פן פיקשן
הקלף...ג'ואן קליסמבורג
05/04/2005 15:05אלבוס דמבלדור ישב בחדרו שבבית הספר "הוגוורטס" ועיין במסמכים.
"אוף...כבר כואב לי הראש מכל הדברים האלו..."
לפתע הדלת נפתחה.
ורמוס לופין התפרץ למשרדו של דמבלדור כולו חיוור כסיד.
"מה פשר הדבר הזה רמוס?!..."
רמוס לופין החל מגמגם:
"דמ...דמב...דמבלדו...דמבלדור!!"
לופין זינק אל שולחנו של דמבלדור, והנחית במכה חזקה פתק קטן מקלף לבן על שולחן העבודה של אלבוס דמבלדור.
"מה קרה רמוס?..."
"תקרא את זה!!"
דמבלדור הביט בקלף.
הוא לקח את הקלף והחל לקרוא:
"זה בנו של האייל, נכנסו למועדון חיפושיות זבל מסריחות, צריך עזרה-בואו במהרה."
קמטי דאגה הציפו את מצחו של דמבלדור.
נראה היה שדמבלדור הזדקן בכמה שנים טובות תוך כמה שניות.
אלבוס דמבלדור השתנה מאוד במראהו בחמש השנים האחרונות, קמטי דאגה החלו להופיע על פניו הרציניים, ואפילו כמה שיערות שיבה כבר הופיעו על ראשו.
"זה אמיתי?...
מניין אתה לא יודע שזה לא מלכודת?..."
"זה אמיתי ועוד איך."
לופין ענה לו כשכל גופו רועד,
"ואיך אתה יודע זאת?..."
דמבלדור שאל בהתעניינות.
"בגלל שהתנשמת שלו הביאה את זה."
ענה לופין בקול קודר.
ולתדהמתו של דמבלדור ,לופין הסתובב אל הדלת וקרא בקול:
"הדוויג!!"
תנשמת לבנה גדולה נכנסה לחדר, מביטה בעיניה הענבריות והגדולות בדמבלדור שישב עייף מאחוריי שולחנו העתיק.
היא הביטה בו בעיניים מלאות דאגה.
לופין החל להיות קצר רוח,
"מה עושים דמבלדור?"
דמבלדור נשען לאחור,השעין את מרפקיו על השולחן, ואמר בשקט:
"תכנס את כולם."
&
ג'ו כיוון את השרביט שלו אל עבר ליבו של הארי, וצחק צחוק מרושע.
"האדון יהיה כל כך שמח כשהוא ישמע שאני הרגתי את הארי פוטר המפורסם!!"
ג'ו מלמל בשקט, אך בקול יציב.
"קרושיו".
אור ירוק מילא את החדר.
אך הוא לא הגיע מכיוון השרביט של ג'ו...
ולא מהשרביטים של השניים האחרים...
וגם לא מהשרביט של הארי...
האור הירוק הגיע--
מכיוונה של האישה בעלת העיניים הירוקות.
אבל לא היה לה שרביט!!...
הארי היה בטוח בזה!...
טוב...הארי היה כמעט בטוח...
הארי הביט לכיוון השרביט של ג'ו.
השרביט הוציא קרן אור דקיקה מקצהו, והיא התקדמה אל עבר חזהו של הארי...
הכל נראה להארי כל כך איטי...
כאילו כל העולם עצר מלכת, והזמן זחל לאט לאט...
הקרן התקדמה לאט לאט, לעבר הכיוון של הארי...
היא הייתה רחוקה רק בעשרה סנטימטרים מחזהו החשוף בחלקו של הארי...
נשמע קול פיצוץ.
הארי צעק.
&
"לאאאאאאאאא!!!!!!!!!!!!!!!!!!"
הצעקה של הרמיוני גריינג'ר,קוסמת צעירה, מילאה את כל המרתף האפל והטחוב ששכנה בו הדים של זעקות.
"הארי!! רון!! איפה אתם?! , שמישו יעזור לי!! בבקשה!!!!!"
לפתע, הפתח שהוביל למרתף הטחוב נפתח.
ואיש שפניו הוסתרו על ידי הצללים עמד בפתח.
"די, די, מיס גריינג'ר, אם תצעקי כל כך הרבה, כל הכוח שנותר לך ייגמר...ואת לא רוצה שזה יקרה, נכון?..."
למרות שהרמיוני לא הייתה יכולה לראות את פניו של האיש החבוי בצללים, הייתה לה הרגשה שהוא מחייך.
"למה אתה מתכוון?!...מה זאת אומרת ייגמר??... מה עשית לי?!?..."
האיש שבפתח החל לצחוק.
הרמיוני התמלאה בצמרמורת לקול הצחוק המזוויע והחולני שפקד אותו.
"שחרר אותי מיד!!"
"אוווו מיס גרינג'ר...אני לא חושב שאני יכול..הוא לא יהיה מרוצה אם אני אשחרר אותך..."
ליבה של הרמיוני כאב מרוב הפעימות המהירות...
ליבה החל להתמלא באימה...
"הוא?..."
מספר עמוד: 1 2
חזור לדף הפן-פיקשן
|
