פן פיקשן
המכתבתמי
31/01/2005 18:22ברחוב החם לא היו הרבה אנשים. רוב דיירי וינגינג תחתית ברחו ממזג האויר החם, והרחוב היה כמעט שומם.
בין היחידים שיצאו, הסתובב לו נער, שבדיוק היום מלאו לו 16 שנים, שיערו שחור כלילה, שהיה נראה מאד טרוד במחשבותיו.
הארי פוטר כמעט לא היה מודע לאן רגליו מובילות אותו. הוא התיישב על חלקת דשא רענן וירוק. השנה היה קיץ נעים וקריר מהרגיל. המון השתנה מהקיץ שעבר. נראה היה כאילו זה עולם אחר. בניגוד לקיץ שעבר הקיץ הארי לא הרגיש מתוסכל.בנוגע לתחושה אפופת המיסתורין של שנה שעברה- הוא ידע הרבה, כמעט הכל, ודמבלדור לא שמר ממנו סודות.לפחות כך האמין. לא, התחושה החזקה שקיננה בו הייתה עייפות. עייף מכל המחשבות, עייף מכל האירועים האחרונים, עייף מחייו שמעולם לא נראו יותר מדכאים. הוא הרגיש את עיקצוצי הדשא על גבו וחשב.
כבר יותר משבועיים הוא דחק את המחשבות על הנבואה לצד, אבל עכשיו חדרה לראשו תהייה מוזרה. הוא לא תהה מי ינצח, ויחיה בסוף. תמיד נמלט מוולדמורט. אך רק נמלט. לא ניצח. בפעם היחידה שבה נלחם נגדו היה לו ברור מי חזק יותר. לא על זאת חשב.
וולדמורט היה הייצור שניסה להרוג אותו ונכשל. הארי מעולם לא ניסה להרוג את וולדמורט! רק דבר אחד יכול לשנות את הניצחון הבלתי מעורער הזה. הכח המוזר עליו דיבר דמבלדור. הארי התרומם וניער את עצמו מהדשא, כמו מנסה להתנער ממחשבותיו. אך המחשבות המשיכו להציק לו. מהו הכוח הזה?!
מחשוביתיו הפליגו הלאה לעבר רון והרמיוני. הוא עדיין לא גילה להם על הנבואה. הוא התכוון לספר להם על כך ביום הראשון בהוגוורטס. במכתב שקיבל בבוקר, יחד עם הברכות והמתנות, היה מצורף מכתב מרון שאומר שהם יבואו לקחת אותו בקרוב. רון והרמיוני שכנו שניהם בביתו של סיריוס כנראה. הארי לא ידע עוד כמה זמן יבואו לאסוף אותו אבל זה לא היה משנה. השמש יקדה בגבו, והוא החל ללכת לכיוון בית מס' 4.
הוא מאד התגעגע לרון והרמיוני אבל משהו עצר בעד שמחתו. הוא לא רצה לחזור לבית של סיריוס. הוא לא רצה לזכור. הוא הצליח לחשוב על מותו של סיריוס כמה שפחות.
הארי התקרב לבית הדרסלים וראה את צללית דודתו מהחלון במטבח. אפילו הדרסלים הבחינו שמשהו השתנה בהארי הוא לא חשב אפילו לשפוך את ליבו בפניהם והם מצידם החליטו להתעלם ממנו כרגיל. באופק הוא ראה את דאדלי וכנופייתו. הוא לא רצה לפגוש אותם. אפילו להתעלל בדאדלי לא היה מהנה. הוא החיש את צעדיו כדי להגיע לדלת הכניסה
וווווווששששש!!!
הארי הביט למעלה וראה ינשוף טס מעליו במהירות ומפיל לידיו מכתב בעדינות. אח"כ בפרישת כנף חלקה עלה לשמיים ונעלם באופק. הארי קרע את מעטפת המכתב במהירות, פרש את הנייר וקרא:
"הארי, אנחנו באים לאסוף אותך!
חכה לנו!
הרמיוני"
הארי הסתכל במכתב בבלבול. מה זאת אומרת 'באים לאסוף אותך'? הוא נעצר, מבולבל. 'הם אוספים אותי לכיכר גרימולד?!'
הוא הביט במבט מזוגג קדימה, לא רואה באמת מה לפניו.
הוא התנער פתאום שקלט שהוא מביט על דאדלי שהלך והתקרב.
דאדלי קפא כשהביט בהארי.
"'' דאד? מה קורה?!" שאל גורדון
'הנה הבן-דוד הפריקי שלך ביג די! כבר המון זמן לא נכנסנו בו!' אמר פירס ברשעות.
הארי נהנה לראות את הצבע אוזל מפניו של בן דודו במהירות. מבטו נח על הכיס של הארי. הבליטה הראתה ששרביטו נמצא בהישג יד. "לא, לא" גימגם דאדלי "לא אנחנו... אני.. זאת אומרת... ההורים שלי פה.. הם קרובים והכל.. נו עדיף שלא!"
כנופייתו של דאדלי הביטה בו בתמיהה. "אבל להורים שלך אף פעם אין בעיה! תגיד שהוא עצבן אותך ותגמור עם זה!! הם לא יכעסו! נו!! רק לראות אותו מעצבן אותי-" "אמרתי שלא! ודי!"קטע דאדלי את פירס בעצבנות. הארי גיחך למצבו. הוא ידע שדאדלי לא יפגע בו. הוא מפחד מדי...הארי לא האמין כמה מטומטם אפשר להיות?! אבל בעצם.. בהשוואה לקראב וגויל...
כמות הפחד של דאדלי שיעשעה את הארי על אף מצבו.
"אם גמרתם לבדוק אם אתם מחטיפים לי או לא.. אני נכנס עכשיו... אתם תישארו בחוץ אם אתם רוצים-פשוט ערב קסום אתם לא חושבים?"
הוא חייך למראה דאדלי אותו ראה לשנייה חטופה, ונכנס לבית, חוזר למחשבותיו הרציניות. הסלון הבריק כתמיד והארי ראה את עורף דודו מעל לספה, צופה בטלוויזיה.
הארי עבר בשקט מאחורי הספה לעבר המדרגות. הוא לא רצה שיפריעו לו. הוא גם חיכה לסימן מהינשוף, מהמסר שהביא. הוא שכב על גבו בחדרו...בוהה...לא חושב.... רק מצפה.. ומצפה...
בום!!!!
הארי קם בתנועה מהירה והרגיש כאב חד בגב התחתון. תוך התעלמות מהכאב, הוא ירד במהירות אדירה לכיוון המטבח. הוא שמע את צעדיו החפוזים של הדוד ורנון שמיהר גם לאותו מקום, מאותה סיבה. לשניה ראה את קודקודו המקריח עד שנעלם מאחורי דלת המטבח. הארי קפא... מצפה לתגובתו... אך זו לא באה.. שקט חודר שרר בכל הבית. הוא הרגיש את רקתו פועמת חזק כשרץ במורד המדרגות, וקרע את דלת המטבח ממקומה.
נשימתו נעתקה למראה עיניו...
מספר עמוד: 1 2
חזור לדף הפן-פיקשן
|
