פן פיקשן
טיול לסאמר סקול- פרק 4מור אבוט
24/03/2007 22:28"...והוא בסדר?"
"אני חושבת שכן. בעצם, למי אכפת? מצידי- שימות כבר."
דראקו הרים את מבטו. זאת הייתה שעת בוקר מוקדמת מדי, לפחות ביחס לשעות בהן נהג להתעורר בבוקר חופשה. זה הזכיר לו את ימי בית הספר, והוא לא אהב דברים שהזכירו לו את השגרה. גם את בית הספר הזה הוא לא אהב בכלל.
"אז למה חזרת לבדוק אם הוא בסדר? היית נותנת כבר לכוסון להרביץ לו קצת, והכל היה נגמר."
"נראה לך? הבן-אדם יצא כרגע ממוסד לעבריינים, זה כל-כך שקוף. או מבית משוגעים."
דראקו הרים גבה כעוסה. הוא צותת לקרולין ולחברתה מאז שהשתלב בדרכן; נחשול התלמידים הענק שהתקדם לעבר לובי בית הספר, סחף איתו גם את דראקו, שהסתקרן מאוד לשמוע מה קרולין אומרת על האירוע שקרה אתמול- ועכשיו הוא גם מאוד הופתע, למרות שהחברה של קרולין ידעה היטב איך להרים את האגו שלו.
"על מה את מדברת?" ראיתי אותו אתמול כשהוא נרשם בקבלה. הוא נראה משגע, קרול..." אנחה בקעה מפי-החברה, "אבל הוא לא נראה בגיל שלי כל-כך. בעצם, מה זה משנה?" היא צחקקה במעט עילגות. דראקו נדחף אחרי שתיהן למעלית ונצמד לאחת מפינותיה, ממשיך להקשיב בשעה שהמעלית התמלאה.
קרולין צחקה מעט. "תיהני ממנו, לולה. אני לא רוצה שום קשר למופרע הזה. יש לך מושג אם יש לו שם?"
"לא, לא ממש," הנערה- לולה- משכה בכתפיה, "אני יודעת שהוא מבריטניה, זה הכל."
"כל אחד ששומע את המבטא שלו יכול להבחין בכך, סתומה..." קרולין צחקה מעט, והמעלית נפתחה. כל תוכנה התרוקן, ודראקו עקב אחרי אל מחוצה לה.
הוא נעצר מחוץ למעלית, מסדר את חולצתו המכופתרת הירוקה ומכנסי הג'ינס הכהים. הוא העביר יד בשיערו- רפלקס תורשה מאביו- ועקב אחרי ההמון לעבר חדר הצמוד לאולם.
נדמה שכל החדרים בבית הספר היה פשוט צהוב- גם כאן הקירות היו צהובים, התקרה צהובה, המפות על השולחנות העגולים והרבים- צהובות. ליד כל שולחן שכזה, היו מספר כיסאות אלגנטיים כמספר הסועדים, ועל השולחן- ליד כל כיסא- צלחת וסכו"ם ערוכים ומוכנים. רוב השולחנות מסביב היו מלאים בזוגות או בקבוצות גדולות של ילדים שאכלו ופטפטו. דראקו תפס לעצמו שולחן קטן הצמוד לאחד הקירות, מתמקם- בשעה שנזכר שהוא בא כדי לאכול- ואז הוא שם-לב שמולו אין אוכל- ואז הוא נזכר שכאן זה לא הוגוורטס- ואז הוא שקל את דפיקת הראש בקיר, אבל וויתר.
הוא קם ממקומו ועקב אחרי השאר לעבר מזנון ארוך כלשהו. נראה היה שרוב התלמידים עומדים במין תור לא מוסבר, ממלאים את הצלחות שהחזיקו בידיהם ממטעמים במזנון וממשיכים הלאה למאכל הבא.
הדבר מאוד עצבן אותו, מטריד את מנוחתו. הוא היה צריך להזכיר לעצמו כמה פעמים שכאן זה לא הוגוורטס, וכאן צריך לסבול כדי לקבל. מוגלגים טיפשים, חשב בזמן שלקח חביתה לצלחתו. מה הבעיה לייצר טכנולוגיה מתפתחת שיוכל לאכול בעזרתה כמו שצריך?
הוא חזר למקומו עם צלחת עמוסה באוכל. עוד לפני שסיים להתיישב, נערה שעברה מסביב לכל השולחנות התקרבה לעברו. הוא הרים את מבטו אליה בזעף.
"שם?" שאלה בהיסח-דעת, מעלעלת במסמכים שאחזה בידיה.
"דראקו מאלפוי," אמר בקול קר, לוקח בידו את הפתק אשר הגישה לעברו. אחרי שלקח אותו היא הלכה משם בלי להגיד עוד מילה, מניחה לדראקו להתיישב בשקט ולקרוא את הכתוב בפתק. "דראקו מאלפוי- כיתה 7" נכתב שם בכתב מסולסל ומסודר יותר מדי. הוא קרא את הכתוב עוד כמה פעמים בהרהור קל, ולבסוף פנה להרים את מבטו ולראות כיצד הגישו שאר האנשים לפתקים. מבט קל מסביב הניח לו להבחין בקרולין וחברתה, לולה, מפטפטות ואוחזות בפתקים בידיהן.
הזמן עבר די מהר ואיתו החלו להתרוקן השולחנות, כשהתלמידים פוסעים אל מחוץ לחדר האוכל. דראקו סיים לאכול במהרה ופנה ביחד עם כולם (ועם הצלצול שלא איחר לבוא) לכיתות. חיפוש קל והוא מצא במהרה את כיתה מספר 7, נכנס לתוכה. הכיתה הייתה כבר מלאה בחציה, ובהינד עפעף קטן לעבר האנשים הוא הבחין בעובדה שאף-אחד לא מבריטניה. גם אם חלק מהם דיברו אנגלית טובה ורהוטה, לא היה להם מבטא בריטי- אבל היו שם כמה אמריקאים, הוא הצליח להבחין בכך בקלות.
הכיתה התמלאה, בסופו של דבר. דראקו תפס את מקומו מלפנים, בשולחן זוג ריק. המחשבה שמישהו יתיישב לידו לא מילאה אותו אושר, אבל הוא העדיף להתחיל ליצור חברויות. הוא יצטרך מישהו שישמע את כל מה שיש לו להגיד- בקיצור, הוא צריך מחליף לקראב וגויל. האדם הגבוה שהתיישב לידו באותו הרגע לא נראה כאופציה כל-כך טובה.
בכיתה השתררה דממה, כשדראקו ניצל את הזמן לחיפוש אחרי קרולין או לולה בכיתה. אף-אחת מהן לא נראתה שם, וגם לא צ'ארלי. האם הוא צריך להסיק מכך שהם יותר קטנים/גדולים ממנו, או שהם פשוט לומדים בכיתה אחרת?
דלת הכיתה נפתחה. דראקו הסתובב להביט בחזרה בדלת, ביחד עם שאר הכיתה. בכניסה עמדה אישה גבוהה, שיערה אסוף בקוקו עגבנייה. מבטה החביב ניפץ את ארשת הקשיחות שלה.
"ברוכים הבאים לשיעור הראשון בסאמר-סקול," היא חייכה ברוך והביטה סביב, נעמדת לצד השולחן הראשי- שכנראה היה שייך לה. "אני העלמה פרנקי," היא אייתה את שמה על הלוח באותיות גדולות, מסתובבת להביט בתלמידים. דראקו לא ידע מה לגביהם, אבל הוא היה מופתע. לא עבר שלב האיות של חייהם? "אני אהיה המורה שלכם לשעתיים בכל יום," היא המשיכה, "בכל יום תלמדו ארבעה שיעורים שיעבירו שלושה מורים שונים, אני אחת מהם."
היא התיישבה לצד השולחן הראשי והעניקה לכל תלמיד מבט קליל וחטוף. "אני אקרא רשימת נוכחות עכשיו- כשאומר את שמכם, קומו והציגו את עצמכם- אמרו את גילכם ואת ארץ מגוריכם." היא התיישרה במקומה והוציאה את יומן הכיתה. דראקו בהה ביומן בשעמום בשעה שפתחה והחלה לקרוא ממנו.
"אליס מליסה," היא קראה, מרימה את מבטה כדי להביט בתלמידה שקמה ממקומה. דראקו התפנה לעשות זאת גם-כן, ועיניו כמעט יצאו מחוריהן- שיער הנערה היה בלונדיני ומתולתל-גלי והגיע עד קצת אחרי הכתפיים. היא לבשה שמלה צהובה ואלגנטית, נפתחת כלפי מטה ומאווררת את רגליה הארוכות והחלקות, שבהן בעיקר ננעצו מבטיו של דראקו כרגע.
"אני מליסה, בת 16 ווחצי מהולנד," היא אמרה בקצרה. קולה היה אוורירי וקליל, אפילו שהטון בו דיברה היה נמוך יחסית לבחורה וגם קריר. היא התיישבה בחזרה ושילבה רגל על רגל, מנסה להימנע מעיניו של דראקו (ושל כל שאר הבנים בכיתה) שננעצו בגופה.
אחרי המתנה מייגעת ומשעממת, דראקו שמע את קול המורה, מבטאת את שמו בעילגות-מה. הוא קם ממקומו באיטיות והביט סביב, בתלמידים- שהביטו בו בחזרה בציפייה. המורה נראתה סקרנית יותר מכל התלמידים יחד, בעיקר כשאמרה, "קדימה, דראקו, אל תתבייש!"
"אני לא מתבייש," אמר דראקו בגסות, מגלגל את עיניו לנוכח פרץ הלחשושים שהחל להישמע מסביב. "אני דראקו מאלפוי, בן 17 מבריטניה." הוא אמר בקצרה, מנסה להתעלם מעקצוץ בגבו, שהורה לו שמישהו מחורר לו את הגב עם העיניים. הוא התיישב בחזרה בכיסאו, מתעלם הפעם ממבטיו של התלמיד שישב לצידו.
השתרר שקט לרגע קל, בשעה שהתלמידים התאוששו מההצגה האחרונה; לבסוף המורה התעשתה כחכחה בגרונה, ממשיכה לקרוא מהרשימה. בשלב כלשהו הנער לצידו קם, אומר בקול עמוק ונמוך, "שמי עומר יונאי. אני מגיע מישראל ואני בן 18 בקרוב."
התלמידים חזרו להתלחשש פעם נוספת, מה שלא הפתיע את דראקו כלל; עכשיו הוא הבחין בכך שהנער גבוה מאוד- אולי גבוה ממנו ב-20 סנטימטר, מה שהיה בהחלט מפתיע, מפני שגובהו של דראקו עמד על 1.70 פלוס עוד כמה סנטימטרים. עומר התיישב במקומו וניגב את הזיעה ממצחו, דבר שגרם לדראקו לגחך בשקט ולהפנות את מבטו אליו. עומר חייך מעט בתשישות לעברו, אבל דראקו הפנה את מבטו באדישות בחזרה לעלמה פרנקי, שסיכמה את הרשימה.
"אם כך, תלמידים, אני מניחה שאפשר להתחיל ללמוד. נתחיל בשיעור אנגלית."
שיעור אנגלית היה קל מאוד- וגם משעמם מאוד, לפחות לדראקו. במבטא בריטי הוא קרא ברהיטות, איית במהירות, כתב בכתבו הנאה והמחובר ועורר את תשומת-ליבם של התלמידים הרבים, שרובם לא הצליחו אפילו לקרוא מילים ארוכות או לחבר זמנים כמו שצריך.
אלה שהכי הרשימו את דראקו היו עומר ומליסה- עומר הסתדר עם האנגלית בהחלט, אבל היה לו מבטא נוראי- כל-כך נוראי, שבאחת הפעמים שקרא חלק קטן ממאמר, דראקו פלט גיחוך בקול כל-כך רם שתלמידים הביטו בו בזעף. מליסה, לעומתו, הראתה כל-כך מצוינות שדראקו התפלא שהיא בכלל הולנדית; במבטא אנגלי משובח ובביטחון-עצמי קר כל-כך (עד כדי כך שהצליחה להעביר בדראקו צמרמורת למשך זמן קצר, ולהזכיר לו את עצמו) היא קראה כל מה שהתבקשה לקרוא, הצטיינה בדיבור והייתה אשת שיחה נעימה (בעיקר כשהוצבה לשוחח עם תלמיד מצרי, שבקושי הצליח להבין מה היא אומרת). השלמות ישבה עליה בצורה כל-כך טובה, שדראקו לא הצליח להבין מי היא באמת, מאחורי כל זיוף השלמות; מאחורי עיני החתול הירוקות והקרות עמד מבט קר אבל מתרגש, גס אבל רך, שלווה לעומת פראיות.
בסוף השיעור דראקו יצא מהכיתה, מכתיף את תיקו ופונה ללכת משם, כאשר קריאה קלה עצרה אותו. "היי, דראקו!" הוא שמע צעדי ריצה ורגע אחריו מצא את עומר מלפניו, מחייך מעט ומושיט את ידו ללחיצה. "אני עומר י-"
"אני יודע," אמר דראקו בחוסר סבלנות, מתקדם לעבר כיתת השיעור הבא כשעומר הולך לצידו.
"האנגלית שלך טובה מאוד, אתה יודע. על שלי צריך קצת לעבוד," עומר צחק מעט, מגרד מאחורי ראשו במבוכה ומנסה להשיג את קצב צעדיו של דראקו- מה שלא היווה בעיה בשל רגליו הארוכות.
"אתה בהחלט צריך," אמר דראקו בחיוך מלגלג, אבל עומר לא נראה כנפגע. הוא צחק מעט והנהן בהשלמה.
"בית ספר מעולה, אתה לא חושב? אין בתי ספר כאלה טובים בישראל," הוא חייך בצער. "איך בריטניה?"
"לרוב בתי-הספר שם יש רמה יותר טובה מכאן, הרבה יותר טובה. יש גם שם סאמר-סקול," דראקו הצליח להפתיע אפילו את עצמו. מה, בשם מרלין, גורם לו לפתח את השיחה הזאת? האפשרות ל-"קראב-גויל" נראתה עכשיו יותר ממשית עם החנפן שהתהלך לצידו.
"כן, אני יודע," הוא הנהן, מבט מהורהר מופיע על פניו. "למה הגעת לכאן ולא לשם? יש הבדלי מרחק גדולים בין שם לפה."
"כדי להתנתק מהאזור," אמר דראקו את הדבר הראשון שעלה במוחו, מה שהיה די נכון. הוא לא מצא רע במרחק מהמשפחה שלו ומחבריו, אם אפשר לקרוא להם כך. לפני שהספיק להבחין בכך, הוא כבר מול כיתת הלימוד הבאה אליה היה צריך להיכנס.
עומר נכנס פנימה ראשון, מתיישב בשולחן מלפנים. דראקו התיישב לצידו, בידיעה שמעגל האנשים איתם ידבר בחופשה שלו יצטמצם אם ייצמד אל הבריון הזה.
הכיתה החלה להתמלא לאיטה בתלמידים מאושרים. מצידו השני של דראקו, בשולחן קרוב למדי, התיישבה לא אחרת מאשר מליסה אליס בכבדות.
"סובלת?" שאל דראקו בסרקסטיות, למרות שהנערה מאוד העסיקה אותו.
"בדיוק כמוך," היא השיבה, מעקמת את אפה כאשר ראתה שהמורה הבא שנכנס לכיתה היה גבר.
"להכניס ספרים," נבח המורה בקול גברי ורועם, "השיעור יתבצע בחוץ."
דראקו הרגיש את מבטיו של עומר, אבל השתדל להתעלם מהם. הוא שמעה את מליסה ממלמלת לעצמה בשקט דבר-מה בטון עצבני וקמה ביחד עם כולם. הכיתה החלה לעשות את דרכה לעבר היציאה, כשמצידו האחד של דראקו הולך עומר, ומצידו השני- במרחק קטן- הולכת מליסה.
המורה הלך בראש התלמידים בראש מורם וחזה מנופח מגאווה, כאומר 'הטיפשים אשכרה הולכים אחרי!'. בסופו של דבר, הוא יצא מבעד לדלתות בית-הספר הגדולות היישר אל המדשאות- אם אפשר היה בכלל לקרוא להן ככה- הכל היה מלא בחול. "זאת כיתת הספורט, מעכשיו והלאה," הוא הכריז ונעצר במקומו, מסתובב אל התלמידים שנעצרו גם-הם במקומם. "אני המורה לספורט. תוכלו לקרוא לי מר רונלד," הוא נבח בקול רם. דראקו שנא אותו כבר מהרגע בו שמע את שמו.
המורה נראה כסוקר את בגדי כל התלמידים- מה שעשה בדיוק כרגע דראקו. לבוש במכנס ג'ינס, דראקו הרים את ידו, ויחד איתו גם עוד כמה תלמידים- ביניהם גם מליסה, בשמלתה האלגנטית.
המורה נתן את רשות הדיבור למליסה אחרי שסקר את בגדיה (וגם כמה דברים אחרים). "כן, העלמה..." הוא הביט בה בשאלה.
"...אליס," היא השלימה בקרירות מהולה בתוכחה, "אני לא יכולה להתאמן ככה." נשמעו מלמולי הסכמה מסביב, אליהם הצטרף גם דראקו.
"אנחנו לא נתאמן היום. אני אסביר לכם על כיתת הספורט, לא יותר מזה," הוא אמר בקלילות.
בסוף השיעור, דראקו החליט שהשיעור הזה הוא בהחלט השיעור הכי שנוא עליו בבית-הספר הזה. כשהמורה אמר "אסביר", הוא התכוון "אני אקח כמה תלמידים שידגימו מה שאגיד להם, לפי בחירתי." המכנס של דראקו סבל גם, בין השאר.
לעומתו- כרגיל- נראה היה שעומר מצוין בספורט. רגע לפני שפנה להפסקה שלו, עומר סיפר לו שהוא משתתף בישראל בנבחרת כדורסל מאוד מתקדמת ומצליחה. דראקו הנהן לעברו בהבנה, אפילו שלא ידע מה זה כדורסל- ולמען האמת, זה גם לא עניין אותו במיוחד.
מליסה הייתה פחות או יותר באותו המצב של דראקו. בסוף השיעור היא נראתה על סף עילפון, מנסה לנתק את שמלתה מגופה המזיע ומגדפת בשקט ובכעס.
אחרי שנפרדו תלמידי השיעור והחליטו כל אחד לבלות את ההפסקה במקום אחר, דראקו החליט שהוא זקוק למקלחת. רק מקלחת קצרה ואחר-כך אלך לשיעור, הוא עודד את עצמו בשעה שנכנס בחזרה לבניין בית-הספר. המסדרון בו פנה היה ריק באותו הזמן, כנראה מפני שהיה המסדרון המשותף לחדרי הלימוד והעלייה לחדרי המגורים. הוא הלך בו כמה מטרים בתשישות, כאשר נשמע קול גברי צועק בכעס, "בואי לכאן, טיפשה!"
"לך מפה!" נשמע קול נשי, מבוהל ומתנשף, וצעדי ריצה איתו. לפני שהצליח להבחין בכלל מה קורה, מישהו נתקל בו וגרם לו ולספריו למעוד.
"אידיוט, מה אתה חושב שאת-" דראקו עצר מלדבר בכעס, מביט בקרולין שמעדה לצידו, עיניה פעורות בפחד והיא נראית כאילו בזה הרגע פגשה בשטן, בכבודו ובעצמו.
חזור לדף הפן-פיקשן
|
