פן פיקשן
בביתו של וולדמורט - חלק א'אדם רימון
30/01/2004 10:03 "סוג אחד מהנחשים הקסומים שידועים בימנו הם נחשים מסוג הבסיליסק. לראשונה הם נגלו בפינלנד לפני כחמשת אלפים שנים, אך רק לקראת סוף האלף הראשון לספירה הנוצרית התחיל להתפתח מחקר עליהם. סלאזר סלית'רין, אחד מבין ארבעת המכשפים הגדולים שהקימו את ביה"ס הוגוורטס לכישוף ולקוסמות, היה הראשון שגילה את טיב הקסם שבהם. למעשה, עד תגליותיו של סלית'רין היו נעלמים מפעם לפעם אנשים בהרי פינלנד, מכשפים וגם מוגלגים ואף אחד לא ידע מה הסיבה. המוגלגים החלו להמציא סיפורים על מפלצות הרים לבנות אשר חוטפות אנשים, והסיפור חלחל גם אל עולם הקסם. אך, כאשר סלית'רין החל בתגליותיו ויצא להרי פינלנד לדבר עם הנחשים (הוא היה מהאנשים היחידים בכל הזמנים שידעו לדבר לחשננית, ראה עמ' 2931) הוא גילה שהם יכולים לשתק בע"ח ובני אדם בעזרת השתקפות המבט שלהם דרך חפצים שקופים ואף להרוג במבט ישיר. כמו כן, הבסיליסקים חיו תמיד באיזורים מרוחקים מבני האדם מכיוון שהם רגישים מאד לקריאות התרנגול. הם ניזונים מבעלי חיים הרריים, בעלי חיים ליליים ולא ליליים כאחד, כיוון שאינם זקוקים לשינה...."”
דמבלדור שסיים כעת להקריא את הקטע על הבסיליסק, סגר בכוח את האינציקלופדיה עבת הכרס ופנה אל הנוכחים, חברי המסדר: “"אם התיאוריה שלי נכונה, והארי באמת לכוד בנפשו בתוך נחש הבסיליסק של הלורד וולדמורט (כמה מהנוכחים עוותו את פניהם למשמע השם), הרי שלא תהיה כל דרך להחזיר אותו אלינו אם לא יזכר בשמו ובעברו. בנוסף, רק בשינה יש לו אפשרות לחזור חזרה, מה שגורם לעניין להיות מסובך הרבה יותר, כי למעשה הוא כלל לא יישן! האם למישהו יש רעיון מה לעשות?" הוא הביט בכולם בסבר פנים נוקשות ובחן כל אחד בקפידה. חברי המסדר החלו ללחוש ביניהם סביב לשולחן במבטבח, בעוד דמבלדור, עמד זקוף ודומם בקצהו המרוחק של השולחן.
ישיבת המסדר לא העלתה דבר, ודמבלדור התכונן לעלות על מטאטאו על מנת לעוף חזרה אל הוגוורטס ולהחזיר את הספר שהביא בלילה הקודם מהספריה. הוא היה מותש, אחרי הלילה חסר השינה, שבו נאלץ לעוף כל הדרך להוגוורטס על המטאטא בגלל ההגנה מפני התעתקות להוגוורטס שנראתה לו מטופשת במיוחד; פטוניה הסקרנית, שאיבדה את כל הרוח ההרפתקנית שבה לא תרמה להרגשתו. היא אמנם שאלה אותו בסקרנות אם הם גילו מה קרה להארי, אבל ניתן היה להרגיש בקולה רק ציניות וקרירות, אף שמץ של חום אנושי, שנכנס אליה עם הרוח ההרפתקנית, ואף דאגה אמיתית להארי לא היו בה. דמבלדור חש זאת מיד ורק הניד בראשו לאות שלילה. הוא פסע בעדינות, אבל במהירות אל עבר הדלת, כשצעדיו לא משמיעים אפילו קול חלש על רצפת האבן וכולו משדר הדרת כבוד, עד שאפילו פטוניה יראה לרגע. ידו סובבה בשקט את ידית הדלת והוא יצא מהבית כשהוא קורץ לפטוניה.
אור לבן עטף את כיכר גרימולד אשר בלונדון, וגרם לכל הצבעים להראות דהויים. השעה היתה שעת צהריים, אך השמש נראתה רק כעיגול חיוור במרכז השמיים, מבעד לשכבת העננים הכבדה. ערפילים שררו מסביב והצינה חדרה עמוק מבעד לגלימה העבה של דמבלדור. עורו רב הניסיון והשנים התקשה כנגד הקור. ופעם ראשונה הוא חש שהזקנה מכבידה עליו. הימים ללא השינה, רצף האירועים הקשים שבאו זה אחר זה, וחוסר הוודאות לגבי גורלו של הארי סחטו את הכוחות מדמבלדור, ומבטו כבר לא היה צלול כל-כך. הוא נאנח וטיפס בעייפות על המטאטא. שנייה אחר-כך הוא כבר היה גבוה גבוה, מעל העננים. עכשיו נגלתה השמש, גדולה ומאירה, ללא כל מחסום, וחיממה את עצמותיו הקרות של אלבוס. רווח לו במקצת, והוא עף קדימה, עוד ועוד. הרוח הכתה בפניו, אך לא בעוצמה, וחזקה אותו ונתנה לו כוחות מחודשים. כעת הוא הגיע לאיזור בו העננים התפזרו מעט, ומתחתיו נגלו גבעות מוריקות ועצים מפוזרים פה ושם. הרחק לפנים נראתה טירת הוגוורטס, ומתחתיה האגם הגדול. לעיניים רגילות הכל היה נראה שליו ורגוע, אבל ראית הנץ של דמבלדור (אף על פי שהיה צריך בשבילה את משקפיו) אפשרה לו לראות אדם גבוה ודק עומד על שפת האגם, לבוש גלימה שחורה עם ברדס. כעבור מספר שניות הוא נעלם מהעין והלך לכוון היער ליד. כאשר דמבלדור הגיע, כעבור רבע שעה לערך, אל המקום, לא היה כל זכר לאיש ולא לנחש, ולרגע עבר ספק בליבו של דמבלור אם היה שם באמת מישהו. רק כשהבחין פתאום בעקבות החלשות על העשב, הספק עזב אותו. הוא ידע. זה היה וולדמורט או אחד מהמקורבים לו, אבל מה הוא עשה בהוגורטס? הוא רצה לעקוב אחרי האיש אך כשגילה שהעקבות מסתיימות שם הוא הסיק שהאיש ברח כנראה, ואין דרך למוצאו בקלות.
דמבלדור מיהר אל הטירה, סביב לאגם, על שפתו המחליקה, ועלה במדרגות אל שער הטירה הכבד. הוא תחב בעצבנות את המפתח אל חור המנעול סובבו, ואחרי דחיפה קלה, נפתח השער. חדר הכניסה נראה בדיוק כפי שדמבלדור עזב אותו בלילה,המעקה המאובק שהיה מחובר למדרגות המאובקות... מדהים היה איך הטירה נראית מוזנחת כאשר עוזבים אותה לחודשיים, קשה להאמין שכמות כזו של אבק וקורי עכביש תלויים מהתקרה יכולה להעלם תוך חצי יום על-ידי גמדוני-בית חרוצים, אך זו עובדה - כך זה קורה כל שנה. אפילו אחרי שבוע וחצי שעברו, הטירה כבר נראית ככה. הוא המשיך להביט אל עבר הרצפה עליה נחה שכבת אבק של חצי סנטימטר, הנה העקבות שלו כשהוא הלך לספריה, והנה העקבות כשהוא חזר... לפתע נעצר דמבלדור. לשני זוגות העקבות של דמבלדור נוסף זוג עקבות של אדם אחר. דבר ראשון, פנה דמבלדור להחזיר את הספר לספריה, וראה שהעקבות של האיש עקבו אחרי עקבותיו שלו והגיעו עד לספריה. כנראה המכשף שהיה פה רצה לגלות לאן דמבלדור הלך... דמבלדור נכנס לספריה ושם את הספרים במקום. נראה שלכאן האיש לא נכנס, כי אחרי שהעקבות הגיעו אל הספריה, הן פנו אל עבר המדרגות הקרובות. דמבלדור יצא מהספריה, והמשיך לעקוב אחרי העקבות. הוא עלה במדרגות וירד, והלך במסלול פתלתל שהתקשה לעקוב אחריו. כעבור זמן מה, הוא הגיע במעקב אחר העקבות אל חדרו שלו. הפסל ששמר בכניסה היה מנופץ. דמבלדור רץ אל תוך חדרו עם שרביט שלופה. כל החדר היה הפוך, מדפים, תמונות ודברים אחרים היו זרוקים בערבוביה על הרצפה. פוקס עמד בפחד על אבן בולטת על התקרה, ורק כאשר היה בטוח שמי שבא זה דמבלדור ולא אף-אחד אחר הוא עופף מטה והתיישב על כתפו של דמבלדור. דמבלדור העביר את אצבעו על גבו של פוקס והוא התמתח בהנאה. רק אז הוא נרגע באמת, ועף והתיישב על החלון. דמבלדור הבין את הסימן – פוקס מנסה להגיד שהמכשף ברח דרך החלון. דמבלדור הביט מטה והבין. הוא ראה עקבות יוצאות ממקום בדיוק מתחת לחלונו והולכות סביב האגם, בדיוק למקום בו ראה את המכשף לפני כחצי שעה. דמבלדור החזיר את ראשו מבעד לחלון והביט שוב בחדר המבולגן. ככה הוא לא יצליח לגלות לעולם מה נלקח ממנו, והוא החל לסדר את החדר. הוא סיים רק סמוך לשעת בין-ערביים, וגילה שכל הדברים נמצאים בחדר, אם כן, כנראה שהמכשף הזה לא מצא את מה שחפש, אבל מה הוא חיפש? דמבלדור יצא מחדרו, והשאיר את פוקס שם על המדף המתוקן. ביוצאו הוא תיקן גם את הפסל, ויצא מהוגוורטס אל הארץ המחשיכה. שם עלה אל מטאטאו, מאוכזב כמעה, ועף חזרה, היישר אל כיכר גרימולד.
חזור לדף הפן-פיקשן
|
