פן פיקשן
הספריקיר האגריד
08/09/2005 22:04רוונה הייתה בשיא קריאת הספר האחרון בספרייה של אביה, היא לא יכלה להפסיק לקרוא למרות שפחדה לגמור אותו.
רוונה גמרה כמעט את כל הספרים שבספרייה של אביה, והם היו רבים. רבים מאוד.
למעשה, אביה לא הצליח ומעולם לא ניסה לגמור את הספרייה היקרה שברשותו.
אך אביה היה גאה בהישגיה של בתו, אומנם הוא היה מכשף פשוט אבל הוא הבין שבתו היא לא ילדה רגילה.
אביה-ראומיר רייבנקלו היה המרפא האישי של הברון תיאופילד סוורדסטון, היו כאלו שלחשו לתיאופילד שראומיר הוא למעשה מכשף אך לקחו להגנתו האישית- ראומיר הציל פעמים רבות מספור את הברון ומשפחתו ממוות בטוח. ולתיאופילד לא היה אכפת איך ראומיר עושה זאת, כל עוד הוא עושה זאת.
על כל פנים ראומיר הוזמן לגור בטירתו של תיאופילד וענה בחיוב- הוא היה צריך מקום טוב לשכן בו את בתו ואשתו. רוונה נולדה כשנה לאחר שעברו לגור בטירה. ריאומיר ניצל את מקומו החדש ואת העובדה שפרנסת משפחתו הובטחה כדי לאסוף מה שנחשב בתקופה ההיא לאוצר של ממש- ספרים!
ובדרך לא דרך הוא הצליח להשיג בערך תוך פעם בפחות מחודש ספר, רבים מהספרים הכילו דברים שעוררו עליו חשדות אך תיאופילד הפריח את החשדות במשפט אחד: "אם זה מעניין את ראומיר החביב, אז סימן שזה בסדר."
רוונה הצליחה להכריח את עצמה לדחות את הספר.
הוא הביטה במדפים עמוסי הספרים בעצב. היא למדה לקרוא בגיל ארבע, דבר שרוב האנשים בתקופתה לא זכו לו גם עד מותם... והעניין היה שהיא למדה בעצמה, הרבה פעמים חשדה שאביה לא תכנן כלל ללמדה קרוא וכתוב.
אבל היא פשוט בהתה בתוך הספרים בעניין עוד מלפני שהיא זכרה את עצמה. היא זכרה את עצמה בחיוך מציקה לאביה שיסביר את משמעות הציורים הקטנים והמוזרים שעל הדפים, הוא הסביר לה בסבלנות שאלו אותיות ושהם בעצם מדברות בצורות. רוונה דרשה ממנו להקריא את מה שהן מספרות, כמובן שריאומיר הקריא לה בהתחלה אגדות אבל זה לא שינה- רוונה עקבה אחרי קריאתו תוך חודשים הצליחה ללמוד את האלף בית! ומאז התחילה לקרוא בעצמה ופשוט נהנתה מכל פיסת מידע חדשה שלמדה.
רוונה נאנחה, היא נזכרה ביום שבו הוריה גילו את העובדה שידעה לקרוא- אביה ראה אותה קוראת ספר בתוך חדר הספריה הוא גער בה: "ספרים זה לא משחק!" זכרה בדיוק רב רוונה וחייכה, זה קרה בדיוק במקום שישבה בו עכשיו.
היא זכרה את עצמה עונה לו בתמימות: "נכון! אתה יודע שסייחים של חדי קרן הם זהובים?" רונה צחקקה כשנזכרה במראה ההמום של אביה, ואיך הוא בדק במבטים נדהמים את שם הספר שקראה- "סוסים, חמורים, פרדות ויצורי פלא הדומים להם."
מאז כמובן היא יכלה לקרוא בחופשיות, היא קראה יותר ספרים ממה שאביה הספיק להשיג, והוא היה כל כך המום אך הבין שילדתו מיוחדת והתגאה בה.
היא הביטה בספר שעמדה לסיים באכזבה- לא היה טעם לקרוא אותו מהתחלה, היא ידעה את כל מה שקראה כבר בעל פה. היה לה זיכרון צילומי.
היא הביטה בצער, אומנם כולם התפלאו מיכול הזכרון הפלאית שלה ומכך שילדה ועוד קטנה למדה בכלל לקרוא. אבל זה היה גם סבלה- לא היה טעם בלקרוא פעמיים את אותו ספר, משום שידעה אותו מיידית בעל פה. רוונה ניסתה הכול- היא ניסתה לא להתרכז, לחשוב על כמה דברים בו זמנית אך שום דבר לא הועיל- היא זכרה, יותר מדי לטעמה.
ולא היה לה מושג מתי אביה ישיג ספר נוסף... היא לא ידעה מה תעשה עתה, כל חייה היא הקדישה בשביל לקרוא את הספרייה הגדולה של אביה.
אולי היא פשוט תצא לשחק עם אורסולה ועם שאר ילדות הטירה?
המחשבה הזו הממה אותה- היא כל כך התרגלה לחיים הללו...
את מחשבותיה הדכאוניות קטעו צעדים חדים- היא הבחנה בילדה גבוהה ממנה בראש בעל שיער שחור כלילה ויפה ובערך בת 14, זו הייתה אחותה הגדולה.
"נו כמה ספרים נשארו לך רוונה?" שאלה בחביבות, אם רוונה לא הייתה יודעת את התמימות שבה נשאלה השאלה היא הייתה נעלבת. אך רוונה ידעה, אורסולה ורוונה קיבלו זו את זו כפי שהיו. אומנם הן היו שונות מאוד זו מזו אך הן תמיד התענינו אחת בשני והבינו היטב אחת את השניה.
"פחות מספר." ענתה בראש מושפל. אורסולה חייכה לרגע אך חיוכה גווע לאות תמיכה במצוקתה של אחותה.
"טוב, אז כשתגמרי תוכלי ללמד אותי לקרוא!" פנתה אליה אורסולה בעידוד.
רוונה חייכה- אחותה תמיד ידעה לעודד אותה, אמנם רוונה ידעה שהיא לא רצינית אך בכל זאת היא התעודדה.
"ואת תלמדי אותי לשחק!" החזירה לה בתשובה מחויכת.
בסדר." ענתה אורסולה מחיכת למראה מצב רוחה המשתפר של אחותה והמשיכה: "מה דעתך על עכשיו? אני הולכת עכשיו עם הבנות של הרוזן לשדות..."
"לא." ענתה רוונה כמעט אוטומטית את התשובה המוכרת.
"אני צריכה לסיים את הספר." סיימה בעלגות מסוימת. אורסולה הנהנה בהבנה ועזבה את החדר.
היא לא הצליחה לשלוט בדחף ופתחה את הספר והמשיכה לקרוא- הוא סיפר על ההיסטוריה של הדרואידים- כוהני העץ, מכשפי היער הקלטים האגדיים.
לבה פעם בכאב אחרי כל משפט שקראה- היא ידעה שהיא מתקרבת לרגע המאיים שבו תאלץ לשנות את דרך חייה המוכרת לה כל כך.
לאחר כמה שעות של קריאה הגיעה לפתע לפסקה מוזרה שהצית את דמיונה:
"אומנם אומרים שהדרואידים נעלמו לפני יותר משלוש מאות שנה, אך היו עדויות רבות גם לאחר מכן לקיומם. למעשה הספר הזה מבוסס על שמועות על הדרואידים, המידע האמיתי וסודות הדרואידים שמורים עמם.
מספרים שהם מסתתרים ביער אולדווד וחיים את המסורת הקדומה."
לבה של רוונה פעם- היא ידעה לאן תפנה עכשיו.
ההחלטה כבר הוחלטה, אצל הדרואידים היה מדיע יקר שלעולם לא תוכל להשיג פה.
רוונה החליטה החלטה נחושה בלבה.
חזור לדף הפן-פיקשן
|
