פן פיקשן
החלום הגדול ביותר - חלק ז'אדם רימון
03/01/2004 16:39 "בוצדמים מלוכלכים! טינופת! בני כלאיים! אאהה!!! מוגלגים מזוהמים! איך כף רגלכם דרכה בבית הזה?!!" נשמעו צווחות וצרחות מהמסדרון, מלוות בצעקות וקולות ריצה של אישה בשנות הארבעים שלה, וגבר רחב מידות שרץ אחריה. הצעדים התקרבו ועלו במדרגות על חדר השינה בו פרד וג'ורג', שאכלו כריך בחמאה, חייכו זה אל זה. "מה זה הבית הזה?!" נבהל וורנון שהיה מדבר מטבעו בקול רם אך הפעם ניסה לצעוק, ולכן נאלצו האחים לכסות את אוזניהם. "אמרנו לכם לדבר בשקט!" ענו פרד וג'ורג' פה אחד, מחייכים מאוזן אל אוזן. דאדלי ישב על המיטה הרחוקה, שם ישן רון בשנה הקודמת, ונראה מוכה הלם עקב הזעקות, ולא האמין שהוריו הצליחו לצאת מהמסדרון המקולל בשלום. "אה... אתם בסדר?" שאל דאדלי בטמטום את הוריו. "בסדר גמור, בן. רק בפעם הבאה שאנחנו יוצאים לסייר בבית כדאי להיזהר יותר." ענתה פטוניה, שלא אבדה לגמרי את עשתונותיה. אחרי שאלבוס דמבלדור, אלאסטור מודי ונימפדורה טונקס, יצאו אל משרד הקסמים, התעוררה בפטוניה דרסלי רוח הרפתקנית. היא נזכרה בכל הדברים המסתוריים שאחותה ספרה לה, ושגרמו לה להיתקף חלחלה בדרך-כלל. הנושאים האלה תמיד הזכירו לה את העובדה שאחותה, לילי, היתה תמיד המועדפת, החכמה והיפה, בבית משפחתה, משפחת אוונס. פתאום עכשיו, כשהיא נמצאת בעולם הקסמים, בלי אחותה, וכשבעלה ובנה שולחים אליה מבטים מלאי הערכה על אומץ ליבה ועל הבנתה בעולם, היא חשה שיחסה משתנה פתאום אל עולם הקסמים, פתאום הוא יותר מזמין, יותר מסתורי. בעלה נצמד אליה בפחד אך כשהרגיש שהיא נרגעה, הוא הזדקף ונרגע גם הוא.
כעבור מספר דקות חדלו הצעקות ומולי וויזלי עלתה למעלה. "מי העיר אותה הפעם? היא כמעט הפילה את הקיר מרוב קפיצות! האאאא.... בטח אתם, המוגלגים, היא היתה כל-כך מעוצבנת.... אנחנו מצטערים... העניין בטיפול. דרך-אגב, ארוחת הערב מוכנה, וגם דמבלדור, מודי וטונקס חזרו בדיוק עכשיו, בזמן הצעקות. אתם מוזמנים לבוא." פנתה מולי אל הדרסלים ובזווית עינה הביטה בשני בניה. "רון והרמיוני יגיעו לפה בימים הקרובים, לא הצלחנו לשכנע אותם להשאר בבית, למרות שזה לבטחונם - הם דואגים מדי להארי." אמרה כעת לפרד וג'ורג' ופנתה החוצה. שלושת הדרסלים הלכו בחשש ובשקט אחרי האחים. ראשונה הלכה פטוניה, היא כמעט ולא היססה, אחריה, כרגיל, הלכו וורנון ואחריו דאדלי, מהססים ומפוחדים. הם נכנסו אל חדר האוכל ונבהלו עוד יותר מכמות האנשים. אך יותר מכל, האיש שתפס את כל תשומת לבה של פטוניה, היה גבר במיטב שנותיו, שעמד בתוך החבורה שנגשה אליהם, לברך אותה לשלום. תווי הפנים שלו היו חרושי צלקות ובעלי תווים חדים. עיניהם נפגשו, אבל לפני שהיא פתחה את פיה להגיד משהו, פנה אליהם דמבלדור, אותו פגשה קודם לכן, והזמין אותם לשבת אל השולחן.
עד מהרה, אחרי שוורנון גמע כמה כוסות בירה, ובנו גם כן, הם שקעו בשיחה סוערת עם הקוסמים, והלחשושים והמבטים הבוחנים הפכו לבדיחות ודבורים על חיי היום-יום אך לא על קסמים של ממש (הקוסמים נזהרו עדיין מלדבר על נושא זה). דמבלדור סיפר על השנים שבהן היה צעיר, וטונקס סיפרה על האופנות השונות והתעניינה בכלי האיפור והניקוי המוגלגיים. אל השיחה הצטרפה גברת פיג, והקוסם בעל העין הכחולה והגדולה, שהוצג לפטוניה כאלאסטור מודי, שקע בשיחה עם דאדלי, על משחקי מחשב, שנראו לו דבר בלתי יאומן. בשיחה השתתפו עוד כמה קוסמים שפטוניה לא טרחה אפילו לבדוק אם היא מכירה אותם. היא צפתה על הכל מהצד - היא הייתה בהלם. היא לא הצליחה להוציא את עצמה ממנו ורק הלכה ונעשתה אטומה יותר ויותר לסביבה עד שכבר שמעה הכל כרעש אחד גדול. היא רצתה לפנות בדברים אל הגבר בעל התווים החדים אך היא לא מצאה את כוחות הנפש לזה.
סמוך לשעת חצות, עלו שלושת הדרסלים לשון בחדר בו שכב הארי. וורנון ודאדלי שהיו על סף השכרון (ואולי כבר אחריו) ונרדמו כעבור מספר דקות. אך פטוניה המשיכה להיות המומה, ורק דברה אל עצמה. כשנשימותיהם של וורנון ודאדלי נהפכו לסדירות, אפשר היה לשמוע את פטוניה מתייפחת מתחת לשמיכה והיא נרדמה רק אחרי שלוש לפנות בוקר...
מספר עמוד: 1 2
חזור לדף הפן-פיקשן
|
