פן פיקשן
הפרק הלא גמוריקיר האגריד
12/09/2005 20:12רוונה צחקקה בעצבנות- היא חשבה לעצמה מחשבות מצחיקות בעיניה לפני כמה שניות. "לעזוב הכול? כל כך מגוחך. למה לי?" חשבה לעצמה בשכנוע עצמי, אבל לפתע נפלה עליה תחושת ריקנות.
היה ידע שלא תוכל ללמוד מהספרים, והיא לא תוכל ללמוד אותו פה.
רוונה התחילה לייסר את עצמה בשאלות: "מה הדרואידים יודעים?"
הי צעדה בצעדים מדודים לעבר החלון והביטה- השמש החלה לשקוע והאופק נצבע באדומומיות אלימה, כמעט כמו התחבטויות הנפש שהחלו לפרוץ בה.
היא החליטה לחשוב בהגיון: "מה אשיג מהמשך שהותי כאן?" היא גנחה ונאבקה עם עצמה אבל נאלצה להסכים עם עצמה שמלבד יתרונות רגשיים היא לא תפיק מהשהייה פה שום תועלת.
היא נשכה את שפתה עד זוב דם. היא העלתה ברוחה את פרק 2 בהקדמה בספר על הדרואידים- הספר האחרון שנותר בספריה של אביה:
"יש אומרים שהדרואידים ידעו את כל סודות הטבע, ואף התחברו עמו. ואגדות בלתי מבוססות טענו- שהם גילו את סוד החיים."
המשפט האחרון כאילו רדף אותה, כאילו אמר- את מתכוונת להפסיד הזדמנות לגלות את סוד החיים?.
היו כאלה שטענו שהיא חטטנית וסקרנית מדי, אבל זה לא שינה דבר- רוונה לא הייתה מסוגלת לסבול ששומרים סודות מפניה. היא החלה להתרגז על הספר ועשתה דבר שלא העיזה לנהוג מעולם- היא בעטה בספר, אך כריכת העור הקשיחה הכאיבה לה והיא התרגזה עוד יותר.
רוונה התיישבה על הרצפה במבט אומלל ובהתה בספר.
היא החליטה לברוח מההתלבטויות וחזרה לשקוע בספר, ותוך זמן קצר היא הצליחה להתעלם מהתחבטיויות הנפש שהייתה שרויה בהן.
עברה כחצי שעה ונשארו לה חמישה עמודים אחרונים. היא עמדה להפוך את הדף לעמוד השלישי לפני אחרון כשנשמעה קריאה צרודה: "גבירתי, ארוחת הערב!"
זו הייתה גרטה- המשרתת האישית שלה.
"מיד באה!" קראה רוונה, לפתע עלה בדעתה שגרטה היא בורה ואינה מתקרבת אליה במידת הידע שלה. המחשבה הזו הפסיקה את ההתעלמות הנחושה שלה מההתלבטות, היא טיפסה במדרגות והגיעה לאולם הגדול-
השולחנות היו ערוכים, כל משפחת הברון היה נוכחת, וכך גם משפחתה ומשפחות שאר הידידים של הברון.
רוונה התיישבה כמו תמיד לצד אורסולה, אך הערב הזה, היא לא צחקה ושמחה כמו תמיד לאכול ביחד עם משפחתה. הפעם היה לה מבט נוגה מוזר, אך אורסולה שחשבה שהיא יודעת מה קרה לא הטרידה אותה.
רוונה בהתה באוכל באומללות: "מה הטעם באוכל?" חשבה.
"הרי, אני אאלץ להפסיק ללמוד ואסיים בורה כמו גרטה." המחשבה האחרונה צמררה אותה.
"להיות בורה?" חשבה באימה. היא לא רצתה להגיע לזה, היא נזכרה באימה בכל פעם שגרטה ראתה דבר כלשהו היא פירשה אותו באמונות תפלות לדברים מגוחכים לגמרי, למעשה היא הצליחה להפחיד את רוונה בילדותה בכך שיהיו לה שנות מזל רע בגלל ששברה את הראי של אשת הברון- אומנם גערו בה, אך זה התגמד לעומת האימה שחשה אז...
וגרטה פחדה פחד מוות מחתולים שחורים...
רוונה פחדה מלהגיע לבורות, מלהגיע לפחדים מהלא מובן והלא נודע- היא פחדה להיות כמו ברטה.
לא. היא לא תוכל להישאר פה. אסור שזה יקרה לה.
אבל עכשיו היא התרגשה ו: "שום תוכנית טובה לא תעלה בראשי, אם אחשוב בזמן התרגשות." חשבה.
היא החליטה להתחמק לחדרה ושם תחשוב על תוכנית.
היא הצליחה בכשרון רב לעשות כאילו כואב לה הראש- עד כדי כך שאביה רצה לתת לה שיקוי, אך היא הרגיעה אותו והסבירה שהיא רק זקוקה למנוחה. "והאמת, שאני באמת זקוקה לה." חשבה כדי להצדיק את עצמה בזמן שירדה במדרגות לכיוון חדרה.
היא הגיעה לחדרה ונשכבה באנחה על המיטה- היא הצליחה לאפק את עצמה מלגמור את הספר ונשמה עמוקות.
היא תהתה אם הדרואידים ידעו לנקות את הראש שלהם ולחשוב בבהירות...
היא אימצה את מוחה ובלב פועם ובהתנשפות אמרה לעצמה בקול: "אין ברירה- אני עוזבת."
היא התחילה לבכות בכי חרישי- היא קיללה את עצמה לאובססיה לדעת את הכול. היא עמדה להרוס לעצמה את חייה השלוים, אך היא ידעה שהיא לא תוכל לסלוח לעצמה אם תהפוך לבורה. "אסור שזה יקרה" אמרה לעצמה בעידוד.
היא נפלה על המיטה ונפלה לתרדמה, עייפה מבכי ומחשבות.
"גברת רייבנקלו, אני לא מצליח!" אמר לה ילד פרוע שער כנראה בן 15, ומנופף בעצב במקל עץ קצר.
רוונה התקרבה אליו- היא הייתה גבוהה ממנו והייתה מבוגרת- כוח רב רחש בגופה, ורוונה נדהמה לכמויות הידע העצומות שלפתע היו בראשה.
"האם הקשבת לי כשהסברתי, הרמן הוקינס?" שמעה את עצמה שואל בקול נעים.
הילד השפיל מבט.
"לא נורא," מצאה את עצמה רוונה אומרת בקול מעודד והמשיכה: "אתה תלמיד טוב. אני אסביר לך שוב. אולי תבין אם אסביר לך את ההגיון שמאחורי הקסם הזה..."
והיא הסבירה- רוונה נדהמה לשמוע את עצמה מסבירה ידע רב, וענקי, כל כך מדויק ו... מלא אמת.
התלמיד נופף בשרביטו וכנראה שהקסם הצליח- רוונה רק ראתה את פניו המחייכות ומצאה את עצמה שוב במיטה.
היא קמה- הפעם ההחלטה נחושה הייתה נחושה- היא הייתה חייבת להשיג את הידע הזה שהיה לה בחלום!
לא יכול להיות שהחלום הזה סתמי, הוא לא היה חלום רגיל...
היא הביטה בחלון- השעה הייתה שעת חצות.
רוונה כבר טוותה תוכנית- היא הייתה משולמת.
היא טיפסה במדרגות בחרישויות, אף על פי שלא היו שומרים בטירתו של הברון תיאופילד, עדיין הסתובבו משרתים בשעות האלו...
ורוונה לא רצתה שהיא תיתפס בזמן שהיא עושה את את מה שעמדה לעשות.
היא הגיעה לאולם אך מייד התכופפה לרצפה- הסתובבו שם עדיין משרתים שניקו את שאריות הסעודה. היא חיכתה שעה ארוכה והמשרתים עזבו את האולם. היא התנשמה בכבדות ורצה לעבר הפתח המזרחי של האולם, היא התחילה לפסוע בצעזים זהירים. היא עברה מסדרון ארוך והגיעה לבסוף לדלת. היא לקחה נר מכן שהיה נטוי על הקיר ודחפה את הדלת שנפתחה בקול חורק-
זאת הייתה המעבדה של אביה, המקום שרצתה להגיע אליו.
רוונה כבר רצתה להתחיל את חיפושיה אך נזכרה לפתע בדבר חשוב: "אבא ואמא ואורסולה עלולים לדאוג." חשבה. היא צעדה לעבר שולחן הכתיבה של אביה, הוא היה מלא מגילות ועטי נוצה ודיו.
רוונה בחרה עט נוצה ומגילה נקיים יחסית וכתבה:
"לאבי ואמי הנכבדים ולאחותי אורסולה האהובה.
עזבתי את הטירה בלית ברירה- עלי לברוח מהבורות ורדוף אחרי הידע. אני כמובן אתגעגע אליכם מאוד, אך עוד אשוב.
אל תחפשו אותי- מה שאני עושה חשוב מדי.
בתכם ואחותך הנאמנה והאוהבת- רוונה רייבנקלו."
כן- המכתב נראה לה רשמי מספיק לאירוע. רוונה מיד הפנתה את מחשבותיה ופנתה למדף המלא בקבוקוני שיקויים שהיא שעון לקיר. היא עברה במבטה על השיקויים ובחרה אחד שהיה רשום עליו דבר מה לא ברור- אך זה לא היה חשוב- היא ידעה מה השיקוי.
ובלי לחשוב לקחה בקבוקון נוסף בעל נוזל ירקרק. היא לקחה מהשולחן כוס כסופה ומזגה לתוכו את את הנוזל הירוק.
היא רצה במהירות עם הכוס והבקבוקון לשער הטירה.
היה שם שומר אחד שעמד להירדם. רוונה התקרבה אליו בצעדים עדינים עם הכוס ואמרה בקול רם: "לילה טוב!"
השומר קפץ מבהלה: "מה?! איפה?!"
רוונה צחקקה בחנחון ושאלה: "מתקשה להישאר ער?"
השומר במבט מבולבל ומטומטם במיוחד הביט בה וענה: "כן. אבל... הי מה את עושה פה בשעה כזו?"
רוונה שוב צחקקה והושיטה לו את הכוס: "זה שיקוי של אבא. הוא יעזור להשאיר אותך ער."
השומר קימט את מצחו בחשד אך כשראה את מבטה התמים למחצה של רוונה שתה בלי לחשוב.
הוא מיד צלל לתרדמה.
רוונה צחקה בקול ולקחה לו את החרב וסחבה את החרב על כתפה.
היא יצאה לדרך, ולפתע נזכרה שנשאר לה פרק לא גמור בספר...
היא הביטה לאחור לטירה שהייתה ביתה במשך כל חייה בעיניים דומעות.
הפרק הזה בחייה לא נגמר, היא עוד תחזור.
הפרק לא גמור.
חזור לדף הפן-פיקשן
|
