פן פיקשן
טיול בסאמר סקול- פרק 13מור אבוט
07/05/2007 16:21
דראקו קם ממקומו בצורה אינסטינקטיבית. המילים האחרונות שאמרה קרולין בעת יציאתה- אלו שהדהדו בראשו למשך כל הזמן בו שהה בחדר- חזרו למחשבותיו ביתר חדות. "אני הולכת לעזור להם."
מיליסנט קמה ממקומה אף היא. "קדימה מליסה, צ'ארלי." אמרה בעודה מחווה לכיוונם, "כדאי שנמהר החוצה."
מליסה הנהנה בהסכמה, קמה ממקומה. שתיהן צעדו לכיוון היציאה, אך דראקו נותר לעמוד במקומו. 'הכל אבוד...' הוא חשב בקדחתנות. חלומותיו, מחשבותיו ואף רגשותיו- כל הדברים שהיו עליו עכשיו- כמו נמסו לתוך שכבה לא ברורה בגופו והתאדו. הכל נעלם.
"צ'ארלי?" מיליסנט הרימה את גבתה בשאלה, מביטה בנער החיוור שנשאר לעמוד במקומו.
"יש לו פחד מאש," מיהרה מליסה לתרץ, לוקחת את ידו ומושכת אותו אחריה החוצה. דראקו נגרר אחרי מליסה ומיליסנט, עדיין לא מוכן להאמין, לא מוכן לקבל. הכבאים יגיעו בכל רגע... הם יצילו את הדבר הטהור הזה...
ידו של דראקו עזבה את מליסה המופתעת. היא נעצרה, מביטה בו בבלבול. הוא הרים את מבטו אליה בשעה שמיליסנט נעמדה, ואמר, "קרולין ירדה למטבחים. השרביט שלי בחדר, מליסה."
מליסה נאנחה. "ידעתי. תעשה מה שאתה צריך, עזוב את השרביט שלך." היא הוציאה את שרביטה, מניחה אותו בידו של דראקו.
מיליסנט פלטה קריאת כעס. "אתה! ידעתי שאין סיכוי שאתה רגיל, אתה נראה כמו בן למשפחת מאלפוי מבריטניה! אתה קוסם!" היא פנתה למליסה, שולפת את שרביטה, "סיפרת לו הכל, מה? ובכן, ילדה טיפשה, אני בטוחה שכולם יהיו עצובים שאחת התלמידות נשרפה בין הלהבות-"
אבל לא היה המשך. ידו של דראקו- שאחזה בשרביט של מליסה- הייתה מכוונת לכיוון מיליסנט המשותקת, שדי מהר נפלה על הרצפה.
דראקו התיישר, נוהם לכיוון מליסה, "תוציאי אותה החוצה ותלכו מכאן."
מליסה הנהנה וצייתה, גוררת את אימה החורגת על הרצפה בדרך החוצה, בזמן שדראקו פילס את דרכו בין התלמידים המבוהלים שברחו מהמבנה, רץ לעבר חדר האוכל.
החדר היה ריק, כצפוי. מדי פעם יצא טבח אחד או שניים, מפויח לגמרי, רץ החוצה בבהלה. דראקו קלט את מקור התפשטות הלהבות- חדר הצמוד לחדר האוכל, ממנו נשמעו צעקות. הוא הרגיש את החום הרב גם כשעמד רק בחדר האוכל.
הוא רץ לכיוון החדר שהתברר במהרה כחדר המטבחים. הוא כמעט ונתקל בטבח אומלל, שרץ בצעקות החוצה בקריאות, "לברוח! אוויר!..."
חדר המטבחים היה ענק. נראה שעברו עליו ימים טובים יותר. מכל הכיוונים ניבטו אליו גווני אדום ושחור. אש, בכל מקום; בתוך הסירים, בתנור הגדול, מתפשטת על רצפת העץ... ומעבר לכך- דראקו כבר לא הצליח לזהות חפץ כלשהו ששרד את המכה. הצעקות הרבות מבפנים לא פסקו- הוא היה כמעט בטוח ששמע גם את הצעקה המפוחדת של קרולין.
דראקו פילס לעצמו במהירות דרך בין גיצי האש, שרביטו שלוף לפנים ומשפריץ מים מדי פעם; אבל המים לא השפיעו כמעט בכלל. האש הייתה גדולה, רבה ומאיימת.
"קרול!" הוא צעק- כמעט הפעם הראשונה בה צעק בחייו, ממשיך לחפש אחריה או אחרי כל סימני חיים אחרים. הצעקות בסביבה פסקו; דראקו החשיב את זה בפעם הראשונה לדבר רע, וזה קרה אחרי שדרך על גופה חסרת הכרה ומפוחמת. דראקו עצמו כבר החל להשתעל; עשן נכנס לריאותיו במקום האוויר הרצוי, פיח החל להשחים את בגדיו ועורו הבהיר. אבל שום-דבר מהתלאות מסביב לא הרתיע אותו עד כדי-כך שיברח משם בריצה, כשאר הטבחים שנותרו בחיים. הייתה לו מטרה ברורה לעין. הוא לא פחד מכלום כרגע, והיו לו שתי אפשרויות- לברוח החוצה או להישאר בפנים. הראשונה נראתה מזמינה בהחלט, אבל הוא ידע שרק את השנייה עליו לבצע.
צעקה שנשמעה באוויר קטעה את מחשבותיו על נטישה, וגם מכנסיו- שהחלו לבעור באותו רגע, עד שכיבה אותם- אותתו לו. "אני פה!" שמע את קולה הצרוד של קרולין, ואת התנשפות המאמץ הארוכה שבאה אחריה.
הוא נשם במאמץ רב כשזיהה את קולה, מתחיל לפלס את דרכו לכיוון הקול בכוח ומוטיבציה רבים יותר. "איפה את?!" צעק בזעזוע- כשרגלו פגעה בטעות בגופה נוספת. הגופות באזור כבר הפכו לחסרות-חיים, והוא היה בהלם מכוח הרצון של קרולין.
"יש כאן עוד שלושה-" היא נעצרה, משתעלת בחדות, "-שלושה אנשים! תזעיק עוד... עוד עזרה!" הוא כמעט ושמע את שאיבת האוויר הגסה שלה.
הוא התעלם מדבריה, ממשיך לפלס את דרכו לעברה. הוא התחיל להזדעזע מעוד כמה דברים- העיקרי שבהם היה כוח הרצון שהפגין כעת בזכות קרולין, מה שמעולם לא עשה בעבר לפני-כן. הוא הזדעזע גם מיכולתה של קרולין להמשיך ולשרוד את המכות, שלא פסקו מלפגוע בה, מטאפורית ופיזית.
לבסוף הוא גילה אותה, את קרולין, נערה מצונפת ככדור בפינת החדר ומשתעלת בחוזקה. בצד שכבו עוד שלושה אנשים- שניים מהם כבר נפחו נשמתם, והאחרון יבב חרש, מביט באש בדממה. קרולין עצמה נראתה בוכייה; דמעותיה פילסו להן את שביל הפיח על פניה המפוחמות.
הוא אחז בידו האחת במלצר האובד, מוביל אותו לפתח ממנו הגיע הוא עצמו, מחכה עד אשר הבחין בו רץ אל החופש. אחרי שנשאר עם קרולין, הוא פנה ללכת אליה במהרה. עכשיו הבחין בדברים יותר בבירור- היא חיבקה בידיה את אחת מרגליה, כשרגלה השנייה פרושה לפניה בצורה לא טבעית ומסמנת על שבר.
דראקו רכן אליה קלות, בוחן את גופה במהרה ולאחר-מכן את רגלה. "אנחנו צריכים לצאת מכאן," מיהר להגיד.
"הרגל שלי... היא שבורה," לחשה קרולין, אך דראקו הצליח לשמוע את דבריה היטב, כמו אוזניו היו נתונות רק לה.
"נקבע אותה ונלך," אמר דראקו בגסות, מניף את שרביטו ופוצה את פיו כדי להגיד את הלחש המבוקש; אבל קרולין הניחה את ידה על פיו, עוצרת אותו קלות.
"אני נשארת פה," היא אמרה בנחישות, אפילו שקולה היה נמוך ובהחלט לא בטוח כתמיד.
"תפסיקי כבר עם הקשקושים," הוא ירק בעצבנות קלה, "את ייסורי המצפון תשאירי לאחר-כך, אבל אנחנו נמצאים באמצע הא-"
"די!" היא צעקה בכעס, אך בקושי, כשהדמעות חוזרות לרדת מעיניה. "לא אכפת לי! אני לא רוצה לשמוע! עזוב אותי כבר!"
הוא נהם בכעס. "אני לא עוזב אותך פה, שמעת?!"
"אידיוט!" היא צרחה, נאחזת בידיה בשיערה המלוכלך- אך עדיין כה יפה, "אל תעצור אותי! לך מכאן, אני לא רוצה לשמוע או לראות אותך יותר!"
הוא הביט בה בדממה לרגע קל. ליבו (כן, היה לו אחד כזה) כמעט ונשבר כששמע אותה מדברת כך- כועסת עד כדי-כך שהיא מוכנה לוותר על חייה. הוא היה פגוע כששמע בפעם הראשונה בחייו על בחורה שלא רוצה לשמוע ממנו יותר, אבל היה יותר פגוע כשידע שזו קרולין. 'לעזאזל,' הוא חשב בכעס עצמי עצום, 'אני אוהב את המפגרת הזאת.'
הוא רכן אליה בחזרה, מכניס בגסות את השרביט של מליסה לתוך כיסו. "לעזאזל," הוא היה כעוס ברמות מטורפות, יותר כועס מהיום בו נודע לו על הנסיעה המטורפת הזו לסאמר-סקול, יותר כועס מכל ההטרדות של צ'ארלי, יותר כועס מכל דבר ויום אחר. "אני לא מוותר עלייך בעד שום הון שבעולם, שמעת?" הוא מיקם את ידיו מתחת לגופה הרפה בעדינות, נזהר על רגלה. "תשנאי אותי בחוץ, אחרי מקלחת הגונה."
היא נראתה המומה מדבריו, אבל זה לא מנע ממנה להכות אותו בידיה ורגליה הבריאות כשהזדקף במקומו. ידיה הקטנות בכלל לא הזיזו לו יותר; הוא הרגיש שהוא בוער הרבה יותר מהאש, בוער יותר מכל דבר אחר. הוא חלף סביב האש הרבה, קפץ כשצריך במיומנות של טיגריס והתכופף מקורות נופלות ומטרידות. הידיים של קרולין הפסיקו להכות אותו כשקלטה שזה בכלל לא משנה לו, כאשר קלטה שהם יוצאים משם- לא משנה מה.
האש המשיכה לבעור מסביב ובתוך דראקו. הוא עצמו היה בהלם מנחישותו, לא האמין שכך ינהג ברגע שכזה. הוא בכלל היה אמור לעמוד עם מליסה ומיליסנט מחוץ לסאמר-סקול עכשיו, שלושתם נרגעים ומפטפטים סתם כך. עצם העובדה שהלך אחרי קרולין גרמה לו לתהות מה היו אומרים על כך הוריו. תוך כדי הרהוריו וניתוריו, כרכה קרולין את ידיה סביב צווארו וייצבה את עצמה עליו, מניחה את ראשה עליו ברגיעה.
אט- אט הם קרבו אל מחוץ לחדר המטבחים, או לפחות כך היה בעבר. הם חלפו על-פני חמישה אנשים שרצו פנימה, בחליפות אדומות וקסדות צהובות, נושאים צינור ארוך בידיהם, צינור שהגיע אל מחוץ לסאמר-סקול ולצידו הלך דראקו, מוביל את קרולין ואת עצמו החוצה משם.
בפעם הראשונה שנשם דראקו לתוכו אוויר צח ונקי, הוא נשבע שהוא על סף התעלפות מוחלטת. אבל גם הפעם הוא טעה.
חזור לדף הפן-פיקשן
|
