פן פיקשן
המטהיקיר האגריד
03/09/2005 22:19סאלאזר כמעט איבד הכרה.
הוא היה שבור, בלב ובגוף. הוא העביר בראשו את זיכרונות ההשפלה. הוא נזכר בכל התקרית עם אמו, והוא נזכר את הרגעים האחרונים של המכות האיומות שהכו אותו, וכנראה שברו לו חלק מהעצמות.
אבל זה לא היה הכאב האמיתי, למרות שהוא לא היה בטוח שיצליח לשרוד את הלילה. הכאב האמיתי היה חוסר האונים וההשפלה. ההשפלה מול האיכרים הבורים וחסרי הקסם. הוא גרר את עצמו מתחת לעץ אלון והביט בירח המלא.
"הלילה הזה שייך לאנשי הזאב." הוא חשב במרירות.
הוא הרגיש באגלי דם זורמים בגבו, הוא נאנק וירק דם בכאב. הוא ניסה להתעלם מהכאב ומההשפלה ולחזור לחשיבה העניינית שלו: "אז אני גוסס. זה לא יהיה הפסד גדול. אני בסך הכול סקיב. אני יכול כמובן לקרוא לעזרה, אבל האיכרים הבורים ובעיקר הזקנים שבהם, כבר חושדים בי ובאמי. הם לא יעזרו לי. וחוץ מזה הבורים שכן ירצו לעזור גם לא ידעו איך, ויקראו לכומר. וזה יהיה סופי בגלל שהוא יחקור אותי מי עשה את זה..." הוא קטע את מחשבותיו כשהבין שחשב לבזות את משפחתו בפניה לעזרת חסרי קסם פשוטי עם. הוא רעד מכאב ומכעס עצמי.
ואז חשב על מוצאו האחרון- אמו.
הוא לחשש וירק וקרא בשפת הנחשים לבוא אליו. תוך כמה דקות התקרב נחש שחור קטן אליו ולחשש: "כן, בן אדם נחששששששש. מה רצונך?" הנחשים כינו אותו כך כי מצד אחד היה בן אדם מצד שני הם הרגישו שהוא דומה להם... והוא גם דיבר בשפתם.
סאלאזר רצה לומר משהו אבל כל שהצליח זה לירוק דם.
הוא נזכר במבטה של אמו כשגירשה אותו. לא הוא לא יכול לחזור, וכמובן לא לבקש עזרה. הוא ידע שהיא הייתה מצילה אותו, אבל הוא לא סבל את המחשבה הזו שהוא לא יוכל להחזיר טובה לאמו. הוא לחשש לנחש שיסתלק, הנחש הסתלק בלי היסוס.
כדי לעודד את החלטתו להניח לעצמו להתבוסס בדם של עצמו ולמות, הוא חשב על ארוסתו המובטחת שמעולם לא פגש.
הוא נזכר שאביו סיפר לו עליה כשהיה בן שש על זה.
הוא סיפר על משפחת מכשפים אצילה וטהורת דם ממש, עם שושלת של קוסמים מפוארים עד מרלין- גדול הקוסמים. אביו סמשמונד היה ידידו הטוב של ראש המשפחה ההיא. אבל הם לא נפגשו לעיתים קרובות, כי המשפחה ההיא גרה אי שם בטירה גדולה בצפון סקוטלנד. ואילו הם גרו אי שם באזור ביצות בדרום אנגליה. מלבד זאת אביו מעולם לא הזמין את ידידו לביתו, כי לא רצה להראות לו, את זה שהוא עני, למרות מוצאו. הוא זכר שתמיד דיבר עליהם ביראה, דרך שלא דיבר בה על אף אחד- חוץ מהמשפחה ההיא. אביו סיפר לו, שהוא קיבל את הרעיון שלו: סאלאזר ינשא לבתו, וכך הילדים שלהם יהיו עוד יותר טהורי דם- וכתוצאה מכך מכשפים גדולים. אביו היה מוכן רק לספר ששמה הפרטי של המיועדת לו הוא הלגה.
סאלאזר חייך במרירות. השידוך הזה, הוא שסיבך לו את החיים.
זו הסיבה שאביו ואמו נמנעו מליצור קשר עם קוסמים אחרים. חוץ מזה שלא הייתה סיבה מיוחדת ליצור קשר, הם לא רצו שהשמועה שהם עניים תגיע למשפחה ההיא, ואז הם יבטלו את הנישואין. אבל עכשיו כל תוכניתו של הוריו עלו באש- הוא התגלה כסקיב. הוא תיאר לעצמו איך הלגה- שאותה תיאר כמכשפה מרושעת וחזקה, מקללת אותו בקללות שלא יוכל לשרוד כשהיא תגלה שהוא סקיב...
"לא, היא תתחתן עם מישהו ראוי." הוא חשב לעצמו. סאלאזר ניסה להעביר את מחשבתו אל אמו- הוא ידע שהיא תשבר, גם לבני סלית'רין יש גבולות לאדישות המכובדת. הוא הביע משאלה בלבו שהדברים הנוראים ביותר יקרו לגארת' ולכל בני הכפר. ולהלגה איחל שתתחתן עם מישהו ראוי... סאלאזר נפל לתוך החשיכה...
"זה לא יצליח לך!" שמע סאלאזר את הלוחם אומר לו. סאלאזר לא שם לב לזקנו או למטה שהחזיק בידו, הוא שמע את עצמו שואל בלעג: "אז מה גודריק, אתה מתכוון להניף עלי את החרב הזו שלך?" הלוחם האדים, הוא רץ לעברו בשאגת קרב ותקף אותו, סאלאזר חסם אותו בקללה חרישית. הלוחם עף אחורה, אך הצליח לשמור על שיווי משקל. הלוחם הניד בראשו למראה סאלאזר הצוחק והצביע עליו ולחש משהו.סאלאזר לפתע הרגיש כאב פתאומי. הוא שוב נפל לחשיכה...
השמש סינוורה אותו, הוא מצמץ בכאב. הוא ראה שהשמש עלתה למיקום שעת בוקר מאוחרת. סאלאזר הביט המום מסביבו- הוא היה חי! הוא הביט בידיו הבריאות ומישש את גופו- לא היה זכר לפצעי המוות או לכאבי התופת. "אז כנראה ירשתי את יכולת ההישרדות של אמי... אז אני לא סקיב גמור כי הייתי אמור למות!" סאלאזר התרגש, הוא לא ידע לבטא את השמחה הזו. הוא נזכר בזיכרון רחוק מלפני כ6 שנים כשראה את אביו מחסל מכשפה שהייתה יריבה שלו במשך כל חייו, הוא זכר איך אביו צחק מכוסה דם ומלוכלך- אך שמח בכך שהוכיח את כוחו. סאלאזר החליט שזו תהיה דרך ראויה לבטא את שמחתו.
סאלאזר צחק צחוק קר ומתנשא ותוך כדי צעק: "כלבים סקסונים חסרי קסם! אתם לא יכולים להרוג אותי, אני מבני סלית'רין! מבני סלית'רין!!!" הוא התחיל לצחוק חסר שליטה בטירוף של שמחה. הוא נרגע לאחר דקות ארוכות של שמחה מטורפת. סאלאזר מיד פנה לנתח את המצב: "אני שרדתי. שרדתי כשכל סקסוני חסר קסם או אפילו נורמנדי קוסם היה אמור למות מוות איום. למעשה אני נרדמתי, ואני אוכל להגשים את החלום!" סאלאזר דיכא דחף לצחוק והחליט לבדוק את כוחותיו. הוא החליט להפעיל את לחש הזימון- הלחש היחיד שלמד עד עכשיו. הוא נופף את ידיו ברוב רושם וריכז את כל מחשבותיו בעלה שלכת שנח על האדמה הביצתית. הוא הרגיש את הקסם זורם בו, את הכוח המשכר... הוא צעק מעמקי גרונו: "אציו!" הוא הרגיש את הקסם יוצא ומתחיל לפעול... הוא עצם את עיניו בציפייה להרגיש את העלה על כף ידו. עברה רבע שעה והוא לא הרגיש דבר על ידו מלבד הרוח הקרה שנשבה. "לא!" סאלאזר סירב להאמין. הוא בקושי יכל לשאת את האכזבה בפעם הראשונה ועכשיו הכאב היה כפול, הוא כל כך ציפה... כל כך קיווה והאמין, במיוחד אחרי החלום- הייתה לו הרגשה שזה לא סתם חלום, אבל נראה שזה כן היה.
סאלאזר מצא את עצמו על האדמה הבוצית מתייפח.
סאלאזר לא זכר מקרה שבו בכה- הדבר נחשב לבושה אצל משפחתו. אפילו כשאביו חוסל אמו כשפה את עיניו לזמן האבל שלא יוכל לבכות, אפילו שאז הוא כל כך רצה לבכות...
אחרי כמה דקות סאלאזר שרט את עצמו מכעס על הבושה שהמיט על עצמו. הוא קם וניגב את הדמעות, והחליט לנתח את המצב באופן האדיש ביתור שיכל: "אז אני עדיין סקיב מסריח, אבל עם כוחות קסומים. אבל מה אעשה עם הכוחות האלו?" הוא שקל האם לחזור לאמו ולספר לה הכוח הנוסף שגילה אבל הוא גילה שהוא לא יכול- מעולם במשפחת סלית'רין לא היו סקיבים ואם היו הם לא שרדו... אבל זה לא היה הפחד- זו הייתה הבושה. הוא אכזב את אמו, הרס את תוכניותיו של אביו והרס שושלת קוסמים מפוארת- לא הוא לא יכל לחזור. סאלאזר הרגיש ששוב עולות דמעות בעיניו אבל הוא עצר אותן בבחינת אפשריות קרה: "אני לא מספיק חזק לבצע קסמים, אבל יש לי כושר הישרדות רציני שיכול להיות שימושי..." סאלאזר נזכר בחלום ועלה בו רעיון מבריק.
סאלאזר התגנב מאחורי איכר שמן וראה שקיק עם מטבעות בחגורתו. ידיו של סאלאזר קלטו במהירות את השקיק לתוכן בלי שהאיכר שם לב. סאלאזר צחק בלב והמשיך למרכז הכפר. הוא הצליח בדקות ספורות לתכנן את המשך חייו- הוא יקנה חרב, יתאמן בלחימה יהפוך לנושא כלים ומשם יעלה לשכבת השליטים. דבר שהיה הגיוני- אביו היה נורמנדי ואפילו היה לו סמל משפחתי.
הוא לא טרח להביט בכפריים המנומנמים שיצאו לשגרת יומם, ואפילו לא התרגש כשראה איכר שמן מוכר צורח משהו לגבי זה שכייסו אותו.
הוא הגיע לנפחיה- לא היה לה דלת אבל היה לה מעל שלט שמצויר מעליו פטיש עם סדן- רוב האנשים לא ידעו לקרא(וגם הנפח לא) אז שלט כזה היה יעיל הרבה יותר משלט כתוב. הוא נכנס בצעדים נחושים לנפחיה והתגלה לעיניו מראה של מקום חם צפוף ומחניק עם איש אחד שממלא מחצית מהחדר.
הוא גמגם מעט למראה האיש הגדול ואז אחרי שזכה להתעלמות רועמת הוא אמר בקול חלוש: "נפח?" הוא עדיין לא זכה לשום תגובה. זעם נוראי מילא את סאלאזר- האם גארת' סיפר לאביו על ההשפלה? אבל הוא שלט ברצונו שלו לשלח בנפח נחש. הוא הרגיע את עצמו בכך שהנפח לא שומע אותו בגלל רעש הפטיש, הוא צעק אליו. הנפח עדיין התעלם.
סאלאזר לקח חרב שראה על המדף והניף בה- הפעם הנפח לא התעלם, הוא צעק בקולי קולות על גנבים וסאלאזר צעק על נפחים סקסונים כלבים ארורים.
"עזוב את החרב, ילד!" שאג עליו הנפח.
"לא!" סאלאזר היה מלא זעם כמעט בלתי נשלט. הוא לא סבל את זה שזלזלו בו- במיוחד אם הרגיש שזה מוצדק.
לפתע נכנסו לנפחיה 3 בניו השמנים של הנפח שתפסו את כל שאר המקום שנותר בנפחיה- בראשם היה גארת'.
"מה אתה עושה כאן ילד נחשים?" געה עליו גארת', הוא תיעב לראות את הילד המוזר בנפחיה של אביו ועוד אוחז בחרב ולא משפיל ראש!
הנפח התפוצץ: "אתה מתכוון לשלם על החרב?" סאלאזר הושיט את שקיק הכסף הגזול לנפח בזלזול. "הנה." אמר כאילו הצורך לדבר אתו גורם לו סבל רב.
הנפח גיחך: "מה אתה חושב, שזה סכין מטבח? אפילו אבירים בקושי מצליחים לשלם על חרב כזו!" וניסה לחטוף לסאלאזר את החרב, זעמו של סאלאזר החל לפקוע ואפשר היה לשמוע אותו מלחשש ומירקק כמו נחש...
בניו של הנפח החלו להכות אותו. סאלאזר נפל לרצפה. ההצגה עמדה לחזור על עצמה...
"מה אמרתי לך שיקרה לאמא שלך אם שוב תרגיז אותי?" געה גארת' בזעם.
אבל זעמו של גארת' לא השתווה למה שהשתולל בתוכו, הוא לא יכל לשאת זאת. עוצמה אדירה של תיעוב שרפה את עצמותיו ותופפה על ליבו כמו תוף מלחמה.
סאלאזר קם במעוקם ומבמט מתעב שאם היה יכול להרוג- היה הורג בייסורים קשים.
אחיו של גארת' הצטרפו לגעיותיו של גארת' וניפחו את זעמו של סאלאזר. הוא האשים אותם, איכשהו בדרך כלשהי הכול היה אשמתם. כל התסכול האכזבה והזעם שהיו עצורים בו עמדו לפרוץ. הוא תיאר את כל מי ששנא כבהמות ושהוא שוחט אותם, דמיונו נקטע בגסות על ידי אגרוף שניתח בפרצופו.
זהו זה- הוא התחיל לקלל כמו סקסוני פשוט.
הוא הניף לעברם את החרב כאילו הוא דקר את האוויר והרגיש את הזעם שלו עם כל עוצמתו מתנקז בחום רב לעבר כפות ידיו ומשם לאט לאט לחרב.
"עגלים מפוטמים! עגלים מפוטמים ארורים בני כלב ארור ומוכה צרעת!" צרח שיכור מזעם והרגיש בבת אחת את הזעם מתנקז ממנו דרך החרב ואנרגיה רבה אתה.
לפתע הוא עצם את עיניו וחשב- אי אפשר לנקז זעם לחרב!
הוא פקח את עיניו וראה את המחזה המשמח ביותר שראה אי פעם בחייו-
ניצבו לפניו 3 עגלים במקום שבו עמדו שלושת בני של הנפח שגעו בבהלה שנשמעה היסטרית יותר משל עגלים שעומדים לשחיטה. ואת הנפח המחוויר כמוות וצורח בהיסטריה משהו על כשפים ושטן ושמות של קדושים.
סאלאזר צחק מאושר בצחוק מרושע ונורא. הוא הבין- הוא לא היה סקיב. למעשה הוא חשב הוא בעל כוח רב כל כך שכל פעם שהוא השתמש בכוחו הוא פשוט מרוב כמותו התפזר לכל הכיוונים בלי תוצאה... כל מה שהוא היה צריך זה כלי שירכז את כוחו. הוא הסתכל בזלזול בחרב- פשוט עוצמת הרגשות שלו הצליחה למקד את עוצמתו בחרב. הוא השליך את החרב בזלזול, הוא היה זקוק לכלי יותר יעיל.
הנפח המגמגם שבינתיים אזר אומץ צרח: "מה עשית לילדים שלי?! תחזיר אותם! תחזיר אותם! אתה שומע?!"
סאלאזר הפנה אליו מבט מזלזל מסורתי של משפחת סלית'רין ואמר בקול שקט שלא עלה על אוושת עלה ברוח, אך היה נורא יותר מקריאות שמחה של שודדי דרכים שרצחו עובר אורח: "ואם אסרב מה תעשה לי?"
למעשה לא היה לו מושג איך להחזיר אותם והוא לא רצה. מחשבות מטורפות על מכירתם של העגלים לקצב צצו בראשו...
הנפח נראה כאילו הכו אותו בפטיש מלובן אבל ניסה למצוא קול מאיים ללא הצלחה: "כי... כי.... אז כולם ידעו שאתה מכשף, ואז אתה עם האמא שלך תמותו!"
בניו געו בקולות מעוררי רחמים. כלומר מעוררי רחמים אצל רוב האנשים, אבל לא אצל סאלאזר. מה שנגע בו היה האיום על אמו, הוא שקל לסרב בפרץ קללות מזלזלות אבל חשב בהגיון והבין שאין לו ברירה. אבל הוא ידע שלא יוכל לגייס עוצמת רגשות כזו שוב שתרכז את עוצמתו באותה יעילות... היה עליו להשתמש בכלי שיכיל חפץ קסום, כלי שכזה על פי חישוביו יוכל לרכז ולקלוט ולהוציא את עוצמתו לפועל. סאלאזר העריץ את עצמו על המהירות שבה עבר מזעם מטורף ובלתי נשלטלחשיבה קרה- אביו תמיד חינכו לכך על פי זכרונו.
הוא אמר בקול קר: "אני מניח שאין לי ברירה... אבל עליך להישבע שלא תספר על כך לאיש! אתה נשבע?"
הנפח הנהן בקול מהמהם קל למראה העגלים שהיו למעשה בניו מתחילים לגעות במה שנשמע כמו בכי.
סאלאזר צחק צחוק קצר ואכזרי למראה העלוב של בני הנפח.
"ובכן, הבא לי את החנית הזאת- והוצא את חוד הברזל." אמר סאלאזר בקול ענייני להפליא שכלל לא תאם את התיעוב שחש כלפי האנשים האלו והצביע על חנית שהייתה שעונה לקיר.
הנפח עשה כדבריו ברגליים רועדות.
סאלאזר צפה בו מדושן עונג ממלא את הורואתיו. הוא נהנה מהחוסר אונים שהיה שרוי בו, הוא נהנה מהשליטה...
הוא אחז בחנית ושאל: "מאיזה עץ הוא עשוי?"
"א... א.... אל.... אלון." צפצף הנפח חיוור.
אלון לא יכל להספיק בשביל לרכז את עוצמתו... אם היה יכול להיות בו בסיס של קסם... ואז נזכר בסיפורי ריכליות שהוא צוטט להם ליד הפונדק.
"הבא לי את השלד של הנחש התלת ראשי שטראן מצא ביער."
הנפח הביט בו במבט תוהה.
"עכשיו!" צרח עליו סאלאזר בהנאה רבה, בעוד הוא ראה את הנפח נותן מבט חטוף בעגלים ורץ החוצה.
סאלאזר התיישב על העגל השמן יותר שכנראה היה גארת'- הוא לא התנגד, רק רעד והתחיל לגעות בבכי כמעט אנושי.
סאלאזר חשב על הרגעים האחרונים- הם שינו הכול. הוא צחק להנאתו ושוטט במוחו לתוכניות זוועתיות של שימוש בכוחותיו, אך למעשה פעמים רבות מחשבותיו נטו לכיוון שאמו תהיה גאה בו... גארת' השמיע געייה מוזרה שנמשעה כצלצול פעמונים, סאלאזר קם בלי לחשוב.
הנפח חזר מזיע, ומחייך מסיבה בלתי מובנת. סאלאזר סבר שפשוט הסקסוני הפשוט הזה שמח על כך שייסוריו הולכים להיגמר.
"הנה!" הגיש לו הנפח שלד נחש תלת ראשי קטן בחיוך זדוני באופן מוזר.
סאלאזר לא ייחס לכך חשיבות, הוא כעת המשפיע, המחליט המזלזל. לא הייתה מבחינתו משמעות לזוטות שכאלו שהביעו יצורים נחותים כמו הנפח.
"יפה." ענה בקול קר. הוא ריסק את השלד באצבעותיו ודחס אותן לתוך החור שבחנית ששם היה אמור להיות החוד שלה. כעת הוא לקח את החוד וסגר את החור אתה כמכסה.
הנפח הביט בו בציפיה מוזרה, כמעט ברעב.
סאלאזר הביט בעגלים, הוא ניסה לתאר לעצמו כיצר יחזירם לצורה אנושית.
הוא עצם את עיניו ותיאר אתם בעיני רוחו כפי שהיו ואזהניף את מטהו החדש וריכז את כוחתיו בו והוציא אותם לפועל בזעקה.
הוא פקח את עיניו וראה מלפניו את שלושת בני הנפח- רק שנשארו להם ראשי פר! אבל נראה שזה היה מספיק עבור הנפח שכבר שכח מילדיו.
"תפסו אותו!" צרח הנפח בקול צמא דם.
בסאלאזר הכתה ההבנה שהייתה יותר מדהימה מכשלונו החלקי בהחזרתם של בני הנפח- הנפח שיקר, והוא הזעיק את הכומר וכל הכפר, והגעייה המוזרה הייתה למעשה פעמון הכנסייה!
זעם מילא אותו על השקר, הוא התעלם מגארת' ואחיו שהמשיכו לגעות בבכי מופתע, התעלם מהנפח הצוהל, וגם מהקהל הזועם שצרח איחולים למותו ונופף במגלים וקלשונות ועמד לפרוץ לנפחיה כדי להרוג אותו. הוא איחל להם מוות איום, מוות שיחרוט את שמו על אלו שיצליחו לחסלו.
הוא מצא את עצמו מניף את המטה לעבר האנשים וצורח בקול נוטף שנאה: "תמותו! לכו לגיהנום!" לפתע כדור אש ענקי יצא ממטהו החדש ופגע בקהל בקול נפץ אדיר. הניצולים ברחו בהיסטריה, חלקה הקדמי של הנפחיה החל להישרף. הוא הניח לגארת' ואחיו להימלט בהיסטריה בעוד אביהם- הנפח איבד את הכרתו.
אבל לא היה אכפת לו מהצלחתו, לא היה אכפת לו מנקמתו. לא היה אכפת לו מכלום- הוא רק רצה להרוס כל מה שנקרה בדרכו.
והוא אכן עשה כך- הוא הטיל את זעמו באופן מכושף על השוק, והתחיל בהרג חסר רחמים. כמובן לא היה אכפת לו שאחר כך יפיצו שהוא היה למעשה מכשף ויקינגי בתחפושת שהחליט יום אחד להחריבם- אם כי זה אכן מה שהופץ לאחר מכן.
אחרי זמן בלתי ידוע של הרג חסר רחמים הוא הרגיש את עצמו נופל לארץ.
הוא הרים את מבטו וראה מספר אנשים חמושים רכובים על סוסים - "אביריו של של לורד מרקאם!" חשב סאלאזר בבהלה רגעית. הם החלו לתוקפו הוא איכשהו הטיל לחשים נוראיים שגרמו למותו, אבל הוא כבר איבד ריכוז.
הוא ראה מספר אבירים דוהרים לעבר הבקתה שגר בה.
הוא רץ נואשות, כשהגיע לשם הם יצאו עם חרבות מגואלות בדם.
הוא הבין, אבל לא הפנים.
הוא הבין ולא רצה להבין.
אבל הוא הבין.
הוא חיסל את האבירים בקול זעקה ורץ מחוץ לכפר.
הרחק הרחק מאמו המתה.
הרחק מביתו, הרחק ממה שנותר ממשפחתו.
הוא נשבע לנקום.
חזור לדף הפן-פיקשן
|
