פן פיקשן
בביתו של וולדמורט - חלק ג'אדם רימון
04/02/2004 06:37 בבית שרר שקט מעיק. הנחש לא הצליח להבין מה גרם לו להכנס לשם, כנראה הסקרנות. על הקירות היו תלויות תמונות של אנשים שונים, שאת כולם הכיר הנחש, אף על פי שלא ידע מאיפה. הוא טיפס במעלה המדרגות. המפלס התחתון של הבית היה מסודר מאד, אך בדרכו למעלה, הוא נתקל בשברי זכוכית שעפו מהתמונות שלמעלה, וגם מראה וכמה בגדים היו זרוקים שם. הבית נראה הפוך לחלוטין באיזור הזה. בכניסה לחדר שבקצה המדרגות היתה מונחת ערימת בדים שחורה שחסמה את הדרך. בחדר היו זרוקים ספרי לימוד שנשאו את חותמת משרד הקסמים ועוד כמה ערימות בדים. היה משהו בערימות האלה שגרם לנחש לפחד. הוא ניגש לאחת מהן והזביט מקרוב. מתוך הערימה שראה, השתרבב קרום מגעיל, שבמרכזו היה מחובר משהו שנראה כמו שפתיים. המראה עורר חלחלה בנחש, והוא זהה שלפניו מונח סוהרסן חסר רוח חיים. המראה גרם לו לדמות צעדים חזקים במדרגות, של אשה מוגלגית מבוגרת, שצועקת בפחד "סוהרסנים!". מאיפה הוא זוכר את זה? הוא החל לחשוב במהירות, ראשו התאמץ עד כאב והוא נזכר כך בכפר הקוסמים הוגסמיד, ובשלט עם אסיר נמלט עליו התלוי על אחד העמודים. הוא כמעט והצליח להעלות בדמיונו את פני האסיר, ככשמע לפתע צעדים שקטים מאחוריו וחש בזוג עינים אדומות מביטות בו.
טום עמד שם, והביט במבט מאוכזב מאד בנחש. צמרמות עברה לאורך גופו של הנחש, מקצה זנבו עד ראשו. "בוא." הוא אמר בשקט, "ציפיתי שיהיו בעיות כשתעבור כאן, הכניסה של פוטר לתודעתך לא הועילה." הנחש טיפס ונכרך סביב צווארו של טום, והם ירדו יחד במדרגות. טום היה טיפוס קר, ונראה כבן-אדם רגיל, למעט עיניו האדומות, וחיוכו המרושע, שלא כדרך הטבע. הוא הלך זקוף ושקט, ושידר איתנות. הם יצאו מהבית בדיוק בזמן כדי לראות את להקת אדומי-החזה חוזרת כשבראשה עוף-חול. היו בדיוק עשר שניות עד שהלהקה תגיע אליהם, וטום לא בזבז זמן. הוא תפס בשרביטו ואמר לחש, ובין-רגע נעלמו אדומי-החזה, הבתים והשמיים הכחולים, ובמקומם ניצב בית גדול שבכניסתו עומדים כמה עצים מתים, ושמיים אפורים וקודרים. הם חזרו לביתו של טום.
בכניסה חיכתה להם נגיני, אמו של הנחש, ולוותה אותם אל תוך הבית, לחדר בו האח דלקה תמיד. הנחש התכרבל על-יד האח בזמן שטום יצא מהחדר עם נגיני, כדי להתייעץ בנושאים שהנחש לא ידע והם גם לא עניינו אותו. על קירות החדר היה דבוק טפט מתקלף, והאש האירה את החדר באור אפרפר שהתמזג עם האור מבחוץ. כלי כסף שונים ומשונים היו פזורים על השולחן ועוד כמה היו מונחים על המשטח שמעל האח – החדר נראה בדיוק כפי שהיה כשהנחש עזב אותו למשימה האחרונה שלו. אבל בעצם, מה היתה המשימה האחרונה שלו? "היא היתה להכיש מישהו", ענה הנחש לעצמו. הוא היה צריך להכיש איש מבוגר. האיש הזה היה לבוש סחבות, והוא היה במקום כלשהו... בתוך משרד הקסמים... האיש הזה היה בעל שיער שחור ומבט חד. הנחש ניסה לשחזר את הפנים האלה. אלה אותם פנים שהוא זכר מכפר הקוסמים הוגסמיד בזיכרון המוזר. "אבל איך קראו לו?", שאל את עצמו הנחש. ותוך כך נזכר במראהו של האיש הזה. כאן, בבית, היה לו הרבה יותר קל להזכר בפנים. והוא נזכר בשם. "סיריוס – זה השם", נזכר. יחד עם מחשבות אלו עלו וצפו עוד זכרונות מוזרים, מהחיים של תלמיד אחד בהוגוורטס, שהתקבל לגריפינדור לפני שש שנים. התלמיד הזה הוא הבן של פוטר מהאלבום של דראקו מאלפוי, נזכר הנחש, אבל מה שמו הפרטי? הנחש השקיע את כל כוחו ומחשבותיו כדי להזכר בשם. הרוח הרעידה את החלונות והסיחה את דעתו מהמחשבות. הוא הביט אל החלון, ונזכר בשבועות של המתנה למכתב שהתלמיד הזה היה צריך להמתין. ואז הגיע היום שבו הוא סוף סוף קבל מכתב. על המכתב היה כתוב השם של התלמיד. הוא היה... “הארי פוטר". הנחש נדהם. הוא נזכר בכל החלומות שהיו להארי בשנת הלימודים שחלפה והבין – הוא הארי פוטר.
הכל התחבר בראשו של הנחש הארי והוא התנשם בכבדות. הוא לכוד בתוך נחש בביתו של וולדמורט! הוא היה לחוץ מאד, ודאג שאולי טום יוכל לקרוא במוחו את המחשבות האלה, וניסה לסלק כל מחשבה, אבל הוא לא הצליח במיוחד. הוא הביט לכל עבר, אולי הוא יוכל לברוח מהדלת האחורית, שהנחש זכר כל-כך טוב. אבל אז הוא הבין שזה לא יעזור לו במיוחד – אף פעם בחיים שלו הוא לא יצא בזחילה מהבית הזה, וולדמורט תמיד "העתיק" אותו משם. אמנם הארי ידע עכשיו את כל הדברים שהנחש ידע, אבל אף אחד מהם לא נראה שמושי עכשיו, ולכן הוא החליט להמשיך ולהעמיד פנים, שהכל בסדר איתו, ושהוא פשוט הנחש הזה...
חזור לדף הפן-פיקשן
|
