כואב לאט "אני לא מאמין, שאני אמרתי את זה אני מצטער "
הוא החל לעלות לחדר שלו. ג'יני רצה אליו, ומשכה אותו מהשרוול.
"תקשיב לי טוב, הארי, אם וולדמורט מנסה להיכנס לך לראש, זאת לא אשמתך"
"לא אני משוגע " הוא אמר לה בעיניים מצועפות "אני משוגע לחלוטין אני לא מבין למה אתם לא שמים אותי במנגו"
"הארי! " אמרה לו הרמיוני.
"אתה לא משוגע! אתה בסדר גמור... זה... רק ...אוי הראש שלי!"
היא אחזה לפתע בראשה
"דיי!!! דיי!!! זה כואב!!!" קולה הלך וגווע. הלך ונחלש.
"נחש... אישה... איש ... איי ... ירוק ...אדום... תינוקת... בית... יתומים ... דיי!... איש "
הרמיוני נפלה מעולפת על הרצפה
חזור לדף הפן-פיקשן
|
