פן פיקשן
ההשפלהיקיר האגריד
03/09/2005 10:06סאלאזר היה מעוצבן. לא בגלל שתמיד ניסו לצחוק על זה שאביו היה עני, ועל זה שנחשב פשוט עם עוד יותר מהאחרים, לא. בגלל שאמו אמרה שהיא מאוכזבת ממנו.
סאלאזר הסתובב חסר מעש בכפר אפווד מתעלם מהכל, ותהה לעצמו: "איך זה יכול להיות? איך זה אפשרי? הרי אמא שלי היא מצאצאי מוז'י הקוסם הנורא מפראנקיה- קוסם שהצליח לבדו לעמוד מול אלפי לוחמיו של קארל הגדול ואבי הוא מצאצאי מורגנה המכשפה היחידה שיכלה למרלין." הוא עצר וחבט בלב שלו בכעס, ותהה "למה? אני כבר בן 12 וכל מה שאני יכול זה לדבר עם נחשים!" הוא עצר להתיישב על גלגל שבור של עגלה והתחיל לחלום בהקיץ.
בחלומו הוא חזר שעה אחורה:
הוא היה בביתו, ביתו היה כמו כל שאר הבתים בכפר למעשה בקתה של חדר אחד. אבל ביתו שלא כמו של שאר האנשים בכפר היה מרוחק מהאחרים. אמו הייתה מכשפה, היא בוודאי הייתה נחשבת יפה לולא הקמטים והצלקות והמוגלות שהיו תוצאה של שיקוייה . והוא עצמו קיווה להיות כמוה, ואפילו ידע לחששנית... אמו הייתה כבר בשנות החמישים שלה.
"סאלאזר בני, אני חושבת שהגיע הזמן שאלמד אותך את האומנות האצילית של הכישוף. כישוף טהור- טהור כדמך מחסרי הקסם. ועכשיו אלמד אותך לחש יעיל- לא כמו כל הקוסמים הזקנים והמטומטמים שילמדו אותך לחשי ריחוף טיפשיים. שנינו יודעים שמצפה לך עתיד גדול. אתה יודע מה אמרה הצוענייה"...
היא התנשפה בכבדות סאלאזר רעד מהשמחה- סוף סוף הוא ישלוט בכוח אבל בכל זאת היה בו כעס. הוא יכל עכשיו כבר ללמוד את הקסמים החזקים באמת אם אמו הייתה מלמדת אותו כשהוא היה בן 11 או 10. "אמא, הייתי יכול כבר ללמוד את קללות המוות והשליטה במוח אם היית מתחילה ללמד אותי לפני שנתיים או לפחות שנה!" הוא לא האמין על עצמו- מעולם לא העז להתחצף לאמו, אבל הוא מיד נזכר למה כעס. זו הייתה השאיפה של חייו להיות קוסם. הוא לא רצה להיות לוחם, הגוף שלו היה מנוון, וחברים זה בזבוז של עצבים וזמן...
אמו מיהרה לשסע אותו, אצלה כל ענייני הכבוד היו צריכים להיות ברורים.
"שקט, סאלאזר בנו של סמשמונד סלית'רין!" סאלאזר קפא מהקול הזה אבל מיד התעשת. הוא לא התכוון לוותר. אמו רק חייכה ואמרה בלעג: "חוץ מזה גם אם היית לומד לפני חמש שנים לא היית מספיק חזק להשתמש בקללת המוות... וחוץ מזה אני חושדת שיש בלבך יותר מדי רחמים מכדי שתוכל להשתמש בקללה..."
סאלאזר קלט משהו מדבריה אבל המשיך: "טוב, אולי לא את קללת המות אבל הייתי יוכל להיות כבר מכשף מיומן! את זו שאמרת לי תמיד שאסור לבזבז אפילו יום שאפשר ללמוד בו קסמים, אבל את בזבזת לי שנתיים! שנתיים, אמא!"
אמו הזילה דמעה. סאלאזר נפל על הרצפה מתדהמה. לא מחרטה, אלא פשוט הוא מעולם לא זכר שראה את אמו בוכה. גם כשהעלו את אביו על המוקד. הפעם היחידה שהיא הרשתה לו לבכות. "אמא?" שאל בהפתעה.
"אני מצטערת," ענתה בקול הולך ונשבר לתדהמתו. "לא נאה למכשפה עליונה כמוני לבכות, אבל אני באמת פגעתי בך, אבל"... היא ניגבה את הדמעות שתתה שיקוי כלשהו בקול לגימה גס והמשיכה בקול חזק: "זו אשמתי, פשוט אני ואביך תכננו שהוא ילמד אותך." קולה שוב נשבר הפעם בלי דמעות. "והוא תכנן הכול, אבל אז חסרי הקסם הארורים בראש הכומר הארור שלהם החליטו לרצוח אותו. וזה קרה לפני שלוש שנים ולא הספקתי לתכנן לך לימודים." היא התנשפה בכבדות. "אבל השנה הספקתי." סאלאזר רצה לבקש סליחה אבל ידע שאמו לא תקבל את מה שכינתה "רכרוכיות", לא אחרי שהעז לכעוס עליה, זה לא נהוג כך במשפחת סלית'רין. הוא נאלץ להסתפק בהרכנת ראש.
"טוב," אמרה אמו בקול ענייני מזויף "כמו שאמרתי נתחיל בלחש יעיל, לחש הזימון- אציו." "כן, אמא" סאלאזר חזר לקול ענייני- כמו שצריך על פי חוקי המסורת הלא כתובים של משפחת סליתרין.
"ובכן עליך להתרכז בחפץ שאתה רוצה לזמן ואז להגיד אציו בנוסף לשם החפץ המזומן. הנה כך."
אמו קמה מהמיטה ואמרה בקול כדי שבנה ישמע: "אציו צלחת!" סאלאזר נפעם- הוא לא ראה את אמו עושה שום קסם חוץ משיקויים מאז שאביו מת. הוא ראה את הצלחת שעל השולחן העלוב עפה לתוך היד של אמו. "ועכשיו, עשה זאת אתה, ואל תאכזב אותי! בגלל זה קח את הזמן ותתרכז. ת-ת-ר-כ-ז! אתה מבין?" סאלאזר התרגש- הכישוף הראשון שלו!
סאלאזר התרכז, הוא התרכז בצלחת, הוא חשב על הצלחת, הוא תיאר אותה אצלו ביד, הוא התרכז במשך עשר דקות עד שהחליט שזה מספיק ונופף את ידיו ברוב רושם וצעק: "אציו צלחת!" אמו הסתכלה עליו בציפייה. עברה דקה. עברו שתי דקות, עברו עשר דקות. שום דבר לא קרה. אמו צעקה :"נסה שוב!"
סאלאזר המבוהל צעק שוב :"אציו צלחת!" שום דבר לא קרה. הוא צעק כל הזמן במשך רבע שעה עד שנשבר.
אמו נתנה לו את החוויה הכי נוראה שקרתה לו- אכזבה ותחושת כישלון וגם המילים שלה פגעו בו: "עלוב, אתה מבייש את אבא ואותי ואת כל הדם הטהור שלך! אתה... אתה סקיב! לך מפה, ולא אהפוך אותך לחרק חלש כמוך!"
סאלאזר החוויר. הוא הצליח להפנים את מה שאמרה וברח. הוא רצה לצאת מהפתח אבל הרגיש שמנערים אותו ושמע שקוראים לו.
הוא התעורר עם הרגשת כאב בלחי, והבין שקיבל סטירה. אבל הוא היה מדוכא מדי מכדי שיהיה לו אכפת. "שמע, אתה לא תתעלם ממני בן כלב מצורע!" הוא שמע שצועקים עליו. הפעם הוא לא יתעלם. הוא קם במהירות מפתיעה והישיר מבט לבעל הקול.
הוא זיהה את פניו הנפוחים של גארת'. הוא הסתכל עליו בתיעוב.
גארת' היה הבן השמן של הנפח השמן שהיה גם הבריון של הכפר, והוא רק התבטל יחד עם שני אחיו הקטנים ממנו כל יום והפריע לזקנים ולילדים חלשים ממנו. מאחורי הגב אנשי הכפר כינו אותו עגל. אף אחד לא העיז לקרוא לו כך בפניו ומי שכן לא העיז בשנית.
אף אחד חוץ מסאלאזר. משהו בסאלאזר הפחיד אנשים, אפילו את גארת' העגל.
אבל הפעם הוא ראה מבט נחוש מצידו של גארת'- סאלאזר קרא בעיניים שלו שהפעם הוא לא יוותר.
"תענה לי כבר כלב! אני החלטתי שאתה תהיה המשרת שלי מעכשיו, ובתמורה לא אשבור לך את העצמות. מובן?"
סאלאזר הבין את העניין. הוא רצה להשפיל אותו. הוא הסתכל עליו במבט חודר ומשתיק וחשב: "העגל הזה רוצה להשפיל אותי. הוא אוהב להשפיל את כולם, הוא חושב שהוא יהיה אדון הכפר. והוא מרגיש בחולשה שלי. אסור לי לתת לו לנצח."
הוא הרים את האף והסתכל עליו במבט מתנשא. אותו מבט שהוא ראה את אביו נותן לאנשים ולכמרים לפני ובזמן שהועלה על המוקד. זה היה מבט הכבוד והאצילות של משפחתו. למשפחתו היו אפילו כללים איך צריך להביט על אנשים או אפילו לנשום בנוכחותם.
ואמר בקול הכי מתנשא שהוא יכול: "תודה רבה. אני מסרב להצעה הנדיבה. ועכשיו יש לי דברים חשובים לעשות, כמו להאכיל את הנחשים שלי למשל."
גארת' החוויר והביט איך סאלאזר חולף על פניו ועל פני שני אחיו בשחצנות. "גארת', הוא הולך!" אמר אחיו הקטן של גארת' בטמטום. "אני יודע!" אמר גארת' בנהימה שנשמעה יותר כמו געייה בעוד סאלאזר מתרחק. אחיו השני צעק לגארת': "בוא נשבור לו את כל העצמות! אף אחד לא יעליב אותנו ככה!"
גארת' חייך חיוך ערמומי ונראה כאילו נזכר במשהו. "לא אח קטן, יש לי רעיון יותר טוב." הוא געה אליו.
סאלאזר עצר והקשיב.
"סאלאזר?" גארת' געה בקול שניסה להיות מתחנחן ללא הצלחה, אחיו וכל ילדי הכפר שהיו בסביבה הסתכלו בתדהמה.
גם סאלאזר נדהם. הוא הפנה את פניו חזרה לגארת' וניסה לשמור על פנים מתנשאות ככל שיכל להרשות לעצמו. "מה גארת'?"
כל המבטים עברו בהפתעה ושנאה לסאלאזר.
"טוב, אתה הרי מכשף נכון? לפחות אמא שלך." געה גארת' בקול מאושר.
כל המבטים הסתכלו בהבנה ושמחה על גארת'.
"אז?" סאלאזר נחר ואבד את ההתנשאות מקולו.
"טוב, אתה יודע מה הלורד היקר שלנו חושב על כישוף. הכמרים ממש מושכים אותו באף אתה יודע." אמר גארת' בקול מאושר.
סאלאזר כבר החוויר- הוא התחיל להבין מהר מה קורה. מהר מדי לטעמו.
"אז, אם נניח, אני אספר במקרה לכומר הזקן שלנו שאתה מכשף- אתה ואמא שלך תהיו צלויים מאוד!!! אולי אפילו שרופים מדי!" גארת' אמר את זה תוך כדי געיית צחוק שכל השומעים הצטרפו אליה. הם הבינו את הרעיון. סוף סוף יוכלו לנקום בסלאזאר השחצן, הם כבר התחילו לצעוק שסאלאזר הוא מכשף אבל גארת' השתיק אותם בגעייה.
סאלאזר רתח. הם רוצים לשרוף אותו כמו ששרפו את אביו! הוא התחיל להחוויר ותהה בבהירות הכי גדולה שיכל: "אם אני אנסה לכשף זה בטח לא יצליח כי אני סקיב, ואז אני ואימא שלי..." כאב לו להזכר באמו ובחולשה שלו... שהוא חלש וחסר תועלת. "ואם אקרא לנחשים, הם אולי יפטרו מאחד מהם אבל השאר יקראו לכומר וזה יהיה הסוף"...
"ובכן?" געה קולו של גארת' מאושר.
סאלאזר ניסה ניסיון כושל להראות כמה שהכי פחות חסר אונים. אבל הוא הצליח לענות בקול אדיש: "ובכן מה?"
"ובכן מה אתה מתכוון לעשות כדי שלא אקרא לכומר?" געה גארת' בקול שהלך ודמה יותר ויותר לעגל.
לסאלאזר עבר רעיון נואש בראשו, שאם הוא היה חושב על זה עוד הוא היה נמנע מלהוציא את הרעיון לפועל. הוא הצליח להגיד בקול לועג באמת: "ומה ימנע מהכומר להיהפך לצפרדע כשאימא שלי תשמע על זה שמתעסקים איתי?" סאלאזר היה כל כך בטוח בניצחונו שהוא נתן חיוך אכזרי של ניצחון. הוא נהנה לדמיין את הכומר הזקן והמקומט של הכפר כצפרדע.
גארת' לא התרשם כלל וגעה בזלזול. פניו של סאלאזר שוב החווירו. סאלאזר התחיל להפנים שהוא הפסיד.
גארת' געה שוב בניצחון: "באמת? וחשבת מה יקרה לה אחרי שתכשף את הכומר? הרי גם ככה אמא שלך על הכוונת של הכנסיה!" הוא געה צחוק של ניצחון.
סאלאזר נראה כאילו סטרו לו על הלחיים שלוש פעמים על כל אחת מהם. הוא הבין- הוא סאלאזר סלית'רין הפסיד. הוא הבין שאין טעם לשמור על הכבוד אם מתים, והוא לא ייתן לאמו למות. לא אחרי שאביו...
הוא נפל על ברכיו בלי שליטה. הוא התחיל לבכות, כנראה בכל זאת אכפת לו מהכבוד. הוא הליט את פניו וקרא בקול נשבר: "אני מתחנן, אל תעשה את זה! בבקשה!"
גארת' ואחיו געו בצחוק. גארת' התקרב בצעדים גאים לעבר סאלאזר הבוכה וכורע על ברכיו.
"זה פשוט. סאלאזר כלבי המצורע." הוא געה בקול מרושע. בזמן שכולם נחרו מצחוק, הבין סאלאזר שהוא הולך לקבל השפלה, השפלה שאחריה הוא ירצה להתאבד הוא הרים את פניו במבט מיואש ודומע לעבר גארת'.
גארת' המשיך ברשעות: עכשיו אני וכל הכפר נתן לך מכות שלא חטפת בכל חייך המצורעים, וממחר אתה תהיה עבד שלי, ותעשה כל מה שאומר. אחרת..." הוא העביר אצבע על צווארו והצביע לעבר הכנסיה.
סאלאזר החוויר מהבנת המצפה לו.
"שנתחיל?" געה גארת' מאושר.
הם התחילו ונראה שלא יפסיקו.
סאלאזר לעולם לא ישכח את הלילה הזה.
לעולם.
מספר עמוד: 1 2
חזור לדף הפן-פיקשן
|
