פן פיקשן
טיול בסאמר סקול- פרק 3מור אבוט
22/03/2007 13:22דראקו פקח את עיניו. קורי השינה והטשטוש לא הניחו לו להבין מה קורה, אבל הוא הצליח להבין די מהר שהצרחה מגיעה מהחדר בו הוא נמצא. הוא שלח את ידו רפלקסיבית לכיסו, שם היה נהוג להיות השרביט שלו; ומשנוכח להבין שהוא לא שם, דראקו נזכר במאורעות הבוקר והצהריים. אחרי שהצליח לקלוט איפה השרביט שלו בכלל (כשברקע נשמעות צרחות "עזוב אותי!" וכדומה בקול נשי), הוא הוציא אותו וצעק "שתק!" אל האוויר. כמו צלף, הוא פגע בדיוק במטרה- הוא שמע אנקה קלה, ואז קול נפילה, והתנשפויות מהירות מילאו את הדממה.
"שקט רגע!" הוא צעק בכעס וקור, קם ממקומו לגמרי ולוחץ על מתג האור. החדר נשטף באור שסינוור את דראקו, אבל כשהתעשת הוא הצטער על כך די מהר. חדרו, שרק באותו בוקר דראקו הספיק להתרשם מאיכותו, היה כעת מבולגן לגמרי, שרוי באנדרלמוסיה מופתית: ארבעת הריבועים השחורים שבהם משתמשים המוגלגים- שרק באותו בוקר הם נחו דוממים על השולחן, מתגרים בדראקו הכעוס- היו כעת זרוקים בצדדים, כשהזכוכית שכיסתה כל אחד מהם ממלאת את הרצפה כרגע; זוג השולחנות היו גם הם שבורים, רגליהם מפוזרות בכל עבר; המגירות ותוכנן היו זרוקות גם בחדר, ביחד עם תוכן הארון של צ'ארלי (כפי שהבוקסר שראה בפינת החדר הניח לו לחשוב). כרית הנוצות של צ'ארלי נקרעה ונוצותיה התפזרו על המיטה, נדבקות אליה במעט דם לא מזוהה.
על הרצפה שכב צ'ארלי כרגע, עיניו עצומות והוא משותק, אבל חשוב הרבה יותר מזה- על המיטה הייתה שרועה קרולין, נשענת בידיה לאחור. היא לבשה לגופה חלוק סאטן שבוודאי היה צחור לפני כל מה שקרה כאן- עכשיו, הוא היה מרוח בלא מעט דם. שיערה היה פרוע- בצורה בה דראקו ייחל להעביר בשיערה את ידו- וניכר עליה שהיא בכתה. הוא הצליח לראות שכפות רגליה ואחת מידיה מדממות.
דראקו סידר את בגדיו והעביר יד בשיערו, מעביר את מבטו פעם נוספת סביב, ולבסוף מחליט לנעוץ את עיניו בקרולין. היא ישבה-שכבה שם, מביטה בדראקו ממקומה בפה פעור מעט שביטא את ההלם שחשה נוכח מה שקרה כרגע, מה שדראקו עשה כרגע- או לפחות כך הוא חשב. הדבר הזכיר לו ששרביטו עוד בידו, אז הוא מיהר לדחוף אותו לכיסו לפני שהיא בכלל תשים-לב, אבל היא הייתה יותר פיקחית מכך.
"מה זה?" היא פלטה במהירות ובבעתה, מרימה את מבטה מכיסו לעבר פניו, "מה זה היה?"
דראקו התיישב על המיטה. "כלום. סתם שרביט." מה זה משנה? היא גם-ככה לא תאמין לו.
"סתם שרביט?" היא חזרה אחריו בלחש, "פגעת בצ'ארלי ככה עם סתם שרביט?"
"הוא יהיה בסדר," דראקו גלגל את עיניו בעצבנות. האדם האחרון לפני צ'ארלי שהעיר אותו סבל מאוד, והוא הניח שגם צ'ארלי סובל עכשיו. בעתיד הוא יהיה בסדר. לא בטוח אם בעתיד הקרוב, אבל מתישהו כן.
הייתה הפוגה לרגע, בזמן שקרולין העבירה את מבטה במהירות בין צ'ארלי לדראקו. כשסיימה, היא קראה בבהלה מהולה בכעס, "אתה הרגת אותו!"
"לא, אני לא הרגתי אותו," דראקו הרים את אחת מגבותיו, מה שהעניק לו מבט מאוד אופייני. "הוא רק משותק, זה הכל."
"רק משותק?!" היא חזרה אחריו בלחש ובאי-אמונה, "אתה השתקת-"
"שיתקתי," תיקן אותה דראקו בקול גס.
"-שיתקת אותו בשרביט הזה שלך, אתה אומר!" טון קולה החל לגבור, ביחד עם כעסה; את המילה 'שרביט' היא כבר צעקה בטון מאוד מפקפק.
הוא חשב לזמן-מה, וכשלא מצא מה להגיד פשוט הנהן בראשו פעם אחת. "בדיוק."
קרולין פלטה גיחוך צווחני וכעוס. "כן, בסדר! אז עכשיו תעשה הוקוס-פוקוס עם השרביט הזה שלך, ותיעלם לי מהפנים!"
דראקו הרים פעם נוספת את גבתו, אומר בטון נמוך וקר, "זה החדר שלי."
"אהה, אז-" היא הביטה בו לרגע בכעס, אבל כשהבינה את דבריו היא החלה להירגע, עד שלבסוף דיברה בקול עדין. "אז תחזור לישון."
"שיהיה," הוא הוריד את גבתו, חוזר לשכב בגבו על המקרה, מביט בקיר שלמולו. הוא שמע רחשים קלים, ואז את קולה של קרולין, מכחכחת בגרונה.
"מה עכשיו?" הוא שאל בגסות, מסתובב לעבר קרולין שנראתה אובדת עצות ומהוססת ביותר.
"אתה יכול רק... להעיר אותו?" היא שאלה במבט שדמה למבט של מישהו שמתכוון להתאבד בכל רגע.
הוא המהם בשקט, "שיהיה," והוציא את שרביטו מכיסו, זורק "שחרר," בשקט ומחזיר אותו למקומו, מסתובב במיטתו. הוא אפילו לא תכנן לראות איך צ'ארלי ייקח את זה מכאן.
נשמעה אנחה קלה, ואז קולה השברירי והקטן של קרולין. "אתה בסדר, צ'ארלי?..."
"אני... אני חושב שכן..."
פלאק! הסטירה המצלצלת שהעניקה קרולין לצ'ארלי הייתה יכולה להישמע גם הרחק בארה"ב, וכך גם צעקת הכאב שאחריה.
"מה את עושה?! הוצאת לי את הלסת מהמקום!" נשמע קולו הכעוס והפגוע של צ'ארלי.
"אל תתקרב אלי יותר בחיים שלך, שמעת?!" קרולין אפילו לא טרחה לשמור על השקט, "אני ואתה גמרנו!" ובמילים אלה הוא ראה אותה בזווית עינו יוצאת מהחדר וטורקת את הדלת אחריה. צ'ארלי היה עדיין המום מכל הדרמה מכדי שיוכל להגיד משהו או לעצור אותה.
הוא שמע אנקה קלה, ואז קולות צעדים. הפעם הוא ראה את צ'ארלי מזווית עינו, לא מביט בו אפילו; הוא ניגש בצעדים איטיים ובעיוות פנים כאוב לעבר חדר האמבטיה, ונעל את עצמו בפנים לאחר שנכנס.
דראקו העז עכשיו להוציא את שרביטו. הוא העביר בו מבט ארוך. בהוראות שניתנו להם לקראת הנסיעה, היה סעיף ברור לגבי שימוש בשרביטים- רק כשממש אין ברירה. זה היה מקרה של חיים ומוות, כך לפחות רצה דראקו להניח; אבל מה יקרה בפעם הבאה? אסור לדראקו להתפתות להשתמש בשרביט. יכולים לגלות אותו כאן, ויותר מזה- יכולים לתפוס עליו בסאמר-סקול את תפקיד התלמיד המשוגע, האחד שמסתובב עם שרביט בכיס וגלימות על הגוף ובטוח שהוא מרלין הבא. לא, הוא חייב לשים את השרביט במקום בטיחותי, ופשוט לא לגשת אליו עד סוף המשימה. עד כמה זה יכול להיות קשה?
הוא העביר את ידו על שרביטו הנקי והמצוחצח, פותח את המגירה הקרובה אליו ודוחף אותו פנימה. הוא טרק את המגירה אחריו והתכרבל בשמיכתו, לא נע.
גם אחרי שצ'ארלי חזר לחדר וכיבה את האור, דראקו לא הצליח להירדם. המחשבות שלו היו נתונות רק לשרביט המסכן, שאמור לבלות יותר מדי זמן לבדו, במגירה הקרה והמרוחקת הזאת, מרוחקת ממנו. ומה אם יצטרך אותו למקרה חירום? מה אם יהיה מוכרח עכשיו ומיד לקבל אותו?
כן, הוא חייב אותו בכיסו תמיד, חשב דראקו לעצמו בשעה שהוציא את שרביטו, מחזיר אותו לכיס מכנסיו. מה זה משנה, שם או לא שם? גם ככה הוא לא יעשה בו שימוש, הוא בטוח. אחרי הכל, זה בסך-הכל שרביט. הוא יכול לא לגעת בו למשך כמה ימים, זה לא שהוא אובססיבי כלפיו או משהו.
נכון?
חזור לדף הפן-פיקשן
|
