פן פיקשן
בביתו של וולדמורט - חלק ד'אדם רימון
10/02/2004 21:13 הרוח שרקה ליד אוזנו של דמבלדור, בעוד הוא מכוון את המטאטא שלו אל עבר כיכר גרימולד. הוא עף במהירות כזו, שנראה רק כצללית מטושטשת. הוא הרהר מדוע הפורץ היה שם במשך זמן מה, ולפתע עלה בדעתו רעיון. הוא פנה פנייה חדה אל עבר ביתו של רמוס לופין. הוא טס במהירות הבזק, לא שם לב לעצים שביניהם עבר, לעננים שעף דרכם, ולא לירח המלא שהאיר את דרכו. הוא נחת באמצע עיירה קטנה ליד אחד הבתים. הוא היה מודאג ולחוץ וניגש ישר אל דלת הבית ונקש עליה במטאטאו. לא היתה כל תשובה. הוא נקש עוד פעם בחוזקה רבה יותר. אף אחד לא ענה. שקט שרר מסביב, למעט כמה ינשופים ששוחחו ביניהם בצמרות העצים שקישטו את הרחוב ברווחים אחידים. דמבלדור שלף את שרביטו, ובתנועה מהירה, פתח את הדלת בעזרת לחש "אלוהמורה". בפנים היה בלגן איום. השמיכה והסדין על המיטה בפינת החדר היו קרועים, ושולחן הכתיבה האהוב על לופין היה שרוט כולו. מספר תמונות היו מנופצות ושבריהן היו פזורים על הרצפה. דמבלדור הביט בהשתקפותו בשברים רגע קט, ואחר פנה להביט בדף שנח על השולחן. זה היה מכתב שיועד אל דמבלדור, וזה היה הנוסח:
"לכבוד אלבוס דמבלדור היקר,
אבקש לדעת מה שלומו של אדון פוטר הצעיר ואם הוא חזר להכרה.
אך חוששני שאני יודע את התשובה. המרגלים שהצבנו בסמטת נוקטורן
ובלונדון ספרו כי ראו נחש שנראה כבסיליסק יוצא מבעד החלון מבית מאלפוי.
אינני יודע איך לשלוח אליך את המכתב ללא דואר ינשופים, אולי אבוא
אל המפקדה בעצמי. אני מקווה שאף מרגל של וולדמורט לא גילה שאני
יודע דבר מה על מקומו של הנחש, ולא ינסה לחטוף אותי
ולהוציא ממני פרטים, בבקשה תבוא מהר.
בהערכה ובתקווה לתשובה מהירה,
רמוס לופפפ............”
כאן הדיו נמרחה ואף על פי שלא נראה היה לדמבלדור שסביר שמישהו ינסה לחטוף את לופין, הוא ידע היטב שבשלב כלשהו זה בדיוק מה שוולדמורט ינסה לעשות - לחטוף אנשים שקשורים אל דמבלדור ולנסות להוציא מהם רמזים לגבי התוכניות שלו, וגם מידע על "הנשק" שוולדמורט מחפש נואשות. המחשבות על הארי נדחקו הצידה וכעת הוא פנה לחפש רמזים לגבי מה שקרה בבית. ארון הספרים היה הפוך וכל הספרים היו פזורים על הרצפה. קסת הדיו היתה שבורה לרסיסים על הרצפה ובתוכה נחה הנוצה. עבר זמן רב מאז דמבלדור היה בבית בן החדר היחיד הזה, אבל הוא בהחלט זכר איך לופין הקפיד בו על הסדר. דמבלדור החליט לנוח בבית עד הזריחה ואז להחליט מה לעשות. הוא התיישב בכסא, החפץ היחיד בבית שנשאר שלם, והביט אל כוון הדלת. הוא ניסה להשאר ער, אך כעבור זמן לא רב השינה השתלטה עליו.
אט אט הבית סביבו הפך לחדרו בהוגוורטס, גם הוא הפוך. הוא הביט דרך החלון וראה אוכל מוות עומד בצדו השני של האגם מחייך אליו, ועיניו אדומות. האגם הטשטש והפך ללוע של נחש בסיליסק שכמעט ונסגרה על דמבלדור. ואז הנחש פנה אל לונדון. ודמבלדור נשאר באמצע שדה. הפנים של הארי חייכו אליו, והפכו מיד לפניו של וולדמורט, מחייכים גם הם, בחיוך זדוני ומתנשא. ואז השדה הפך לרחוב בו גר לופין, והוא ראה את לופין שרוט גם הוא, כמו שאר החפצים בבית, והוא נגרר משם על ידי שני סוהרסנים.
העננים שבשמיים מלמעלה הפכו לנוצות חומות וגדולות של ינשוף גדול, שעף בשמיים על יד המטאטא של דמבלדור. לפתע הינשוף הפנה אליו את ראשו והביט בו בעיניים מרושעות ומנקבות, ומעמקי בטנו בקעו נהמות ויללות נוראות. הוא התעורר בבהלה, אך העינים המנקבות והנהמות לא נעלמו.לקח לו זמן להבין שהמבט האיום הוא של זאב ענק שנהם מולו. דמבלדור זינק אחורה בפחד ושלף את שרביטו, נצמד לקיר שמאחוריו. הזאב חשף שניים והתכוון לזנק עליו. דבלדור התכוון לגזור על הזאב דין מוות אך הוא לא היה יכול לבטא את המילים, המצפון שלו לא נתן לו להרוג את הזאב. החיה הנוראה הלכה ימינה ושמאלה, בכל פעם מתקרבת בהדרגה. דמבלדור היה מאד לחוץ וחכך בדעתו מה לעשות, לפני שיהיה מאוחר מדי.
העננים הוורידו באופק דרך החלון, והשמיים כבר החלו להתבהר. צלו הארוך של הזאב הוטל על דמבלדור. הוא הביט בקוסם במבט מטורף וזינק עליו, פוער את לועו. דמבלדור כיוון אליו את שרביטו אך לא הספיק לומר את הלחש, החיה כבר העיפה עם גופה את השרביט ונחתה בחוזקה ובכבדות על דמבלדור. אף יללה או נהמה לא נשמעו מהזאב. דמבלדור חש כאב בכל גופו, אך אף עצם לא נשברה, הוא גייס את כוחותיו והסיר את הגוף מעליו. לפניו לא שכב זאב, אלא מכר וותיק. לופין נע מאט ופקח את עיניו. כל בגדיו היו קרועים והוא קם בקושי רב.
"הא, דמבלדור! אני מצטער... אני לא ממש שולט בעצמי כשאני זאב, אתה יודע.... אממ.... בדיוק רציתי לשלוח אליך מכתב. קראת אותו, יופי.", אמר רמוס לופין כשהוא מביט על המכתב הקרוע שנח על הרצפה, היכן שישב לפני מספר דקות בדמות זאב. "אנחנו חייבים לחזור לכיכר גרימולד, אני חושש להארי. אני צריך את חוות דעתך המקצועית, וגם שתהיה שם למקרה שהארי יתעורר. אתה האיש הקרוב ביותר אליו מבין הקוסמים.", פסק דמבלדור, תוך ניעור גלימתו וישור זקנו. משקפיו היו שבורים וזרוקים על הרצפה, אך כעבור רגע השברים התאחו והמשקפיים עופפו ונחו על אפו של אלבוס דמבלדור, לפקודת שרביטו.
לא עברו יותר מחמש דקות, והשניים היו מוכנים ליציאה. לפתע נזכר רמוס במשהו ופנה אל אלבוס: "אתה בטוח שזה רעיון טוב שאני אבוא? פטוניה שם, וזה עלול לא להיות טוב. ראית איך היא נהיתה המומה בפעם ההיא כשבאתי.", אבל לפני שאלבוס הספיק לענות לו הוא ענה לעצמו, "אבל אתה צודק, הארי יותר חשוב." וכך הם עזבו את הבקתה ואת היער ולאור הזריחה הזוהרת הם פנו לעבר לונדון...
חזור לדף הפן-פיקשן
|
