פן פיקשן
מפגש מיותר- פרק 21מור אבוט
14/08/2008 15:08קרולין צחקה בשעשוע, מזיזה את ראשה ופולטת אנחה מתלוננת. "תפסיק," היא המשיכה לצחוק כשדראקו המשיך לשאוב את מעט הגלידה שנותרה בקצה פיה, מכריח אותה להתרחק ממנו.
הוא פלט המהום טרחני ועזב את פיה- לא בכניעה, אלא בתחושת ניצחון מוחלטת. קרולין צחקה בשקט וניגבה בשרוולה את פיה, חוזרת ללקק את גלידת הווניל.
"בטוחה שאת לא צריכה עזרה?" דראקו הביט בה ממקומו בשעה שנשענה עליו בגבה, מלקקת את הגלידה כמו ילדה קטנה.
"כן, אני בטוחה," היא פלטה עוד צחוק קליל כשדראקו נשך את אוזנה קצרות.
"אני מאוד ממליץ," הוא המשיך להאיץ בה בחיוך חלקלק.
"אין לך משהו אחר לעשות?" היא נשכה את אצבעו, אותה שלח היישר לעבר הגלידה. הוא שחרר אותה מבין שיניה הקרות של קרולין ונשך את אוזנה שנית לאות מחאה.
השתררה הפוגה קלה בשעה שקרולין ליקקה את הגלידה בדממה. דראקו בחן את הפארק הגדול והמושלג, זורק מבט בשעונו. מליסה וודאי התעוררה לפני שעה קלה; יש לו עוד שעה להסתובב עד לארוחת הצהריים, ובינתיים לוח הזמנים שלו הסתדר רק לטובה. את הבוקר בילו בסיבובים בעיר הגדולה, בצפייה במופעי רחוב ובקניות שערכה קרולין. מסכת האדישות של דראקו לא נעלמה, אבל קרולין בהחלט הצליחה לערער אותה.
"היי," דראקו המהם קלות לראשה, מביט באוויר במחשבה קלה. קרולין המהמה כדי שיבין שהיא מקשיבה.
"למה את כאן?" הוא שאל, עובר להביט בה. היא התעסקה בסיום הגלידה אבל צחקה בהיסח-דעת.
"הזמנת אותי לבוא להסתובב איתך," היא ציינה, גורמת לו לפלוט גיחוך קל.
"בבריטניה, קרול, למה את בבריטניה."
"תגיד את השם שלי שוב," היא התחננה, צוחקת קלות כאשר נשך את כתפה.
"מתחמקת?" הוא חייך בשעשוע והביט בה. היא חייכה בעצמה ושתקה. דראקו נתן לה לסיים את הגלידה בשקט, והיא אכן דיברה אחר-כך.
"באתי לבקר את אחי," היא הסבירה באיטיות, לוקחת את ידיו של דראקו ומעבירה אותן סביב בטנה. "אתה יודע, זה שאחרי השריפה בסאמר-סקול בא לעזור לי. גבוה כזה, יפה-"
"הוא גר כאן?" דראקו עבר להביט בקרולין, מרים את גבתו.
"-זה האח השני שלי, ג'ונתן," היא המשיכה להגיד, צוחקת בשקט. "האח שבאתי לבקר... טוב, אני לא כל-כך... אוהבת אותו."
"מה זאת אומרת?" הוא חידד את מבטו בה.
"בוא נגיד שהוא מאוד השפיל אותי כשהייתי קטנה," היא חייכה בסוג של מרירות, "אז ניתקתי קשר ברגע שיכולתי. עכשיו הוא נשוי ויש לו גם כמה ילדים."
"מה זאת אומרת?" הוא חזר, מרים גבה. מבטו הצטנן קצת.
"תראה, מה לא מובן?" היא פלטה נשיפה קצרה, משחקת באצבעותיו בחוסר סבלנות. "עזוב, אני לא רוצה לדבר על זה. תתנהג כאילו לא אמרתי כלום-"
"קרול."
היא נאנחה ארוכות והשעינה את ראשה על חזו. "קוראים לו כריסטיאן. הוא גדול ממני ב-11 שנה בערך. כשסיים ללמוד בהוגוורטס הוא נשאר כמה שנים בבית בזמן שלמד. לאורך כל תקופת בית הספר היסודי שלי הוא היה תוקף, משפיל ומטריד אותי, סתם כך. אחי השני- ג'ונתן- למד אז בהוגוורטס, אבל כשהיה בבית הוא היה מגן עליי באופן קבוע."
"תגיעי לפואנטה..." דראקו פיהק מעט וזכה למרפק בצלעות.
"בכל מקרה, ברגע שנכנסתי להוגוורטס ניתקתי איתו קשר. הוא ניסה לבקש סליחה, התחנן, בכה- אבל אני את שלי אמרתי. לא דיברתי איתו כבר כמה שנים טובות- למרות שאת אשתו והילדים שלו אני ממש אוהבת. בכל אופן," היא התיישבה במקומה בנוחות, מתנתקת מדראקו לחלוטין. "לפני כמה שנים כולם עברו לגור כאן, בלונדון."
"אז... באת לבקר?" הוא הרים גבה, "חשבתי שאמרת שאת שונאת אותו."
קרולין קמה ממקומה. "אולי נחזור כבר? מתחיל להיות קר-"
"קרול."
קרולין צנחה במקומה בסוג של ייאוש. "הוא נפטר. לפני שישה ימים. דום לב."
השתררה הפוגה במקום. אזכור המילה 'מוות' העבירה גם בדראקו החסין- לרוב- צמרמורת קלה. הוא עזב אותה בעדינות, מתקשח מעט. "אני מצטער." המהם לבסוף.
"למה? לא עשית כלום," קרולין משכה קצרות בכתפיה. דראקו הצטער עכשיו על כך שהעלה את הנושא; קרוב לוודאי שהייתה מספרת לו בזמנה, אם היה מניח לה. "בוא נחזור." היא מלמלה, קמה ממקומה. זו לא הייתה הצעה, זו הייתה דרישה. דראקו שמח- לשם שינוי- לציית, קם ממקומו בעצמו.
"אם להגיד לך את האמת," מליסה הביטה באצבעותיה בפקפוק מלכותי-משהו, מרימה את גבתה באופן כמעט אינסטינקטיבי. "אני לא חושבת שהייתי... *צצה* בסאמר סקול אם לא הייתם אומרים לי לעשות זאת, אבל אז קיבלתי תשלום. והיכן הוא עכשיו?"
"אנחנו לא אשמים בכך שדראקו עושה מה שמתחשק לו," הודיע ראש-הבית בסוג של קור, נשען לפנים. היה דמיון גדול בינו לבין מליסה, אבל ידו הייתה עדיין על העליונה.
מליסה הרימה את מבטה הצונן אליו. "ולחשוב ששיקרתי כל-כך הרבה פעמים! דראקו בכלל לא יודע מי אני. אם זה היה תלוי בו ולא בך, קרוב לוודאי שכלל לא היינו נפגשים!"
"מליסה אליס," לוציוס התיישר במקומו, מביט במליסה בקור רוח. "עזרתי לך כשעשית שינוי תדמית, כשעברת שיעורי משחק, כשהמצאנו לך עבר חדש ביחד. נכון, זרקתי אותך עם הנתונים האלו כדי שתוכלי להתמודד עם ילדי בעצמך, אבל משום מה אני לא רואה תוצאות."
"אתה מתלוצץ, נכון?" מליסה גיחכה בשיכרון חושים, אבל חיוכה נשמט כאשר לוציוס הניד בראשו. "לוציוס מאלפוי! אם אשתדל קצת יותר, תוכל לקרוא לי כבר מחר 'מליסה מאלפוי', כי הבן שלך דלוק עליי בטירוף."
"אז מה הוא עושה עכשיו עם קרולין מאז'ר במרכז לונדון?" פניו של לוציוס התקדרו מעט.
מליסה השתתקה- היה ברור שהיא נתפסה לא מוכנה. זו לא הייתה עובדה מפתיעה, שקרולין בלונדון; העובדה המפתיעה הייתה שבשתי השניות בהן נתנה לדראקו ללכת ולמצוא לעצמו זמן להתבודד, הוא נפגש עם קרולין. זה הכניס אותה לשוק מצד אחד אבל גרם לה למבוכה והשפלה מהשני, שכן היא הייתה אחראית לשמור שדראקו לא יברח וייפגש עם קרולין.
"ככה חשבתי," לוציוס התקרר פעם נוספת, מביט לשני הצדדים כדי לבדוק שנרקיסה או אחד מהמשרתים לא בסביבה. לאחר מכן, כשאישר זאת, הוא רכן לעבר מליסה והניח את ידו על ברכה. חדר האורחים הריק בו ישבו נראה כאילו מישהו כיבה את כל האורות והשאיר את שניהם באפלה. "מליסה אליס, אחזור על כך עד שתביני- הבטחתי לך את העולם, נתתי לך יד מלאה בכסף ששייך למשפחתי והכל כדי להתקרב לבני, דבר שהרבה בחורות אחרות היו רוצחות עבורו. רק ביקשתי שתתפסה את מקומה של מאז'ר ותשגיחי על דראקו, כדי שלא יעשה שטויות. אני לא מבין למה דווקא את נכשלת בכך- קודם הכישלון בסאמר סקול כאשר דראקו החליט להסתובב עם מאז'ר, ועכשיו הכישלון בהשגחה עליו."
"אני אצליח, לוציוס, אני מבטיחה," היא נראתה עכשיו הרבה יותר נואשת משהייתה אי פעם, מביטה בו ונאחזת בחולצתו באופן חסר-סבלנות. אלמלא הייתה זו מליסה, קרוב לוודאי שלוציוס היה מעיף אותה ממנו בגועל.
"אני יודע שתצליחי," הוא המהם בקור רוח, "אני בונה על זה."
למליסה לא היו יותר תלונות, כי המתנה שהעניק לה לוציוס שנייה לאחר מכן פיצתה אותה גם עכשיו, כמו בסוף כל וויכוח שלהם- והיו מספר וויכוחים לאורך הימים האחרונים. הוא משך את מליסה אליו ונשק לשפתיה בלהט, לוקח אותה אחריו לעולם אחר, בו מליסה אליס הייתה מאוהבת לחלוטין במאלפוי- רק לא בצעיר שבהם.
את רוב דרכם עשו קרולין ודראקו בדממה. הוא ליווה אותה עד לאזור בו לא הרגיש מטונף, שכן קרולין התגוררה כרגע בבית משפחת וויזלי; כמובן שלא סיפר לה על רגשותיו בנוגע אליהם, למרות שהניח כי ניתן היה להסיק את מערכת היחסים בין השלישייה של פוטר אליו.
"את רוצה לדבר על זה?" שאל לבסוף במרירות, כשהיו לבדם באחד הרחובות השקטים של לונדון. כמובן שדיבורים היו דברים שדראקו העדיף להימנע מהם, אבל האווירה המתוחה העיקה עליו במיוחד.
"לא." המהמה קרולין קצרות, "תשכח ממה שאמרתי, בסדר?"
"לא," הוא אמר בעצמו, שומר על קור רוח- למרות שהכעס החל להצטבר בתוכו; לא בגלל שקרולין פשוט ביקשה ממנו לשכוח דבר משמעותי כל כך, אלא בגלל המחשבה כי קרולין לא מתייחסת אליו כאל אדם בוגר מספיק בשבילה, אחד שאפשר לדבר איתו גם על דברים עמוקים. "אני לא יכול פשוט... לשכוח דבר כזה."
"אז לא נדבר על זה," התפשרה קרולין; אבל זה לא היה מספיק בשבילו.
"את מכחישה את מה שאת מרגישה, נכון?" הוא הרים גבה. המחשבה על כך ש*דרש* ממנה לספר לו הכל זעזעה אותו, אבל המילים נפלטו מבלי שהבחין בכך. הוא לא חש בשליטה יותר. "זה מה שאמרת גם לפוטר ולחברים שלו? אני מתערב שלא."
קרולין גלגלה את עיניה קלות. "דראקו, אני לא מתכוונת לפתוח את זה שוב ובהחלט שלא לדבר איתך על כך. שנינו יודעים שמערכת היחסים הנוכחית שלנו לא שולטת בדיבורים, ובטח שלא בדברים מעיקים כאלו."
"אז להם את יכולה לספר הכל ולחבר שלך לא?" הוא הרים גבה אדישה, אבל הרוגז הציף אותו מבפנים.
קרולין הביטה בו בזעזוע, כעוסה ביותר. "אתה רואה?! אתה שוב עושה את זה! אתה מנסה להסתיר את הכעס שלך! כל עוד אתה לא יכול להתנהג איתי באופן חופשי, אל תצפה שפשוט אפול בזרועותיך ואספר לך על כל מה שעובר עליי!"
"בסדר!" הוא הניח לעצמו להתפרץ, המבט קר-הרוח מתחלף במבט עצבני במיוחד. "אני רק מנסה להבהיר לך ש*כן* אכפת לי ממך, בניגוד למה שאת חושבת! את לא איתי רק כי את שווה, או מנשקת טוב, או- לא יודע מה!"
"זה נכון," היא סיננה, חורקת בשיניה. "זו הסיבה שבגללה *אתה* נמצא איתי. אני איתך כי אני אוהבת אותך, אידיוט!" היא צעקה בכעס. דראקו נעמד במקומו בסוג של זעזוע, מניח לה להמשיך ללכת בשעה שהגבירה את צעדיה.
"את- קרול, קחי את זה בחזרה!" הוא צעק לעברה, מסתיר את חוסר האונים שחש בכעס מתפרץ.
קרולין נעצרה, אבל רק כדי להסתובב ולהביט בו בהלם וחלחלה. דראקו קלט מהר מאוד מה שאמר, אבל עד שעשה זאת קרולין הספיקה לצעוק, "אתה פשוט- אתה פשוט מטומטם!" ובמילים ההמומות והכעוסות האלו הסתובבה פעם נוספת לדרכה ונעלמה בפנייה שבאחד הרחובות.
חזור לדף הפן-פיקשן
|
