פן פיקשן
פרק 3מכשפה בע"מ
24/05/2007 02:21הוא שכב שם. תמים למראה.
עיניו הגדולות בהו בה, בחמלה שהיא לא ראתה מימיה.
הוא היה קטן ופחוס. מכוער כ"כ. ובכל זאת, משהו במראהו שבה את ליבה.
"מיאו" הוא פלט לפתע.
אימיליה חייכה. המכתב נשכח מלבה למראה חתלתול מעורר רחמים זה.
'איך הוא הגיע לכאן?' טרפו מחשבות את מוחה.'אמא בחיים לא הייתה מכניסה חיה פרוותית הביתה..'
אלכס נכנס לחדר כמו רוח סערה.
"אמיל!! מצאתי!! הוא היה בתיק ה..מה זה עושה פה?!" הוא צווח, מזועזע למראה החיה המצועצעת."זה..זה..זה..חתוווווווווווול!!!"
אמיליה גלגלה את עיניה, ובעוד החתלתול הקטן בידיה, היא ניגשה לסגור את הדלת.
"שתוק אלכס. החתול הזה חייב להשמר בסוד." אמרה אמיליה בשקט.
"אבל..אבל..הוא כ"כ מכוער! ויש לו פרווה!" צייץ אלכס בקול חלוש.
אהבה לחיות לא הייתה הצד החזק שלו.
"איש לא ביקש ממך לטפל בו אלכס. עליך לשמור אותו בסוד, זה הכל."
"הוא ישתין לך בחדר, את יודעת." אמר אלכס, מחייך לנוכח המחשבה.
"נו באמת, עוף מפה!" אמרה אמיליה, כשראתה את החיוך המטופש על פניו של אחיה הצעיר.
"המכתב! את לא רוצה את המכתב?!" אלכס חייך, חיוך זדוני, חיוך שאמיליה לא אהבה בכלל.
"תביא אותו אלכס." היא ציוותה בקול שקט וסמכותי.
לפתע נזכר אלכס באיום של אמיליה לפניי כמה דקות. היא תספר לאבא שהוא גנב. הוא לא יצא מזה בשלום.
הוא העביר לה את המכתב וממש לפניי שיצא הוא שלח מבט נוסף בחתול.
פניו הרצינו. עיניו התבוננו ביתר ריכוז.
"הוא נראה כמעט אנושי אמיל, תזהרי מהחתול הזה." ובמילים הסתומות האלו, הוא יצא את החדר.
'קשקושים של ילד קטן..' חשבה אמיליה, הניחה את החתלתול על המיטה ופנתה לשולחן, לקרוא את המכתב.
על המעטפה היה כתוב: אמיליה. כתב של בנים. נורא.
היא בהתה במכתב ועיניה נדדו אט אט אל החתלתול שישב על מיטתה.
היא חייכה אליו, ונדמה היה לה לרגע שאף הוא מחזיר לה בחיוך.
היא ניערה את רעמת שערה וחזרה אל המכתב.
היא חששה לפתוח אותו. מה יהיה כתוב? האם הוא מרגיש במבטיה כאשר הוא עובר בהסעה?
בבת אחת אמיליה הרגישה בזה. משו כתוב במכתב הזה.
משהו שהיא לא ציפתה לו.
ולחתול המסתורי, יש קשר לזה.
אמיליה החליטה לפתוח את המכתב במכה אחת.
כאשר פתחה אותו נתגלו לעיניה 4 דפים. כתובים בדיו אדומה בכתב נשי ורהוט.
"אמיליה היקרה.
מכתב זה מועבר אלייך ע"י אחיך הקטן. הוא אינו חושד בדבר, לכן אל לך לצרוח, לנשום בכבדות או כל דבר אחר שיחשיד את אחד מבני המשפחה עליך.
שמי אנה. בוודאי שמעת את שמי בעבר. שם משפחתי זהה לשלך, ועל כן, אין לי שום צורך לאמר לך מהו שם משפחתי."
אמיליה נברה בזכרונה. מי היא אותה אנה? בחייה לא שמעה את השם הזה בבית.
"כתיבתי אלייך מלאת חרדה היא. לא ראיתיך מאז היית ילדה קטנה.
רציתי לספר לך על משהו מסתורי שמתרחש במשפחתנו זה דורות רבים.
הדבר המופלא הזה מדלג כל דור. כלומר, לי יש את ה"דבר" הזה, ולהורייך אין אותו."
בשלב זה אמיליה הרגישה שנהיה לה חם. היא הורידה את הסוודר והיטיבה את משקפיה על גשר אפה. החתול עמד שם כמו פסל מצרי עתיק והמשיך לבהות בה.
"הם אינם יודעים דבר, אז אנא ממך, אל תשתפי איש בדבר זה.
האם הרגשת אי פעם איזשהו כח מיוחד שטמון בך? כח, ששואב אותך מעלה מעלה כשאת מרגישה שאת נמצאת בתוך תהומות השאול?"
אמיליה הכירה את ההרגשה הזאת.
אולי יותר מדיי טוב.
"אם כן, אנא, עברי לשלושת העמודים הבאים.
אם לא, המכתב ישמיד את עצמו ברגע שתנסי להעביר דף.
מוקירה ומקווה לראותך,
אנה.
***
**
*
**
***
המשך יבוא :)
חזור לדף הפן-פיקשן
|
