פן פיקשן
מפגש מיותר- פרק 20, ב'מור אבוט
20/12/2007 18:09הפרק מוקדש לקייט המושלמת שלי. את שווה כל רגע, מקסימה שלי, ובעצם- מי אוהב אותך יותר ממני? מצטערת על האיחור (יותר משבועיים, אני שוברת שיאים) ומקווה שההמשך יפצה על כך (ועל התסכול שבחוסר הראשוני בקרולין).
אוהבת ושלך לנצח 3>
"דראקו, אני מתעבת מתקנים מפחידים!" היא אמרה, בשעה שהרים אותה על ידיו כדי לקחת אותה בכוח לתור של רכבת השדים. "תוריד אותי כבר, נו!"
"רק לרכבת וזה הכל," אמר קצרות, "ואז נלך למה שאת רוצה, עוד פעם."
"לא, לא! אני לא אעמוד בזה, דראקו, אני אקיא את הנשמה עלייך- תוריד-אותי-למטה!" היא קראה, חובטת בו קצרות. הוא הוריד אותה באחת.
"יודעת מה? תישארי את בחוץ וחכי לי, אעשה זאת מהר," אמר נמרצות, נושק לשפתיה ארוכות כפיוס ומצטרף לתור הארוך לרכבת השדים. מליסה נותרה בחוץ, עוברת להתיישב על ספסל קרוב בציפייה. הוא העביר את מבטו סביב; במרחק כמה אנשים מלפניו עמדו קרולין ביחד עם גריינג'ר, כשהן מפטפטות אחת עם השנייה בעניין. הוא נרגע מעט כשראה שהיא מחזיקה בידה את בובת ההיפוגריף. היא דלוקה עליו לחלוטין.
כשקרולין הגיעה לראש התור, ממש אל מול הרכבת, הוא זינק קדימה. כמה בריטים התרעמו בעצבנות כנגדו, אבל הוא מיהר לתפוס את המושב הפנוי שלשמאלה. הדבר לא היה קשה, שכן רוב האנשים שהו שם בזוגות או קבוצות, ונותר רק מקום פנוי אחד. הוא החליק לכיסא לצידה; היא הייתה עסוקה בלדבר עם גריינג'ר, כך שלא הבחינה בו כשעשה-כן. הרכבת ניתקה ממקומה.
מזווית עינו, ראה דראקו את קרולין נאחזת בעמוד הבטיחות מלפניה. הוא עשה כמוה, ידו מחליקה ומטפסת מעל ידה, מתמקמת עליה. הוא זכה למבט חד ממנה, ואז חייך את חיוכו האדיש והרגוע. היא הורידה את ידיה בזהירות בחזרה לחיקה, מביטה קדימה, בדרך.
עיניו של דראקו התרכזו בצווארה ולא בדרך, קדימה. היה זה ברור ששפתיו ייצמדו, בסופו של דבר, לצווארה. היא נעה מעט לכיוונה של גריינג'ר, אשר נפגעה בטעות; קרולין פלטה לעברה התנצלות קלה ומהירה, מנסה להתחמק משפתיו של דראקו ששאבו את צווארה. כשגילתה שאין יותר לאן, היא נשענה לאחור במקומה ולא זזה. שפתיו של דראקו מצצו את צווארה באיטיות, גורמות לה לפלוט אנחה שקטה.
היא מלמלה עוד התנצלות מבולבלת לגריינג'ר, שכנראה הניחה שהפחד הטבעי של קרולין משתלט עליה.
דראקו עצם את עיניו וניתק את שפתיו מצווארה של קרולין, משעין את סנטרו על כתפה. הוא הביט בעורה וניסה לזהות את צבעו בחושך, את ריחו במגוון הריחות שמסביב ואת מרקמו, אבל עיניו נעצמו בשיכרון חושים לפני שהצליח להשתלט על עצמו. הוא מצא את זה כל-כך טוב, כל-כך טבעי להיות שם, לצד קרולין. מצבי הרוח המשתנים שלה היו כל-כך מוכרים לו, המעבר משמחה לכעס, לצחוק בזמן הבכי, לשתוק אבל לצרוח את עצמך החוצה. הוא התגעגע כל-כך למקום הטוב הזה, הטבעי הזה, לבית שלו. הוא רצה להישאר שם עוד, ועוד, ועוד, ולקבל אהבה מקרולין, ולהרגיש מיוחד פעם נוספת, כאילו שאהבה של עשרות נשים לא משתווה לאהבה של הנערה הזו. הוא רצה לתת לה מעצמו אבל לא הצליח להודות שהוא פוחד, שדראקו מאלפוי פוחד לקבל סירוב. כל צעד היה יכול להיות שגוי, וכל צעד היה יכול להיות הכרחי- והוא היה מוכן לנסות את כל הצעדים כדי לשבות אותה בקסמיו, פעם נוספת, מחדש.
ידו גיששה לעבר ידה פעם נוספת. כשניסה לאחוז בה, ידה נסגרה לאגרוף וחסמה את ידו של דראקו; הוא כמעט הרגיש ברעידות הזעם שלה במרחק הדל שביניהם, הרגיש בשיניה החורקות באותה המידה בה הרגיש את חום גופה בשעה שידו החליקה על ידה, נסגרת עליה באיטיות, אצבע עוקבת אצבע. הוא היה בטוח שכמו בהבדלים בינה לבין מליסה, כך גם כף ידו שונה מכף ידו המטונפת והגסה של פוטר. קרולין שקעה מעט במקומה כשגריינג'ר לצידה החלה לצווח, ביחד עם שאר הקרון- מבט קל הצידה הראה לדראקו כי דרקון מאיים עליהם ברשפי אש מפיו. אם לא היה מרוכז בעצמו כרגע או מחובר לעצמו קצת פחות, הוא בוודאי היה מחייך או נהנה לראות במוחו כיצד עשו את האשליה הזו; אבל כרגע הוא נותר כל-כך אדיש למצב... אפילו נשימתו לא השתנתה, או קצב פעימות ליבו, או הזיעה על גופו. קרולין עצמה נראתה הרבה פחות מפוחדת ומרוכזת משהיית מצפה ממנה- היא ישבה במקומה בשקט ובהתה בדרקון, רואה-לא-רואה, לא מעכלת. דראקו עכשיו היה בטוח שסירוב הוא לא יקבל, לא הפעם, כאשר פוטר לא בסביבה ולא אף-אחד אחר מציק.
קרולין פסקה מלזוז לחלוטין בכל סוג של צורה או רגש רק אחרי ששפתיו של דראקו נטמנו בשיערה- או שהיה זה כאשר הצרחות מסביב התחדשו עם הופעתו המפתיעה של סקרוט פוץ-תחת, הוא לא היה בטוח. משם ועד סוף המסלול הוא פשוט המשיך לנשום לשיערה, ידו עוטפת את ידה הקטנה ועיניו נעוצות בבלונד (הכהה, כי לא היה הרבה אור). בסוף הרכבת, כשהגיעו לתחנת הרכבת הסופית ועמוד הבטיחות הורם, הוא קם ממקומו אחרי שקרולין והרמיוני קמו בעצמן. ידו עזבה את ידה והוא התנתק ממנה ושתק; היא לא הביטה בו בכלל ורק עשתה את דרכה החוצה משם, כשגריינג'ר מדברת בהתלהבות לצידה.
דראקו כיווץ את שפתיו ויצא מהקרון רק כשכל השאר יצאו, מכניס את ידיו באדישות וחולף ליד נערים המומים או מבוהלים. בסופו של דבר, בסיכום של הכל- הוא לא הרוויח כלל מה שרצה או ציפה, ומטרת ההגעה לפארק כבר נראתה רחוקה מתמיד. הוא לא הגיע עם תקוות מראש אבל ציפה למעט יותר יחס, כיאה לבן מאלפוי, כיאה ליחס ששר בעבר בינו לבין קרולין. עכשיו, במחשבה שנייה, הוא הסכים להודות בטעות שעשה- מליסה לא הייתה בחירה טובה יותר מקרולין. הוא היה צריך לעשות הכל כשהייתה לו הזדמנות כדי להחזיר את קרולין אליו, כדי לא להעמיד אותה במקום בו היא צריכה לבחור בין שני אנשים (למרות שכאן הבחירה הייתה קלה, בעיקר מפני שפוטר לא באמת היה אפשרות).
בזמן שדמיין את תגובתה של מליסה לפרידה הצפויה וחסרת התכלית, הוא נעצר. מבטו, שהיה תקוע בצורה תמידית ברצפה, נתקל בזוג מגפיים שחורות. מבטו עלה, אפילו לא היה צורך להביט ישר- מולו עמדה קרולין (הנמוכה, יחסית), אפה עקום כמו שתמיד נהג להיות כשהייתה עצבנית או מוטרדת, מבטה נעוץ בחזו.
"שמונה בערב," היא מלמלה בטון שקט, אבל דראקו לא היה צריך יותר מזה כדי לשמוע ולהבין. "ליד מתחם הגלגל הענק."
אם היה זה יום רגיל, הוא היה דורש מהדובר לבקש זאת מחדש. אם הדוברת לא הייתה קרולין, הוא היה מתרגז או מרסק כמה איברים חיוניים. אבל הנסיבות עשו את שלהן ודראקו רק הנהן, כמעט ושמח על שהוא צפוי לזכות בכמה דקות שקטות עם קרולין, אשר בדיוק הסתובבה והתרחקה משם. חיוכו נמתח בחיוך הקר והמוכר הזה שלו, החיוך שכמעט הוא עצמו לא עמד בו. היא כל-כך דלוקה עליו.
וכשיצא ממתחם המתקנים המפחידים, כשהבחין במליסה הרגוזה, רק אז המציאות חזרה לפניו. נפשו התמוטטה בקרבו. איך יצליח לשכנע אותה להישאר למטה בזמן שיעלה לגלגל הענק?
הוא נעצר מולה, מביט בה בדממה. היא הרימה את מבטה אליו ופלטה נשיפה רגוזה שנשמעה כמו, "אתה."
"אני," הוא שם את ידיו בכיסיו, אבל די מהר הן עפו החוצה, כאשר ידה של מליסה נסגרה על קדמת חולצתו ומשכה אותו אל מול פניה.
"אל תעשה את זה יותר," היא סיננה, נשימתה פוגעת בפיו בעדינות ועיניה המצומצמות מביטות עמוק בעיניו. כמעט כמו שהוא נהג לעשות כשניסה לשכנע נשים.
"לא אעשה," אמר בטון מתרפק אך מלגלג, שפתיו נמתחות לחיוך דק ונמשכות לנשיקה עמוקה לשפתיה הקרות. היא לא הניחה לו להתרחק גם כשלא היה לו נוח במקומו, גם כשחלפו להן חמשת הדקות הראשונות במהירות.
היה זה קול הצרחות מרכבת הרים קרובה; מליסה התנתקה ממנו ופלטה צווחה נרגשת, אוחזת בזרועו ומתחילה לרוץ משם. הוא נמשך אחריה בסוג של תסכול, לעבר עוד רכבת הרים מזוויעה.
בסביבות השעה עשרה לשמונה, מליסה הפתיעה כשנעמדה אל מול פניו ואמרה בתסכול, "די, זהו, נמאס לי. אני רוצה לחזור לאחוזה."
"עכשיו?" הוא כמעט והראה את המתח שעבר בגופו, אבל ביטא זאת בזריזות בקור האופייני. "את לא רוצה להמשיך להסתובב?" הוא העביר יד בשיערה.
"קראתי שבשמונה בדיוק יצלצלו הפעמונים ויתקיים נשף באולם בסביבה, אבל אני לא יודעת איך נשרוף עשר דקות," היא הודיעה בעצבנות קלה, מבליגה על ידו הכמעט-מתחננת. דראקו עצמו היה עכשיו די מתוסכל.
הוא חיפש אחר מילים עד שמצא את הנכונות. "נוכל לחכות ביחד לנשף, ואז ארשה לך לעזוב אותי ולרקוד עם עוד בנים."
מבטה התעוות מרוגע להלם, ומשם לכעס. "ככה אתה מוותר עליי, דראקו מאלפוי?"
"נראה לך?" הוא ברר את מילותיו מחדש, כורך יד סביבה ומצמיד אותה אליו, "תראי, נשרוף את הדקות האלו ביחד ובשעה שמונה נלך לנשף שלך."
היא נרגעה קצת, מניחה את ידיה כנגד חזו כשאמרה, "טוב, דראקו מאלפוי. אבל אל תרגיז אותי יותר."
"אחשוב על זה," החיוך היהיר חזר לפניו בשעה שנשק לשפתיה. הוא שמע כמה בנות שחלפו על פניהם, נאנחות באכזבה; הביטחון חזר לצוף בתוכו. יש לו הכל.
רגליו עשו את דרכן הרחק משם, לעבר האולם עליו דיברה מליסה; ההיא נשרכה מאחוריו בחיוך מאושר של ברת-מזל, כזה שגרם לדראקו להיות גאה בעצמו יותר מתמיד. כזה שהרגיז את דראקו על העובדה שקרולין אף-פעם לא הביעה אותו.
האולם הגדול היה גדול ומוצף אור זהוב; על הרחבה ביצעו עשרות רקדנים ריקודי מסורת עתיקים בשמלות גדולות ומחוכים וחליפות ישרות וחלקות. מליסה התמוגגה מאושר והתכוננה למשוך את דראקו משם, בדיוק כאשר הוא נעצר במקומו.
"אני מוכרח ללכת להתפנות," הוא אמר קצרות, מעביר את מבטו אל מליסה המבולבלת שניסתה לשמור על קור-רוח; החיוך שהתאפק כל-כך להעלות על פניו נותר סגור וחתום והוא הביט במליסה בשיא הרצינות. קרולין הייתה במרחק של כמה מאות מטרים ממנו, כעת כבר בוודאי מחכה לו. והזדמנות הפז הזו הייתה יקרה מכדי לפספס או לבזבז אותה.
"להתפנות?" היא הרימה גבה, "אולי רק נרקוד ריקוד אחד לפני כן?"
"כשאני אומר שאני מוכרח, אני מוכרח," שיניו נשכו את לשונו בסוף המשפט בזמן שעצר מעצמו מפשוט לברוח משם.
"טוב," היא נאנחה באכזבה קלה, "מהר, דראקו."
הוא הנהן קצרות וכחייל למופת החל בריצה קלה משם אל מחוץ לאולם. מליסה כנראה הייתה מאושרת מהצייתנות שלו; דראקו היה מאושר כי ידע שההזדמנות שהתכוננה לחמוק מידיו עומדת עתה בפתח. מולו ניצב הגלגל הענק.
הוא זרק מבט מסביב. שום ילד לא נראה בשטח, רק נערים ומבוגרים משועממים אחרים. הדרכים כמעט היו ריקות מאנשים ולכן התפלא דראקו שהוא לא מוצא אותה, את קרולין, אותה לא הפסיק לחפש מהבוקר.
הוא נעמד בתור לגלגל בהחלטה לשמור לה מקום. מבטו סרק את האזור בתסכול, שהוסווה באדישות הרגילה שלו. הדקות חלפו ודראקו נשאר לבדו, בוהה בגבו של האדם שעמד מלפניו. הוא מאחר למליסה, הוא יודע, אבל זה היה שווה את זה. לפחות זה יהיה כך, ברגע שקרולין תתייצב במקום. אבל... היא צריכה כבר להיות שם, היא טובה מכדי לאחר. האם היא...? לא, זה לא יכול להיות, היא לא-
"אני לא מבריזה לך, תירגע," הוא שמע קול עדין וכל-כך מוכר מלפניו, "אני מחכה לך כאן."
דראקו הספיק להרים את מבטו בחדות כששמע את הקול השני והמפתיע. "זה לא יהיה אותו הדבר בלעדייך," נאנח גבר מלפנים. דראקו היה צריך לטפס רק במעט על קצות אצבעותיו כדי להביט מעל האיש שעמד מלפניו לעבר רביעייה שעמדה שם, בתחילת התור, במרחק של כמטר מדראקו. השלישייה הראשונה העבירה בו צמרמורת גועל; התוספת המתוקה שלהם נראתה כל-כך לא במקום שהאיפוק מלמשוך אותה אליו היה כל-כך קשה ובלתי-נסבל.
קרולין עמדה על קצות אצבעותיה, נעה באי-נוחות במקומה ואומרת, "הארי, ראית את אבא שלי. הוא בחיים לא ייתן לי לעלות על משהו גבוה עם פחד הגבהים הזה שלו. אחכה לך כאן, אני מבטיחה," היא טיפסה קלות במקומה והשעינה את ידיה על חזו, נושקת ללחיו בניחום. הוא עיקם את אפו בחוסר רצון אבל הנהן, נגרר אחרי חבריו לאחד התאים הגדולים של הגלגל. דראקו, שהחל להבין את התוכנית המרשעת של קרולין, חייך בסיפוק כשהגלגל החל להסתובב וחבריה של קרולין נעלמו מעיניו. עכשיו זה היה הרגע.
ידו נאחזה בזרועה, שהייתה במרחק נגיעה ברגע שהאיש שעמד מלפניו עבר ליד קרולין לתוך עוד תא בגלגל. קרולין הסתובבה בחדות עד שפגשה בעיניו של דראקו, שהיו כעת נוצצות. הוא ניסה לרסן את התלהבותו, מה שהצליח די מהר כשקרולין זיהתה את מי הוא ועברה להביט בו בקור.
"איפה אתה רוצה לדבר?" היא זזה הצידה כדי לאפשר לתור לעקוף אותה לחלוטין. דראקו עשה כמוה אך הראה קושי נוראי בהזזת עיניו ממנה.
"שם," היא החווה בראשו לעבר הגלגל, שהמשיך בסיבובו הענק.
"אני לא יכולה," היא הודיעה, "אתה מכיר את- היי!"
היא נאנחה ברוגז כשידו נסגרה על כף ידה ומשכה אותה ממקומה אל מעבר לקו התור, לכיוון תא שבדיוק התרוקן מאנשים בגלגל הענק. ידו, שנסגרה במתיחות סביב מותנה, משכה את גופה לתוך התא הגדול. הוא נכנס אחריה וסגר את דלת התא לפני שבכלל העלתה על דעתה איך והאם להתנגד, והגלגל המשיך בסיבובו. האדמה החלה להתרחק מהם באיטיות.
קרולין פלטה נהמה כעוסה, קוראת בעצבנות המלכותית שלה, "תפסיק לעשות את זה, דראקו מאלפוי!"
"תגידי את השם שלי עוד פעם," חיוכו המסופק רק התרחב בשעה שנצמד אליה, ידיו אוחזות בלחייה כך שעיניו הישירו את מבטן לקרולין, שניסתה בעצמה לשמור על קור רוח.
"תפסיק לדבר שטויות," היא נפנפה את ידיו ממנה, משלבת את ידיה בתנועה עקשנית. "לא באתי לדבר איתך כדי שתציק לי. אני רק רוצה להבהיר כמה נקודות."
"כמו מה?" הוא המשיך להביט בה מלמעלה, מחייך את חיוכו המרוצה.
"כמו העובדה שהחבר שלי בוודאי ראה אותך כרגע- תתחיל לקחת אותי ברצינות!" באמצע המשפט חיוכו של דראקו שאף להגיע לשיא חדש במתיחות.
"פוטר לא ראה אותנו. וגם אם כן, מה רע?" הוא שילב את ידיו מאחורי גבו, "הוא לא מגיע לברכיים שלך, קרול. הוא לא שווה אותך. למה את מבזבזת את הזמן שלך ככה?"
"אני אעשה את הבחירות שלי ואתה תעשה את שלך," היא קראה בכעס, "לא הכל סובב סביבך, מאלפוי!"
"אם את חושבת שאני כזה נוראי, איך את מסבירה את כל מה שעברנו בסאמר-סקול?" הוא גירד את עורפו, חיוכו נמחק מפניו והופך בחזרה למבט הרציני והקר.
"לא היית ככה שם," היא החוותה בראשה לעברו, למרות שעמדה עדיין ממש מולו במרחק של כמה סנטימטרים. מבטה עבר להתרכז בנוף מחוץ לחלון. "הארי והשאר סיפרו לי איך אתה, מה אתה עוד בבית הספר הזה שלכם. אם הייתי יודעת שאתה כזה... רשע, אולי הייתי שוקלת מחדש אם להסתובב איתך."
"לפוטר את מקשיבה ולי לא?" היא הביט בה באי-אמונה, "לפוטר, שמקבל את הציונים שלו כי הוא 'הילד ששרד'? לפוטר, שמחפש את תשומת-הלב שלו תמיד?"
"יותר טוב מלקבל ציונים כי יש לך הרבה כסף, או להסתובב עם חברים שמפחדים ממך," היא סיננה מבין שיניה.
דראקו סינן את החלק הראשון במשפט המאוד מעליב ולא נכון שלה. "את הסתובבת איתי בעבר," הוא הרים את ידו כדי לאחוז בראשה, נוטה מעט בגופו כך שפניו ניצבו מעל פניה, "עשית את זה כי איימתי עלייך?"
"עשיתי את זה כי חיבבתי אותך, אולי אהבתי אותך, מי יודע. ואז זרקת את הכל לעזאזל. נראה כאילו היחיד שצריך כאן תשומת-לב זה אתה," היא הישירה את מבטה הנחוש לפניו הרגועות.
הוא פשוט שתק והביט בה. המילים שהיו צריכות להיאמר עברו גם בדממה הזו. קרולין נשכה את שפתה התחתונה.
"אני לא יכולה לתת לך עוד הזדמנות," היא הנידה בראשה באיטיות, טון קולה חוזר להיות עדין ורך. הגלגל הענק נעצר כשהם בין שמיים וארץ. הדבר לא הרתיע את קרולין כלל. "פספסת את ההזדמנות שהייתה לך. אני עם הארי עכשיו. אני יודעת שאני בטוחה איתו, אין את הרכבת הרים הזו שהייתה איתך באופן קבוע."
"בלי סיכונים, בלי ניסיונות," פניו הרצינו אף יותר. "כמעט כמו זוג נשוי. את עוד לא בת 17. לא תהיה לך הזדמנות אחרת לנצל את החיים ככה." ידיו אחזו מחדש בגופה והצמידו אותה אליו. היא לא התנגדה הפעם, שוקעת בעיניו הבהירות.
"אני לא מבטיח לך רכבת הרים." הוא ליטף את לחייה באחת מאגודליו. המגע החם והנעים שזכר עוד נותר שם, למרות שבחוץ חזר לרדת שלג. "נעשה מה שתרצי. נטייל איפה שתבקשי. אראה לך את לונדון. אתן לך לבקר בבית שלי. עוד חופשה שלא תוכלי לשכוח."
"מה עם הארי? מליסה?" היא מלמלה בקול שבוי; הוא הצליח לתפוס אותה בחכה שלו פעם נוספת וכעת הוא נהנה משללו, מהצורה בה הצליח לכבוש אותה מחדש, להפנט אותה. זה גרם לו להרגיש גאה בעצמו, אבל יותר מכל- הוא ידע שעכשיו לא יהיה לו רע.
"מי יודע?" החיוך חזר לעטר את פניו, בשעה ששפתיו רפרפו על שפתיה וגרמו לעיניה להיעצם בשקיקה. "אולי נוכל להפגיש ביניהם..."
זו הייתה הנשיקה לה ציפה כבר כמה חודשים- מי יודע? יותר מדי זמן עבר מאז הפעם האחרונה בה נאבד ככה בתחושה הזו, בתחושה של לנשק מוגלגית, בתחושה שאחרי כל החוויה הזו נפל הנדר בו הבטיח לעצמו דראקו שלנשק מוגלגית זה אסור ומלוכלך; אבל כעת, כשלשונו פגשה בלשון המתוקה ביותר של קרולין, הוא כמעט ייחל לעצמו שכל חייו ייאלץ לנשק רק מוגלגיות, או רק את קרולין. הוא הרגיש כאילו הוא לא יכול לקבל מספיק ממנה, כאילו לא משנה כמה יצמיד אותה אליו- היא אף פעם לא ממש תהיה שלו, כאילו בכל רגע שעובר היא נמסה בין אצבעותיו המתרגשות. פוטר בהחלט לא הרס את הטעם המתוק שהיה לה- דראקו הדחיק את המחשבה הזו. קרולין שוב שלו, למה הוא צריך לחשוב על דברים אחרים? הוא ידע שאין דבר יותר מושלם מזה.
שפתיו העזו להתנתק משפתיה רק כשהתא שלהם נעצר פעם נוספת. אחרי שפקח את עיניו והתרגל לחושך מסביב, לתא המסתחרר כנגד עיניו, רק אז הוא בדק מה שלום קרולין. היא הייתה עדיין שבויה בתוך החלום הזה, שפתיה האדומות פשוקות מעט, עיניה עוד עצומות. הוא חייך ונשק למצחה ארוכות, נושף לרקתה, "אחכה לך מחר בשמונה בבוקר בפארק, איפה שנפגשנו אתמול. בואי לבד."
הוא לא הניח לקרולין אפילו להנהן בתגובה; ידיו עזבו את גופה בחוסר-רצון והוא חטף נשיקה אחת אחרונה משפתיה רגע לפני שיצא מהתא במהירות, עושה את דרכו אל אולם הנשף, שם חיכתה מליסה הכעוסה בכניסה והביטה סביב בקנאה.
"תיישר את עצמך," היא קראה בעצבנות, "אתה תשלים את כל הדקות האלו שהחסרת כשהיית בשירותים."
"זה היה שווה כל רגע," חיוכו התרחב וידו עברה בשיערו בניסיון להיאחז במציאות; מליסה חייכה בעצמה, כשמחשבה קלה- 'הוא כל-כך שלי'- עוברת במוחה.
מספר עמוד: 1 2
חזור לדף הפן-פיקשן
|
