פן פיקשן
הנגיעה בעתידתמי
04/03/2005 10:16הוא מצא את עצמו בתוך חומר רך ומוכר. הוא הרגיש את החומר מחליק בידיו, בין אצבעותיו, מגעו של גז נוזלי. מייד נזכר מאיפה החומר הכסוף הזה מוכר לו. הוא טבל במחשבות, לא נופל לשום זיכרון או מחשבה מסויימת. שוכב שם, על ההרוהורים ותמונות שנשמרו אך היו בלתי נראות לעינו, שהיו פעם של מישו. בעבר ,כשנגע בחומר, הגיע איכשהו ישירות לתוך זיכרון. עכשיו כלום לא קרה. הוא רק שכב כך, למספר רגעים, מרגיש-לא מרגיש את החומר עליו הוא נמצא. תחושה מרה של חוסר אונים הציפה אותו. לא היה לאן ללכת. רק אינסוף של הגיגים שהיה נראה כך שנמשך לנצח. הוא נזכר איך הביט בהגיגית בפעם הראשונה. הזיכרון צף בראשו, צורב את נבכי מוחו. הוא היה כה ברור, כה מוחשי, עד שהארי היה יכול להשבע שהוא חזר לזמן הזה. אבל עיניו עוד ראו את האינסוף האפור, לא נכנעות לאשליית המוח.
הארי הרים את ידו בחשש, מגשש באוויר, מחפש לגעת בתווי פניו העתיקים של האדם שלא עמד מולו. הפרטים הטשטשו. הם נעלמו כלעומת שבאו- בפתאומיות לא מובנת. החלל הפך שחור לאיטו.
הוא כבר לא בתוך ההגיגית. אם איי פעם היה שם מלכתחילה. הארי מצמץ שנית, והפעם הוא מצא את עצמו שוכב במיטה גדולה, בבית מעורפל. לקח לו כמה רגעים כי הוא עוד במחילה. נראה היה כאילו נסק מאות קילומטרים באויר ואז חזר בדיוק לאותה נקודה בה החל. מעליו הוא זיהה כמה פרצופים מוכרים שנראה היה כי דאגו מאד. הם הביטו בו במבט חושש, מצפים לסימן חיים- תזוזה או נשימה קצרה וחדה.
לפתע פניה של מולי וויזלי, שהתבהרו בראשו, חייכו חיוך מלא. היא עדיין נראתה דואגת- אך ללא ספק פחות מבוהלת מלפני כמה שניות.
"הנה, הנה, הוא התעורר! הארי התעוררת? יופי! קח את זה חמוד-..."
גברת וויזלי החזיקה בידה בקבוק בירצפת גדול ומגרה בידה האחת, ובידה השנייה קערית עמוקה ובתוכה סוג של ג'לי סגול ורוטט.
היא הושיטה לו את בקבוק הבירצפת והארי גמר אותו בשתי לגימות. הוא ניגב את פיו בעזרת גלימתו, מתעלם מהעווית הזעופה על פניה של גברת וויזלי. "יופי.. עכשיו תאכל קצת מזה-.."
היא הגישה את הג'לי המוזר אל ידיו אך הארי לא נגע בקערית.
" אני בסדר.." הוא מלמל לעבר האנשים הרבים שהקיפו אותו, ולעבר גברת וויזלי. הפרצופים סביבו לא נראו מאמינים. "באמת!"
חלק מהאנשים נאנחו, מלמלו משהו כמו' הנוער של היום!' והלכו, והשאר נשארו ליד הארי, מנענעים בראשם לאות אי הסכמה, מעורבת בסקרנות לגבי הבאות.
"אבל-." הוא אמר בזהירות "- אני רוצה לדעת מה קרה כאן. מה זה היה כל הקטע הזה? מישהו מוכן להסביר לי אחת ולתמיד?!"
מולי וויזלי עטתה צורת פנים מבולבלת וחסרת אונים.
"אני באמת לא מבינה בזה יותר ממך הארי חמוד, אבל אם אתה רוצה, אני אקרא ללופין או לאלאסטור-"
"כן! בבקשה תעשי את זה!" אמר הארי במהירות, אולי מפחד מכך שתשנה את דעתה.
"בסדר גמור." גמרה בדעתה " אך לפני כן אתה חייב לאכול את זה-"
היא דחפה את הג'לי הרוטט אל ידיו בשנית לידו השמאלית ולידו הימנית השחילה כפית מעוטרת קישוטי זהב. "מה זה?" שאל הארי, מסתכל בחשדנות על החומר הסגול והמבריק שזע ללא הפסק בקערית . היהבגוון הזה מקצת הגוון שעולה על פניו של הדוד ורנון בכל פעם שהוא מביט אל הארי.
"זה לא משנה! פשוט קח את זה. זה מתוק, זה יעזור לך." הארי נטל את הכפית, לקח נתח קטן מהג'לי ובזהירות הכניס אותו לפיו. הי לזה טעם נוראי. שילוב מתקתק בין סלמנדרות אפויות ללשונות ההיפופוטמים שעבדו איתם בשיעור שיקויים.
הארי עוות את פניו בגועל ובלע מהר. " מה, אני צריך לאכול את כל זה?" לחש בבעתה והצביע בחשש על הקערית שעוד הייתה מלאה. לא היה לו נעים מהאנשים הסובבים אותו שעוד הביטו בו בסקרנות. "הו לא, לא חמודי! השיבה גברת וויזלי וחטפה את בכפית הקטנה. "כפית אחת תספיק.. הנה-"
גברת וויזלי חפרה בג'לי עם הכפית, מוציאה גוש גדול בהרבה מזה של הארי. הוא לקח את הכפית מידיה, מביט בכפית בפחד גלוי. הוא הכניס אותה במהירות לפיו- בלע, השתנק מעט ולבסוף קם לשטוף את פיו מהדבר המגעיל הזה. בעודו נעמד, הוא שם לב לכך שהוא מעולם לא היה בחדר הזה.. כנראה החדר של אדון וגברת וויזלי. הארי איתר את הדלת והתקדם לעברה, מפלס את דרכו בין אנשים מפטפטים שכבר לא התעניינו בו. הוא פתח את הדלת, לא עברה שניה והארי לא ראה כלום מלבד השתוללות של מה שנראה כלהבה. אחרי רגע הבין שאלו היו הוויזלים מתנפלים עליו בשאלות, והלהבה שראה מקודם הייתה שלל צבעיהם של שערם (רון גם הסמיק מעט). הוא זיהה גם את הרמיוני עומדת בחצי חיוך. הם שאלו אותו הרבה מאד שאלות- שאף על אחת מהם לא היה יכול לענות.
"אני אדבר איתכם אח"כ" אמר בחולניות מה " עכשיו אני חייב ללכת לשטוף את הפה שלי או משהו."
פרד וג'ורג' גיחכו וליוו אותו אל לכיור הגדול בחדר האמבטיה. הוא ראה בחלון שמעל הכיור שירד הערב והשמים כבר מחשיכים.
"אתה יודע הארי, אני לא יודעת אם זה טוב.." הרמיוני שיחקה באצבעותיה בהרהור. "אם הם רוצים לעורר כוחות נסתרים הכוונה שהם רוצים להוציא ממך משהו? אולי אתה עוד לא חזק מספיק.. או משהו כזה.."
פניה עטו הבעה לא מוכרת של בלבול. הארי בדיוק לקח אותם לחדר של רון לאחר ענה בקצרה על מה ששאלו שאר הוויזלים. טוב לפחות על מה שידע.
"אבל אולי-" התחילה הרהור שנקטע ע"י הדלת הנפתחת. לופין עמד בסף. "אה אמרו לי שאתה תהיה כאן וודאי." אמר בחיוך.
הארי כמעט קפץ ממקומו לעבר לופין. אולי עכשיו ייתנו לו הסבר. "מה קורה כאן?" שאל בהתלהבות. "אני חושב, הארי-" אמר לופין כקרא את מחשבותיו "-שמגיע לך הסבר." לופין חייך בהבנה.
"אמממממממ ון ואני צריכים ללכת ל.. אה.. למטבח! כן! רון רעב!בוא רון!" הרמיוני משכה את ידו של רון בחוזקה. "אבל..לא! מה את עושה?.. אני רוצה לשמוע! לא! לא רעב!"
"אמרתי בוא!" סיננה הרמיוני ונתנה משיכה חזקה. היא גררה את רון אל עבר הדלת, כשזה האחרון מוחה. לבסוף נשמעה הדפיקה הקטנה שאמרה כי הם הלכו.
"אני יודע שאתה רוצה לדעת הכל מייד, אבל אני צריך לבקש ממך לחכות כאן דקה או שתיים שדמבלדור יגיע. הוא הבן אדם הנכון, לא אני. ממנו גם תבין יותר-"
קול 'פוק!' קטן נשמע כשדמבלדור הופיע [מודגש] [ לא, אנשים מגעילים שכמותכם, הארי לא נתן לא להריח מה הוא אכל היום, זה היה [נטוי] דמבלדור! [סנטוי] לא לא לא לא!!! דמבלדור התעתק!! אוך.. הכל צריך להסביר לכם אתם.. פששששששש!][סמודגש]
"פרופסור!" דמבלדור חייך חיוך קצר מתחת לזקנו כשראה עד כמה מתוח הארי היה. "מה קרה? אני לא יכול יותר! מישהו מוכן לספר לי מה קרה??" הארי הרגיש שהוא מתחצף והוסיף "בבקשה?" .
"וודאי. זו מטרתי. רמוס?" פרופסור לופין הנהן קצרות ובצעד מהיר יצא החוצה, בליווי רשרוש גלימה מתנפנפת.
"הארי. עכשיו- אתה שונה. יש בך משהו שלא היה בך קודם. או ליתר דיוק-" פתח דמבלדור "משהו שהיה בך אבל לא בעוצמה חזקה מספיק.
תמיד היית מיוחד הארי. הקללה של וולדמורט שפגעה בך כשהיית צעיר, יצרה את הניגודיות המושלמת והסתרית ביותר בליבך. הטו?ב והרשע. שני הכוחות החזקים ביותר ביקום שלנו. וכששני הכוחות האלו פגעו בך הארי, והשתלבו באדם אחד, נלחמים על ליבך- כוחות מסויימים ניתנו לך. כוחות מסויימים מאד. חלקם אינם משמעותיים, הדברים החלשים. אתה לחשנן, לעיתים אתה מרגיש באופל. לעומת זאת, חלקם חזקים אף יותר משאתה מדמיין לעצמך הארי. הרבה יותר חזקים ממה שאתה חושב. הכוחות האלה- הם אלו שבאו מהקרב הנצחי בין טוב לרע. והם אלה שיכולים להשפיע על וולדמורט. בין הכוחות האלה, נמנה כוח מיוחד. כוח נדיר. נדיר ביותר- אפשר להוסיף. יש לך את הכוח הזה.
הצצה, נגיעה קלה, במחשבות העתיד."
דמבלדור יים בדרמטיות מבולבלת, ופנה ללכת. לפתע נעצר וחזר על עקביו- כמו שכח משהו.
"אה" הוא אמר בחיוך "והארי- יום הולדת שמח."
והלך.
מספר עמוד: 1 2
חזור לדף הפן-פיקשן
|
