פן פיקשן
העונשיקיר האגריד
04/09/2005 21:21אדוורד נאנח אנחה ארוכה כששמע בפעם השישית את הגבירה בת ה12 מסרבת לרדת לקומה התחתונה שאביה שלח אותו לקרוא לה לשם כך.
אדוורד גירד מעט בקולר הכסף, הילדה הפסיקה מצעקותיה על כך שהיא לא מוכנה לרדת למטה והביטה בקולר שלו ברחמים.
אדוורד ניצל את ההזדמנות ופנה אליה בקול צרוד: "בבקשה הלגה, אביך קורא לך. הוא לא סובל חוסר משמעת..."
הלגה נחרה בבוז. היא כבר תיארה לעצמה מה אביה כבר יאמר לה- או שהיא צריכה להתאמן על הכשפים שלה, או שעליה להיות ראויה לחתן המעצבן שבחר לה או שיבלבל לה במוח על התוכניות המרגיזות שלו לצבור כוח.
להלגה נמאס מכל זה, ומעוד דברים רבים.
אדוורד היה שבור, הוא מאוד חיבב את הלגה- הוא זה שלמעשה טיפל בה מאז היוולדה והיה העבד האישי שלה.
הוא נפל על ברכיו והתחיל לקרוא אליה בבכי: "אני יודע שאת מסוכסכת עם אביך. אני גם יודע למה, וזה מוצדק לגמרי. אבל אם יש בלבך רחמים עלי... צייתי לאביך. אחרת הוא יעניש אותי..." הלגה הביטה בו מרוככת, כשאדוורד דיבר על עונש, הוא התכוון לעונש הסופי- מוות.
היא גם חיבבה אותו מאוד. למעשה הוא היה היצור החי היחיד שחיבבה בביתה הענקי. היא נזכרה כיצד היה מספר לה סיפורים- לא סיפורים נוראיים על סבה ואבי סבה וכיצד התעללו באנשים בדרכים מזוויעות....
לא. היא לא תתן לו למות, גם אם תצטרך לציית לאביה. ובנוסף ההתרפסות הזאת הגעילה אותה. היא לא ראתה אותו כעבד... היא ראתה בו מין סבא אהוב שיש לילדים אחרים.
היא התאדמה ופניה התמזגו עם שערה האדמוני: "אני מבינה. ארד אליו."
היא פסעה בנחישות מהחדר ופנתה אחורה בצעקה: "ואל תשתחווה- זה מגעיל אותי." אדוורד קם וחייך- זו הייתה הגבירה שלו.
הלגה ירדה במדרגות המתעגלות של המגדל וחשבה לה מחשבות עצבניות.
היא תהתה מה הפעם אביה ירצה להגיד לה, ומשם חוט מחשבתה עבר למעשה למחשבות על מי שהיא הייתה ועל מי שמשפחתה הייתה.
אביה תמיד טרח לספר על אבי סבה- טיטוס הפלפאף שכונה גם "המחריב" שהגיע לסקוטלנד לפני כמאה שנה. הוא ייסד למעשה את השושלת כשושלת רבת עוצמה וגם הגה נשק סודי שהפך את קסמיהם של בני הפלפאף ליעילים בהרבה מקוסמים אחרים בתקופתם- שרביט.
הנשק הזה הפך אותו לקוסם האופל הנורא ביתור בכל בריטניה וכנראה גם אירופה.
"והקים את הטירה המגעילה הזאת." הוסיפה במחשבותיה הלגה כמעט בקול.
היא כמעט ירדה לקומה התחתונה, צעדיה הפכו לעצבניים יותר. היא התעלמה מכל הקישוטים המוגזמים ומשטיחי הקיר שתיארו את הזוועות שחוללה השושלת.
היא הגיעה לדלת הכבדה והמוכרת שהוביל ממגדלה לקומה התחתונה, לקומת הכניסה.
הלגה התנשמה עמוק- עליה לנסות לשלוט בעצמה לפני אביה אך עליה לא להשפיל את עצמה.
ושילוב הדברים בעיניה היה כמעט בלתי אפשרי. היא אגרפה את שרביט הזהב שלה בידה, ופתחה בקול חריקה את הדלת.
היא הביטה בבוז על המגן שנשא את סמל המשפחתי שנתלה מול הדלת המסוימת הזאת.
ולמרות שידעה שסבה הוא זה שתלה את המגן, הייתה לה הרגשה חזקה שאביה עשה זאת בכוונה. למעשה כך הרגישה לגבי כל הדברים שהרגיזו אותה.
במגן היה את סמל המשפחה- גירית צהובה על רקע שחור ומתחת כתובת הסיסמא המשפחתית- "על החלשים לעבוד את החזקים"
סיסמא שכל תיעבה אך ייצגה את השפתה של משפחתה באופן נאמן.
היא התקדמה בצעדים איטיים לתוך החדר אך התרכזה בעיקר בלכעוס על המגן ועל מה שייצג.
"ובכן באת." אמר קול שקט, אך שנשמע בבירור סכנה בקולו.
הלגה הפנתה מיד את מבטה לעבר בעל הקול וזיהתה אותו מיד- זה היה אביה- האדס הפלפאף.
היא הקשיחה מבט עוד יותר אם זה היה אפשרי והתקרבה אליו אך לא הסתירה את סלידתה מכך.
אביה החליט להתעלם מכך והמשיך בקול חלקלק וערמומי: "כבר חשבתי שאדוורד הפך חסר תועלת לחלוטין. כמעט החלטתי שהוא מיותר..."
אביה חייך- הוא ידע שהוא נוגע בנקודה רגישה. הלגה הגיבה במין גרגור כעוס מוזר.
אביה הביט בה משועשע. הוא היה הקוסם החזק ביותר בבריטניה, בזאת לא היה לו ספק. הוא גם ידע מלאכה חשובה שהייתה נדירה בזמן הזה- ייצור שרביטים. הוא הביט גאה במעיל הפרווה השחור שלו- הוא בעצמו הפך את המשרתות במטבח לגיריות שחורות והרג אותן בעצמו ועשה מפרוותיהם מעילים. הוא היה גאה במשפחתו- אשתו המנוחה שהייתה רוקחת רעלים אדירה, אך למרבה הצער בטעות מצערת הרעילה את עצמה, בנו הבכור- הלקין שהיה כבר נשוי למכשפה ממשפחה מכובדת והשתלט על אחוזה של חסרי קסם כמעט בעצמו, בנו השני- צרבר שהיה גדול במעט מהלגה אך כבר למד את קללת המוות. אך הלגה- היא הייתה מוזרה במשפחה.
היא התנגדה לדרכם. היא התנגדה לדרכי הענישה שלו ולדרכו ככלל.
מצד שני, הייתה בה עזות מצח מאתגרת וחזקה וגם עקשנות שיכולה לעמוד בפני קללת אימפריוס... ובנוסף האדס הרגיש ממנה עוצמה אדירה- אך למרבה הצער בעקשונותה לא לשמח אותו סירבה לנצל אותו. הוא חיכך את זקנו מהורהר.
הרהוריו נקטעו על ידי קולה הצורמני של בתו: "נו, למה נאלצתי לבוא לפה?"
האדס זעם- הוא לא היה מכון לסבול חוצפות שכאלו וצעק: "כי ככה ציוויתי! ברור לך? כי ככה ציוותי!"
הלגה האדימה שוב וכבר היה קשה לראות איפה מתחיל שערה: "אז מה אם ציווית?! אז מה?!" היא בתוך תוכה כעסה על עצמה על חוסר השליטה העצמית.
אביה נאנח- לא היה זמן לזה, הוא החליט להבליג ולעבור לעניין: "את מבינה, קולט הכוחות שלי איתר שלושה בעלי כוח דומה לשלך נוספים."
הלגה נחרה בכעס- הפעם הוא ידבר על התוכניות המרגיזות שלו בשבילה, זה היה בלתי נסבל והיא אזרה את מלוא האיפוק שלה כדי לפלוט בצעקה: "אז למה זה מעניין אותי?! אמממ?! למה!?"
אביה שוב הבליג וענה בסבלנות: "אמרתי לך- את צריכה להיות המכשפה החזקה בכל הארץ ולהיות אמו של המכשף החזק בעולם!"
הלגה התמלאה זעם, הוא רצה ברצינות לקיים את השידוך האווילי לסלאלזר הזה- מי שלא יהיה הארור.
"אני לא מתכוונת להתחתן אתו!"
האדס החל לאבד את סבלנותו: "כבר חרשנו את הנושא, ואת תתחתני אתו כי ככה הבטחתי לחברי הטוב סמשמונד! וזהו זה! ועכשיו, אני..."
הלגה לא יכלה לסבול זאת- 12 שנות התסכול שלה הניעו בה לעשות מעשה מטורף, אך כדי להימנע מכך היא החליטה בהחלטיות לחזור לחדרה ולא להקשיב לאביה המרגיז.
אביה התפוצץ וקטע את עצמו בגרגור נוראי של זעם.
וצרח: "חזרי הנה מיד, ילדה חצופה! מיד אמרתי!" היא התעלמה בנחישות, זהו זה החליט האדס בראש לא נקי מטירוף- הוא יחסל את האדוורד הזה- הוא משפיע על בתו לרעה.
הוא שאג: "אני מבין שהעבד הארור הזה הכניס לך את ההתנהגות הזו!"
הלגה הסתובבה והביטה בו בזעם נוראי- מבטה אמר- אתה לא תעיז לפגוע בו!
ואביה השיב במבט שאמר- ועוד איך שכן!
האדס ריכז את זעמו על אדוורד והעביר אותו לשרביטו שכוון לתקרה וצרח: "אציו עבד!"
המראות הבאים זעזעו את הלגה-
התקרה התחילה להשמיע רעשים מוזרים ואז בוקע בה חור ענק וממנו נפל כאילו מושכים אותו בחבל העבד אדוורד, הוא נחת בחבטה על שולחן וכמעט איבד את הכרתו.
ליבה של הלגה פעם- היא ידעה שהיא תראה את אחת הזוועות שבהם היו ידועים בני הפלפאף.
"ובכן." אמר בשנאה לוהטת ומסוכנת האדס: "אתה נראה לי כחסר תועלת."
פניו הכואבים והזקנים של אדוורד החווירו באימה מוחלטת ומהופנטת, הלגה התחילה לגמגם מפחד. "ובנוסף, אתה מזיק לחינוכה של בתי. ועל כך תיענש." הוסיף בחיוך אכזרי.
הוא מצץ את קצה שרביטו תוהה במבט רעב בערך כמו שטבח תוהה איזה תבלין עליו להוסיף לתבשיל.
"אני חושב שאנסה את קללת הייסורים שסבי הגדול לימד אותי."
הוא כיוון את שרביטו לכיוון פניו של אדוורד המשותק מאימה.
"קרושיו!" אמר בשמחה ויצא יחד עם המילה הזו אור אדום מקצה השרביט ופגע בפניו המבוהלים של אדוורד שהתחיל לצרוח בכאבי תופת איומים.
אדוורד כבר חש פעמים רבות בקללה הזו אך הפעם זה היה מכאיב במיוחד משום שהכאב מהקללה התווסף לכאב מהנפילה, אך בעיקר לידיעה- הוא הולך למות. מוות מלא ייסורים, והקללה הזו הייתה רק ההתחלה.
ואכן לאחר דקות ארוכות שנראו לאדוורד ולהלגה כשנות נצח של גיהנום.
בחיוך זדוני האדס הפסיק אך חשף את שיניו הצהובות בחיוך מבהיל עוד יותר- היו לו רעיונות נוספים.
הלגה רצתה להפסיק את זה, אך היא אובנה מאימה. האדס הניף את שרביטו וקרא בקול עליז: "פרוקינוס מלאדיקטוס מורמינוס!" קרן צהובה באופן חולני יצאה מהשרביט ופגעה באדוורד האומלל- הוא הפך לקרפד!
האדס צחק צחוק אכזרי ונהנה לראות את אדוורד המבוהל מקפץ בחדר בקירקורים נואשים. הלגה זיהתה את הצחוק הזה- זה היה הצחוק שצחק אביה לפני שהשתמש בקללה הנוראה נכל- קללת המוות. הוא כיוון את שרביטו במיומנות ואמר בהנאה מגונה: "אבדה קד...?!" שרביטו עף מידו בגלל לחש דחייה שהטילה הלגה- היא אזרה אומץ והחליטה להציל את אדוורד.
"תברח!" היא צרחה. אדוורד קפצץ משם במהירות, אך האדס כבר שכח ממנו-
בתו בגדה בו!
"איך העזת!?" צרח צרחה מפחידה בעוד הוא מרים את שרביטו.
"נמאס לי מהרציחות שלך- רוצח!" מעקה לעברו הלגה ורצה בלב פועם לכיוון חדרה.
"חזרי הנה וקבלי את העונש שלך!" תרח בטירוף האדס ורץ בעקבותיה- שניהם היו במצב טירוף של זעם.
הלגה איחלה לאביה מוות נורא אבל היא חשבה במעט הגיון והבינה שהפעם היא עלולה למות.
היא רצה ואביה אחריה בצרחות רמות.
חזור לדף הפן-פיקשן
|
