פן פיקשן
טיול בסאמר סקול- אפילוגמור אבוט
20/05/2007 14:04פרק 15- האפילוג- הייתה חווית כתיבה בשבילי, ובין הפרקים שאי-פעם נהניתי מהם בכל פיק כלשהו. חלק אולי יחלקו עלי, חלק אולי יסכימו, אבל אני יודעת שלפחות מיציתי את עצמי.
אני רוצה להודות לקייט היפה שלי, לאלמוג על הביטוא החזק והנכון (לאב!), לסיון על העידוד התמידי, למעיין ועינב על כל האהבה ולכל השאר שעזרו לי בהכנות ובפרק עצמו. הפרק מוקדש לקייט המהממת- לפעמים אהבה זה דבר שקשה לבטא במילים, יפה שלי. כמו שאומר השיר שעוד מעט אשים כאן (כצפוי). הו, והארי הרבה יותר מגניב בשרשור מאשר דראקו ^_^
"I'm trying, I'm trying
To let you know just how much you mean to me
And after all the things we put each other through and
But this time, I mean it
I'll let you know just how much you mean to me
As snow falls on desert sky
Until the end of everything
I'm trying, I'm trying
To let you know how much you mean
As days fade, and nights grow
And we go cold"
ועכשיו...
~
פרק 15- האפילוג
מחוץ לסאמר-סקול ההמולה הייתה רבה, אפילו עוד יותר מההמולה שבפנים. אנשים רצו מצד לצד בהיסטריה, אזעקות בית הספר לא פסקו מלהשתולל, ובנוסף לכך נשמעו צופרים שבקעו ממן קרונות גדולים ולבנים, בעלי דלתות אחוריות גדולות וצופר בוהק. אל תוך הקרונות הכניסו כמה פצועים וסגרו את הדלתות. הקרונות התרחקו מהמקום בעזרת ארבעת גלגליהם; וכך חוזר חלילה עם כל קרון כזה, ואלה לא פסקו מלבוא וללכת.
קרולין נותרה בידיו של דראקו, קלה כמו נוצה אך בכל זאת כה מכבידה. ידיה נותרו מסביב לדראקו אך היו רפויות יותר, ורק עכשיו הספיק לבחון אותה. הפיח השחיר אותה לגמרי, הזיעה והדמעות גם הם כיסו אותה, ועיניה היו עצומות, כך שדראקו לא הצליח להבין אם היא רק נחה או מחוסרת הכרה.
ילדים מסביב צעקו ובכו, בני משפחה התכנסו וכך גם שכנים באזור. יותר מדי אנשים היו שם, ואף-אחד שייקח מידיו את קרולין, שכבר החלה להכביד על גבו הדואב; קווצת שיער מלוכלכת הציקה לו בעינו והוא השתוקק להוציא אותה משם ולחסוך את כל הגועל.
"הכל בסדר?" נשמע קול דאוג לצידו. כעסו של דראקו כבר שכח, והותיר מקום לאדישות וקור הידועים. דראקו הפנה את מבטו, מביט באדם שדמה לאנשים שרצו לתוך המטבח עם הצינור. הוא הביט בדראקו עם קסדתו המגוחכת, נאלץ לאמץ את צווארו מעט לעומת גובהו של דראקו.
"כן," ענה דראקו לבסוף באדישות, בטון מרוחק מן המציאות; ממש כאילו האירועים האחרונים לא קרו כלל.
"טוב, יופי," אמר האדם בעדינות, "תוכל למסור לי את העלמה, בבקשה?"
דראקו מצמץ בחוזקה למשך כשתי שניות, מנסה לעכל את בקשתו. "לא," הוא אמר לבסוף בפשטות, נושא את מבטו מהאיש הלאה ומתקדם. הוא כמעט הרגיש את החיוך האומלל שנמרח על פניה של קרולין, וכך גם את ניסיונותיה להסתירו.
"אז, מה את אומרת," דראקו דיבר בטון נמוך ושקט, שגרם לשני תלמידים מהצד לסובב את מבטם אליו בתמיהה. "ההורים שלך פה?"
"אני לא מדברת איתך," היא הודיעה לו בקול צרוד, מכחכחת מעט בגרונה.
"אהה, אז זה בסדר," אמר בסרקסטיות, "אני פשוט אנחש מי מכיר אותך ואנסה למצוא אותם בין כולם-"
"קרולין, ילדה שלי!" נשמע קול נשי ומיוסר. מבט קל הצידה (כנראה גם של קרולין) הניח לדראקו להבחין בזוג הורים, מתקרבים לעברם כאשר אישה בלונדינית- אשר תלאות הגיל נראו רק על פניה- רצה מלפנים, מתעלמת לחלוטין מהעובדה שאת קרולין מחזיק אדם מפויח ומוזר. עיניה התמקדו בגופה המלוכלך של קרולין, בשעה שפלטה, "קרולין, הורסאצ'ה שלי!"
קרולין פלטה אנחה רגוזה, שבעיני דראקו המסוחרר הייתה משהו כמו 'אין-לי-כוח-לשטויות-שלך-פקאצה-מוזרה'. הפעם הראשונה בה הבחין כי רגלה השבורה של קרולין דיממה או החלה לדמם, הייתה כאשר ידה של האישה הבלונדינית המבוגרת ליטפה את רגלה של קרולין באהבה, משאירה שובל של פיח בהיר על אצבעותיה.
"אני אקנה לך מכנס חדש, אמא," מלמלה קרולין, גורמת לדראקו להבין כי אימה אפילו לא הבחינה ברגל השבורה, אלא התייחסה למכנס המפוחם.
"זו הייתה מתנה מאבא שלך." היא רטנה באומללות. קולה הזכיר לו את קרולין, או שהייתה זו בכלל קרולין עצמה. כל שידע כרגע זה שהוא מאוד מבולבל ומסוחרר.
"איך את מרגישה, קרולין?" אדם גבוה (אפילו יותר מדראקו [!]) בעל מבט דואג- הא, בעצם היה זה אביה, כך נזכר דראקו ביום הראשון בסאמר סקול- הביט בקרולין, בוחן את רגלה.
"אני בסדר, אני בסדר," היא מלמלה, נאבקת מחדש לרדת מדראקו; הזה הוריד אותה בעדינות, אוחז בה כדי לתמוך ברגלה השבורה, אך אביה תפס את מקומו וכרך יד מתחת לזרועותיה, נאלץ להתכופף לא מעט.
"ניקח אותך לאמבולנס," חייך אביה ברוך, מביט באחד מהקרונות שהתקרבו למקום.
הבלונדינית המבוגרת- אימה של קרולין- פלטה צווחת זעזוע, שגרמה ללא מעט אנשים להפנות את מבטם לאזור, כנראה מקשרים הכל לבית הספר השרוף- אבל אימה רק הביטה בכתם הדם שהתפשט על המכנס המפוחם. "את מדממת לי במכנס?!" היא צווחה בבהלה.
"שתקי כבר, טיפשה," פלטה קרולין ברוגז, מכחכחת מעט בגרונה. אביה הניד בראשו, ממלמל לעברה "בואי," ומוביל אותה משם, הישר לעבר הקרון. דראקו, באינסטינקטיביות פשוטה, עקב אחריהם, עד אשר האב נעצר והביט בו בשאלה.
"תודה לך, אדון..."
"מאלפוי," מלמל דראקו בנפנוף.
"...מאלפוי, על העזרה שנתת לביתי. אני בטוח כי עוד ניפגש-"
"בוא נלך מכאן," קטעה אותו קרולין בעדינות.
"קרולין, רק עוד רגע אחד ונלך לחבוש את הרגל, אני מבטיח. רק התעכבות קטנה כדי להודות לאדם שהציל אותך ממוות-"
דראקו פצה את פיו כדי למחות, אבל קרולין הקדימה אותו. "תודה רבה, מאלפוי," פלטה בעצבנות קלה, "עכשיו אפשר ללכת?"
"אני יכול רגע איתה?" פנה דראקו בטון קר ומנומס לעבר אביה, נאלץ להרים את ראשו מעט.
אביה של קרולין בחן אותה. "אני חושב שזה בסדר-"
קרולין קטעה אותו פעם נוספת בכעס. "אבא, אני לא רוצה לדבר איתו-"
"קרולין, הוא כרגע הציל אותך-"
"אבא!"
"קרולין!" אימה צווחה פעם נוספת, מטלטלת את המכנס שנספג בדם, "תתפשטי כבר!"
"אמא, די כבר-" החלה קרולין בכעס מתפרץ.
"קרולין!" נשמע עוד קול גברי מהצד, שגרם לה לקרוא קריאת כעס.
"מה?!" היא צעקה בזעם, פולטת אנקת כאב קלה כשהסתובבה בבת-אחת לאחור ותפסה את צווארה, או לפחות כך זה נשמע מהכיוון של דראקו. הוא עצמו הסתובב גם כן, רק כדי להביט בעוד אדם שדמה לקרולין בצורה לא-אמינה, אך נראה גדול ממנה. הנער התכונן להגיב בסרקסטיות, אך כשהבחין במצבה השברירי והפגום של קרולין הוא רק האיץ את הליכתו לעברה.
קרולין נאנחה קצת, מרפה מגופה. "הנה המושיע," מלמלה, מנסה לנשום ארוכות בניסיון להירגע. אביה פינה את מקומו לבחור היפהפה שתפס את המקום הפנוי, אוחז בעדינות בקרולין המרוצה. דראקו הבין די מהר מה העניין. 'טיפש,' הוא חשב בכעס, 'היא שיחקה בך לא פחות מששיחקת בה. יש לה חבר בכלל, בשם מרלין!'
קרולין וחברה החליפו כמה מילים. ברגע פזיז שנבע מהכעס שהחל לפעפע בו שוב, סינן דראקו בשקט, "אם היה לך חבר, היית יכולה לדחות אותי בקלות."
קרולין אפילו לא הניפה את ידה לעברו, אבל הבחור הנבוך פצה את פיו כדי להסביר, כשאביה של קרולין רקע ברגלו בעצבנות. "למה אנחנו עוד פה?! את מאבדת דם, קרולין, כדאי שנפנה לאמבולנס הקרוב." הוא ניער את האם הבלונדינית מרגלה של קרולין, הולך ביחד עם קרולין ושני האחרים לעבר אחד מהקרונות שהשמיעו אזעקות בלתי פוסקות. דראקו עקב אחריהם, לא נכנע.
קרולין התיישבה בעזרת חברה בתוך הקרון הקרוב, כשאדם שנראה כמו מרפא ניגש אליה והחל לשאול אותה שאלות ולטפל בה. אימה עברה להסתובב מסביב אחרי שמלמלה, "מה זה, אני רואה גוצ'י?" ואביה פטפט קצת עם החבר של קרולין. דראקו ניצל את הזמן, מתיישב לצד קרולין כשהמרפא עבר לטפל ברגלה.
"הוא לא החבר שלי, תירגע כבר," היא אמרה בגסות כשניסה לדבר, "תירגע כבר."
"קרולין," הוא עבר לדבר שעניין אותו יותר מכל. "מה יהיה עכשיו?"
"עכשיו," היא שמרה על טון נמוך ומאופק, "אתה תעזוב אותי בשקט. אני אסע לקליפורניה ואתה תחזור לבריטניה, ואולי ניפגש בגיל 40 ומשהו, בסדר?" זו הייתה שאלה רטורית בהחלט.
דראקו היה כל-כך מבולבל באותו רגע, ואין ספק שזה השפיע על כעסו. מצד אחד עמדה העובדה ששניהם יחזרו למקום מגוריהם המרוחק ויפסיקו לדבר, כצפוי מדראקו; ומצד שני, דראקו לא רצה להפסיק את הקשר הזה. רגש חדש השפיע על גופו, והוא לא ידע איך להגיב אליו. גופו סירב לקבל את העובדה שהוא רוצה בקרבתה של קרולין.
"נשמור על קשר," קבע, "אבוא לפגוש אותך בחופשות." ידו כמעט ולא עמדה בפיתוי, לגעת בשפתיה של קרולין פעם נוספת.
"די כבר, טמבל," היא כיווצה את עיניה, "אתה לא מבין? זה נגמר. בלי קשר לעובדה המוחלטת שבגדת בי בזמן הקצר מאוד בו היינו חברים. לא ניפגש, לא נדבר ואני מקווה מאוד שגם נשכח אחד מהשני."
דראקו החל לקלוט מה היא אומרת. הוא החל לקלוט שארבעת הימים האלה יהפכו לפרק בהיסטוריה ולא מעבר לכך. ועם הקליטה התגבר הכעס.
"לא! אני לא אתן לדבר כזה לקרות, שמעת?" הודיע בקול קר כקרח, "את לא תיפטרי ממני בכזאת קלות," הוא נעצר לזמן-מה כשהמרפא עזר לקרולין להתיישב בתוך פנים הקרון, "אני לא מתכוון להיעלם."
היא נפנפה בידה לעברו בהפטרה, כשהתיישבה בפינת הקרון בזהירות. פנימה נכנס גם אביה, אימה והנער השני שדמה לה, והמרפא עצמו נכנס בדלת שהובילה אל הקרון מלפנים.
"ביי, דראקו," היא זרקה בארסיות, אבל מבט קל בעיניה הראה לדראקו כמה כאובות היו המילים.
"אני לא אתן לך ללכת, קרולין, שמעת?!" הוא צעק אחריה, כשדלת הקרון נסגרה וקרולין נעלמה בתוכו. הקרון החל להתרחק על גלגליו, אבל דראקו עדיין ניצב במקומו, צועק אחריו בכעס, "אני לא אתן לך להתרחק!"
הקרון נעלם בין עשן השריפה. המקום חזר להיות רועש כשהיה לפני, אבל דראקו לא חש שום-דבר מסביבו חוץ מחולשה. הוא הרגיש כאילו מישהו מוחץ אותו ומותיר אותו לבדו, קטן כקובייה. הוא חש שלא נותר עוד דבר.
אבל הוא לא הסכים להרפות.
~
ניפגש בסאמר-סקול 2!
חזור לדף הפן-פיקשן
|
