פן פיקשן
בביתו של וולדמורט - חלק ב'אדם רימון
01/02/2004 22:52 בלילה בו הלך דמבלדור לקחת את הספר, נראתה צללית חוצה רחוב בלונדון. הצללית הבהיקה מדי פעם ונראתה כגוף חלק מאד. עוף דורס גדול ישב על ענף אחד העצים והביט בצללית הנעה. הוא היה שקט מאד, והגוף המוצלל לא חש בנוכחותו. לפתע זינקה הציפור מהענף ולאור הירח נגלה ינשוף גדול. הוא עט אל עבר הצללית, אך הניזוק היה מוקדם מדי – הצללית הספיקה להעלם. כמה עשרות מטרים משם נראתה שוב הצללית, הפעם גלויה במלוא תפארתה לאור הירח. זה היה נחש בסיליסק גדול. הינשוף, שכבר התכוון לזנק שוב, עף משם בבהלה, וכל חיה אחרת שנקרתה בדרכו של הנחש ברחה ממנו. אבל הנחש לא שם לב. הוא רק החליק מהר מפוחד ומבולבל, גלמוד. הוא רצה לברוח – לברוח מהאמת שנשכחה, לברוח מהזכרונות הנעלמים, לברוח מהמציאות הערפילית. הוא קווה שאדונו ייצור עמו קשר, אחרי ארבעת ימי הנתק – אבל הוא היה לבד. הוא זחל קדימה - הוא לא ידע לאן – לא שם לב לכוון. הוא זחל כך מספר שעות ללא מטרה והירח כבר נראה גדול וזוהר מעל האופק. ינשוף נוסף עבר מעליו – ינשוף לבן. השם "הדוויג" זמזם בראשו, אך השם הבהיל אותו – הוא היה חלק מהאמת האבודה. הוא ניסה להתרכז באדונו, כדי להפריח את המחשבות ממה שנשכח, ונזכר כך באמו. אמו גרה גם היא בבית אדונו, והיתה נוכחת בכל השיחות הסודיות של טום. בעבר היתה היא יוצאת למשימות החשאיות, אבל כעת, כשזקנה, וגופה כבר לא התפתל במהירות ובקלילות כמו פעם, עבר התפקיד אליו. היא נשארה עדיין נחשת הסוד של טום ועדיין יעצה לו מדי פעם, אך נשארה תמיד על-יד האח. הזכרון התפוגג והוא המשיך לזחול ולזחול דרומה, אל עבר בית אדונו.
ביציאה הדרומית מערבית ללונדון הוא נעצר לנוח, בתוך גזע עץ. הוא התפתל בפנים ונשאר, כך שרק ראשו יוצא מחור בגזע. הגזע הגן על גופו מפני הרוח הצוננת והמקפיאה של הזריחה. וכך, חזה בעלייתה של השמש על פני המדשאות האין-סופיות של דרום אנגליה, מאירה שובל צר וזוהר על האופק הדרומי, שכנראה היה הים. תחילה, השמיים המזרחיים החלו להתבהר. אט אט הבהירות התפשטה דרומה ואחרי כן צפונה ולבסוף השמיים היו כבר בהירים. ואז נראה במזרח פס זוהר שעלה לעיתו, והתגלה ככדור גדול ומסנוור. השמש הפציעה – יום חדש עלה. הנחש שאף אל ריאותיו הזעירות את אוויר הבוקר הצונן, והתכונן להמשיך במסע אל הדרום. היו לפניו עוד כחמישים וחמישה מיילים (כ- 90 ק"מ) עד לים, שם טום יחכה לו, כפי שאמר לו במחשבתו, ולא היה לו זמן לבזבז. טום, כך נזכר, יצר איתו קשר בזמן שהביט בזריחה, ואמר לו שני דברים; הראשון הוא שהוא צריך להגיע אל שפת הים עד הבוקר שלמחרת. השני היה שאוכלי המוות של טום ינסו להסיח את דעתו של רב המתנגדים, שכונה בפיהו של טום רק באות הראשונה של שם משפחתו – "די".
הכינוי "די" היה שגור בפיו של טום ואף פעם לא הוזכר שמו האמיתי של המתנגד, אך הפעם הכינוי העלה גיחוך בליבו של הנחש, בעוד הוא חושב על "ביג די". “ביג די" העלה בראשו תמונה של נער שמן ומפונק מאד. הנחש מיהר לסלק את הזכרונות התמוהים הללו שהטרידו אותו לעיתים תכופות למדי, והתרכז בדרכו. הוא מיהר לזחול כמשמאלו השמש הזורחת ולפניו הים הבוהק בצבעי זהוב. קריאות ציפורים נשמעו מעליו, כשלהקת שחפים עברה בשמיים, אך בראותם אותו, התפזרו לכל עבר. נראה היה שאין חיה שלא מכירה את נחש הבסיליסק ואת יכולותיו המסוכנות להרוג במבט. אמנם הוא היה מחוסר היכולת הזו, אך לא היה כל סימן חצוני שיכל להעיד על כך. כל ארנבת שעבר בקרבתה, או סנאי שעבר מתחת לעץ שבו התגורר, נעלמו תוך מספר שניות מהרגע בו הבחינו בנחש, וכך עברה דרכו של הנחש במהירות ללא מחשולים.
סמוך לצהרי היום, כשהיה כבר קרוב לשליש דרכו, נשמע ציוץ עדין ורך של אדום חזה קטן. הוא רפרף בכנפיו מעל הנחש ואחר, נחת לפניו. הוא הביט בנחש המשתומם מספר שניות ואחר המריא לקול ציוצים, והמוני אדומי חזה הגיעו מכל עבר, ואחר עפו כולם צפונה. הנחש המשיך את דרכו באיטיות למשך מספר דקות, לא מבין מה גרם לכל אדומי החזה לא לפחד ממנו ולהתקהל כולם ביחד, אבל הוא נכנס לשטח מגורים של בני אדם, ולא יכול היה להעסיק את מוחו בשאלות טורדניות כאלו. הוא היה צריך לזחול בזהירות, למקרה שאיזה מוגל יראה אותו ויתחיל לרסס אותו בשלל החומרים המסתתרים בביתו.
מעל לכביש שלפניו הופיע שלט הכתוב בלבן על ירוק "ברוכים הבאים לפטרספילד!”, וכמה שלטים אחריו הופיעו מספר כוונים ושמות של שכונות. ישר לפניו היתה שכונת "האוקלי" ואחריה שכונת "היי-קרוס". מימינו היתה שכונת "טיסטד המזרחית" ואחריה "ארבעת הסימנים". על יד החץ שהוביל שמאלה הופיע בכתב גדול ומודגש "ליס". הוא התעקב לקרוא את כל פרטי השלט, וכשגלה שהוא לא מזכיר לו שום דבר מוזר הוא החליט להסתמך על חוש הכוון שלו והמשיך פשוט ישר. הוא עבר את שכונת "האוקלי", מבלי להתסכל על שום שלט ואחר הגיע אל שכונת "היי קרוס". הוא פנה על פי תחושת הבטן וחוש הכוון שלו בפניות השונות בעיר, ואף מוגל לא ראה אותו. הוא זחל ברחוב הראשי השכונה ופנה באחת הפניות ימינה. כבדרך אגב, הוא הביט אל עבר שם הרחוב. "דרך פריווט" היה כתוב באותיות שחורות. הרחוב עשה לנחש תחושה לא נעימה, וכשהגיע לבית מספר ארבע עלה בו צורך מוזר להכנס לבית. הוא החליט להכנע לצורך הזה כשהוא חושב בלבו שאולי שם הוא יגלה את הפתרון לתעלומת הזכרון המוזר.
חזור לדף הפן-פיקשן
|
