פן פיקשן
מחולל הזמןdavidpotter
09/09/2005 14:12הרמיוני התעוררה בבעתה, ראשה כואב כולו, בחדר המרפאה. היא סובבה את ראשה וראתה את רון שוכב לידה, ישן.
לפתע פרופסור דמבלדור נכנס. וכשראה שהרמיוני התעוררה, חייך ורץ אליה-
"מה קורה פה, פרופסור?"
"הרמיוני, אין זמן להסברים. הזמן אוזל, ואני חייב שאת תחזרי עכשיו בזמן יחד עם חברך רון ו..."
"מה??? למה? וחוץ מזה, אין לי בכלל את מחולל הזמן!"
"הרמיוני, אין זמן. אל תפסיקי אותי, אני עכשיו אתן לך את מחולל הזמן, אני רק רוצה שתביני. אחרי שאתם חוזרים שעתיים אחורה, תלכי ישר למסדרון בקומה הרביעית, לחדר השני מימין, אבל את חייבת להוציא מכלל פעולה את עצמיכם, כשתפגשו אותם, אוקיי?"
הרמיוני, חישבה במוחה את הכל במהירות. אמורים לנטרל את עצמינו? זאת אומרת שאנחנו אמורים לראות את עצמינו... ולי עכשיו לא זכור שראיתי את עצמי, בעצם, אני לא זוכרת כלום, מה קורה פה? דמבלדור ככל הנראה הבין את מחשבותיה-
"לא זכור לך עכשיו שראית את עצמך, זה כי לא ראית את עצמך. אתם תתחבאו כשתראו את עצמיכם, הם ידברו עם מישהו, וישר כשהוא ילך, בלי שידע שאתם עושים את זה, תנטרלו את עצמיכם, אוקיי???" דמבלדור יצא מהחדר, והשאיר אחריו על מיטתה של הרמיוני את מחולל הזמן.
הרמיוני הבינה מהנחרצות שבדבריו שאין עכשיו זמן להסברים. היא פנתה להעיר את רון, לקחה את מחולל הזמן שדמבלדור השאיר, הסבירה לרון מילה וחצי, ושמה מעל צוואריהם את השרשרת. רון היה חצי המום,
"לא הבנתי? לנטרל את עצמינו אחרי שמי שאנחנו או הם מי שזה לא יהיה ידבר עם מישהו אחר, בלי שהוא יראה?"
"כן" אמרה הרמיוני וסובבה שתי סיבובים. לפתע כל החדר הסתובב סביבם, ואז הם מצאו את עצמם באולם הראשי.
"בא מהר" אמרה הרמיוני והחלה לרוץ לעבר הקומה הרביעית. לפתע הם שמעו קולות.
"ששש...." אמר רון ופנה להקשיב. הקולות היו במרחק קומה מהם, הם עלו בשקט והציצו מאחורי הקיר.
"אעעעע..."
"ששש... רון! אסור שהם יראו אותנו!"
"אבל... הרמיוני. אנחנו רואים את עצמנו!"
"כן, רון. חזרנו בזמן. עכשיו אני נזכרת שזה קרה, אתה לא זוכר"
"כן, אז עכשיו אני מבין... אני זוכר שאז לא הבנתי מי הפעיל עלי את כישוף השיתוק. רק אני זוכר שזה היה קול מאוד מוכר לי, הקול שלך... אבל הרמיוני?"
"מה?"
"מי שאמור לדבר איתנו, מי שאסור שהוא יראה שאנחנו מנטרלים את עצמנו, זה היה... מי שדיבר איתנו היה..."
"כן, רון. אני זוכרת. זה היה דמבלדור. אבל תסתכל, ותהיה בשקט"
הם הציצו מאחורי הקיר שוב, וראו את עצמם מדברים עם פרופסור דמבלדור-
"אז את מקשיבה, הרמיוני? בתוך החדר תראו גולגולת עם הסימן של וולדמורט, אתם חייבים לגוע בה, ולדאוג שגם הארי יגע בה, אבל חייבים!" אמר דמבלדור והלך.
"מעניין מה זה הגולגולת הזאת, ומעניין למה אנחנו צריכים לגוע בה?"
הרמיוני ורון שמעו את השיחה הזאת, ואז הרמיוני הצביעה לעבר דמבלדור-
"תראה את שיערו. הוא נהיה קצר ומשחיר, זה לא היה דמבלדור האמיתי, זה אוכל מוות עם פילומיצי. ואנחנו לא ראינו אותו. לכן אנחנו חייבים לנטרל את עצמינו, כי כנראה שאסור שניגע בזה. זה מה שדמבלדור האמיתי רצה. בגלל זה חזרנו אחורה. כדי לנטרל את עצמינו שלא ניגע בזה. זוכר שקמנו כאב לנו הראש, זה בגלל שמישהו התקיף אותנו, ומי שהתקיף אותנו זה למעשה אנחנו בעצמנו"
רון היה נראה מבולבל, אבל לאחר כמה שניות תפס את דבריה.
"אז בואי, מהר לפני שהם ילכו לחדר ההוא ויגעו בגולגולת הזאת, וננטרל אותם" אמר רון והוציא את שרביטו-
"לא רון! אוכל המוות ההוא עדיין בקרבת מקום, ואסור שהוא ידע שאנחנו מנטרלים אותם. חכה כמה דקות"
"אבל אז אנחנו או הם נספיק להגיע כבר לחדר, תראי, הם עולים קומה"
"אז יאללה', בא עכשיו, ונשתק אותם למעלה"
הרמיוני ורון עקבו בשקט אחרי הדמויות שלהם, ועלו אחריהם קומה
"עכשיו" לחש רון, ושיתק את דמותה של הרמיוני, בעוד הרמיוני משתקת את דמות של רון. ואז הרמיוני ורון גררו את הדמיונות של עצמם לעבר ארון ניקוי, ושמו את עצמם שם.
"אמאל'ה, תחשבי שעשינו את זה לעצמנו, ובגלל זה כאב לי הראש היום..."
"כן רון, מבין למה היינו צריכים לחזור אחורה בזמן??? כדי לוודא שאף אחד לא יגע בגולגולת הזאת, עכשיו בא מהר לחדר ההוא"
"למה? אפשר בכלל לחזור עכשיו לדמבלדור להגיד לו שגמרנו"
"לא. קודם כל בכלל נשאר לנו עוד שעה וחצי לזמן בשביל להגיע להווה, זאת אומרת שיש לנו עוד תפקיד לעשות. וכשאני חושבת על זה נדמה לי שאנחנו צריכים ללכת לדאוג שהארי לא יגע בגולגולת, הרי הוא כן בחדר. וגם צריך לבדוק שהוא לא יעשה משהו טיפשי בקשר לסיריוס"
רון הפך את דבריה בראשו, ולפתע התבהרו פניו-
"גאון... את פשוט גאון..." מלמל רון בהלם, מאיפה לעזאזל היא מבינה את כל זה???
שתיהם עלו לחדר מקומה הרביעית, ונכנסו אליו. הם סגרו את הדלת, לא היה שמה אף אחד.
"רק אסור שיתפסו אותנו עכשיו, אסור לשוטט בלילה" אמר רון.
לפתע הם שמעו את הדלת נפתחת, והארי נכנס לחדר... הארי נבהל כשראה אותם, ומיהר להוציא את שרביט.
"הארי, תירגע זה רק אנחנו"
"למה באתם הנה?" שאל הארי את הרמיוני ורון בכעס.
"הארי, סגור את הדלת" אמר רון. הארי הסתובב וסגר את הדלת, ושניה אחרי זה התחרט-
פתאום הכל נהיה חשוך, צעקות התחילו להישמע. הרמיוני תפסה את ידו של הארי ושאלה-
"מה קורה פה הארי, מה זה?"
"לא יודע, לומוס" מלמל הארי כשהוציא את שרביטו, אור הכה בחדר
רון הסתכל על הארי בהלם,
"מה אתה עושה? עוד יעיפו אותנו מבית הספר, אתה רוצה שיתפסו אותנו עם האור הזה, עכשיו ששמעו את כל הצעקות?"
הארי התעלם מקריאתו של רון, ואז אחרי כמה שניות הארי תפס בחולצה של הרמיוני והצביע באצבע רועדת על הגולגולת
"תראי, את חושבת שזה קשור לכל מה שקורה פה?"
"אני לא חושבת-אני יודעת" אמרה הרמיוני. אוי לא, אסור שהוא יגע בזה! בשביל זה הרי חזרנו בזמן, מה עושים? מה עושים? חשבה לעצמה הרמיוני. ואז ראתה את הארי שלח את ידו להרים את הגולגולת,
"הארי, לא!!!" צעקה הרמיוני ושלחה את ידה כדי להזיז את היד של הארי, אבל הארי כבר הרים את זה, ועכשיו בגלל הושטת היד של הרמיוני, גם היא נגעה בזה...
לפתע שתיהם הרגישו משיכה עזה בקורקבן, ושתיהם הרגישו שהם עוזבים את החדר... ואז הם נחתו.
"הארי, אתה מבין מה קורה פה? זה היה מפתח מעבר! וזה היה מהסימן של וולדמורט!!!!!!"
אבל הארי התעלם ממנה-
הרמיוני פנתה להסתכל בהארי, למה הוא מתעלם??
"הארי, מה קרה ל- אהה..." אמרה הרמיוני והסתכלה בפחד בפניו של הארי, הארי היה נראה קפוא, הוא הסתכל בפחד מסביב, והיה נראה שהוא הבין מה קורה פה.
"הרמיוני, אנחנו גמורים" אמר הארי בשקט, הרמיוני הסתכלה סביבה, ואז הבינה. מסביבם היו אבנים...
מצבות...
הם היו בבית קברות!
חזור לדף הפן-פיקשן
|
