פן פיקשן
בריחה ותקווה חדשהיקיר האגריד
05/09/2005 21:11 הלגה התנשפה- היא ידעה שאביה נכנס לטירוף הזעם הידוע של בני הפלפאף.
ומצד שני גם היא זעמה- הוא התעלל באדם היחיד שאהבה וכמעט רצח אותו.
היא שמעה אותו צורח קללות מאחוריה כשהוא מתנשף במדרגות שהובילו לחדרה. היא לא תהתה כלל על האירועים האחורנים- היא הייתה עסוקה. מדי פעם נשמעה צרחה כמו: "את תשלמי על זה!" והיא הייתה עונה: "כן? כמה?" וממשיכה לרוץ. אומנם שמלתה הקשתה עליה את ריצתה
אך לאביה היה חיסרון של גיל מתקדם מדי. היא הגיעה לדלת חדרה פתחה אותה במהירות ונעלה אותה.
היא העריכה שאביה יגיע לחדר עוד שלוש דקות. היא ידעה שקרב קוסמים אין לה סיכוי מולו. אבל עדיין נעו בה מחשבות מטורפות לעשות משהו מהסוג הזה...
אבל היא הצליחה להשתלט על רגשותיה הגואים ולמקד את עצמה במחשבה אחת- לשרוד.
היא בחנה את חדרה- חדרה היה חדר גדול בקומה הרביעית של המגדל הגדול בטרית הפלפאף. בחדר היה את מיטת האפיריון שלה, נול לטוויה שהוריה חשבו שראוי לבת ללמוד להשתמש בו וארון ספרים גדול. מה שבימים ההם היה נחשב אוצר גדול- ובמיוחד משום שאלו היו ספרי כשפים.
אך היא לא התעניינה בספרים מעולם, ובמיוחד עכשיו. כעת עניין אותה יותר גודל החלון. אך זה היה חסר משמעות- היא נמצאה בקומה רביעית והמחשבה על קפיצה הייתה חסרת סיכוי יותר מלהילחם בהאדס הפלפאף "צייד האדם" שהיה אביה.
היא התיישבה באנחה על מיטתה. היא העריכה שתוך 2 דקות אביה יגיע ויסיים את חייה. היא העבריה בראשה את הזכרונות הטובים מחייה- אך הם היו קצרים. כל כך קצרים...
היא שמעה צעדים- אביה התקרב לחדר!
הלגה דמיינה לעצמה את שיקרה לה. לפתע עלתה בה החלטה נחושה- היא לא תמות כמו המשרתות או העבדים האומללים שאביה רצח. היא תלחם על חייה. היא לא תתן לו לקחת אותה בקלות כזו לעולם הבא.
הלגה בלי לחשוב הטילה לחש דחיפה על הארון והפילה אותו על הדלת- הדלת אומנם נשברה בקול רעם, אך נשמעו גם קללות זעם של אביה ויותר חשוב- הארון חסם את הדרך לחדרה.
הלגה עברה בראשה על הלחשים והקללות שבכל זאת למדה בחייה.
"טראח!" היא נבהלה- אביה החל לשבור את הארון בקללות!
וכך נשמעו קולות פיצוח עץ וקללות שונות.
אם הערכתה לכוחו של אביה היה נכון אז נשארה דקה. הלגה קימצה את גביני מצחה במטרה למצוא פתרון. נראה שעוד כמה שניות אביה יפוצץ סופית את הארון.
לפתע עלה בה רעיון מטורף. ככל הנראה באופן אובייקטיבי הרעיון היה גרוע אך האפשרויות האחרות היו גרועות יותר.
"אינסנדיו!" נשמע קולה של אביה ושאריות הארון נשרפו בלהבת קסם ירוקה ומוזרה. אביה נכנס לחדר- כולו היה זעם נוראי וצעק: "עכשיו תשלמי על הבגידה!"
"בחלומות שלך!, צעקה לו הלגה ולפני שהספיק להטיל בה קללה איומה הורתה בשרביטה המוזהב על המיטה וצרחה: "וודיוייסי מוביל בדונטס!" המיטה החלה לרחף לפתע מהרצפה מול פניו ההמומים של האדס הפלפאף.
בלי היסוס הלגה קפצה על המיטה וצרחה: "החוצה!" המיטה טסה דרך החלון ושברה אותו את הקיר שבו היה החלון, הלגה לא הביטה אחורה ולא ראתה איך אביה מתכסה אבנים ואפר מהקיר שנשבר.
היא חייכה בניצחון- היא הצליחה! היא המציאה קסם ריחוף בעצמה תוך פחות מדקה, בדיוק כמו מכשפי המטאטאים!
אך היא לא הספיקה להיות מאושרת לזמן רב, לאחר דקות מספר המיטה החלה לאבד גובה וליפול. הלגה הייתה חסרת אונים.
המיטה צללה וצללה, כששוב חייה של הלגה, והפעם גם החלקים הפחות נעימים עוברים מול עיניה.
אחרי טיסה ארוכה וקטלנית המיטה התרסקה לתוך ביצה והלגה נפלה על קצות הביצה אך ראשה פגע באבן.
היא נפלה במהירות לתוך החשיכה.
הלגה התעוררה לקול קרקורי קרפד.
היא פקחה את עיניה בכהות חושים, ובמרחק שתי צעדים ממנה עמד לו קרפד זקן. היא צרחה בבהלה בעיקר מהחוסר הכנה. ואז לפתע היכה בה רעיון מוזר.
"אתה אדוורד?" שאלה בקול רועד.
הקרפד קרקר קרקור עליז ונראה כאילו הוא מחייך.
הלגה הייתה חופשית.
גם עבדה הנאמן, למרות הקללה, למרות הפציעה של הלגה.
הם היו חופשיים.
חופשיים.
ובעיקר- בעלי תקווה.
חזור לדף הפן-פיקשן
|
