פן פיקשן
בביתו של וולדמורט - חלק ו'אדם רימון
14/02/2004 00:29 הדלת נסגרה למטה בעדינות, ומהבית יצאו שתיים-עשרה דמויות שחורות. הרמיוני, שהביטה אליהם מחלון חדר השינה הופתעה קצת לראות שסנייפ היה אחד מהם, אך מיד הזכירה לעצמה שהוא הרי גם חבר במסדר. היא צפתה בהם עד שנעלמו, ואז נפתחה הדלת שוב ואחר נסגרה בטריקה. הפעם יצאו ארבע דמויות שהיו שייכות לארבעה מבני משפחת וויזלי: מולי ("אוף, ארתור! כמה זמן לוקח לך ללבוש מעיל! צ'ארלי וביל כבר מוכנים! באמת!"), ארתור ("די כבר, מולי! את כל הזמן מעירה לי! אני לא הבן שלך, את יודעת!"), צ'ארלי וביל. היא הביטה גם בהם מתרחקים לאור הכוכבים המנצנצים באופק ולמגע הרוח הקלילה של הערב וחשה ברון שנעמד על ידה, מביט גם הוא אל הארבעה. הקרבה נעמה לה מאד, היה משהו בשקט הזה ובעמידה של שניהם זה לצד זה, שקטים, שגרמה לה רוגע. חום פשט אט אט בגופה והיא קוותה שהדממה הזו תמשיך עוד ועוד. אבל אז רון אמר ברוגז: "פרד וג'ורג' לא הלכו איתם! אז למה דמלבדור אמר שאנחנו נשאר פה לבד עם הדרסלים?" ופנה חזרה לשבת על המטה ליד הארי. התשובה לשאלה הזו התבררה להם במהרה, כיוון שהתאומים כמעט לא היו בבית, אלא היו מתעתקים מהבית מוקדם בבוקר, וחוזרים מאוחר בערב, נושאים בידיהם שני צרורות כסף חדשים בכל יום.
היום הראשון עבר בפשטות. היחסים ביניהם ובין משפחת דרסלי התחממו, והם הרגישו די בנוח אחד עם השני. בהתחלה הם ניסו להתרחק מרון, כי פחדו שיתנהג כמו אביו, אך כשגילו שהוא לא מציף אותם בשאלות על איך פועלת מברשת שיניים חשמלית או רמזור, הם דווקא היו די נחמדים. פטוניה היתה הפתוחה ביותר, אבל גם שני הבנים לא היו תוקפניים כל-כך אל אנשי עולם הקסם. אמנם הם לא אמרו את מילה "קסם" אבל הם כבר החלו להבין מכל השיחות של הקוסמים שיש משהו מסוכן מאד בעולם הקסם שמסכן גם אותם, ולכן, בעדודה של פטוניה, הם החלו לגלות הערכה מסויימת ומזערית לקסמים. היחסים בין הרמיוני ורון התחממו גם הם, והידידות ביניהם הלכה והתחזקה. כעבור מספר ימים הרמיוני היתה מסוגלת לחזות מראש מה רון יחשוב או איך הוא יגיב לגבי דבר כלשהו. הם שמרו על הבית מאד, וכשהרמיוני לא היתה לומדת, הם היו ממשיכים לנקות ולקרצף את הבית, שהיה מתמלא בהרבה אבק בכל יום ("נראה כמו כישוף", אמרה הרמיוני). בזמנים אחרים, הרמיוני היתה קוראת ספר לימוד, או מחשבת משהו, ורון היה קורא ספרי מוגלגים שאביו הביא לו או שהארי לקח מדאדלי, שגם ככה לא עשה בהם כל שמוש והם העלו הרבה אבק. עם הזמן רון פתח לעצמו טעם מיוחד בספרי מוגלגים שכלל בתוכו אך ורק ספרי פנטזיה וגם קצת ספרים של ז'ול וורן. היה לו מוזר מאד לראות איך מוגלגים שונים דמיינו קסמים. את ספרי ז'ול וורן אהב כי הם התאימו לידע שלו בטכנולוגיה (ששאף לאפס) והציגו את הטכנולוגיה העכשווית כמשהו עתידני ולא ידוע.
היום השני עבר גם הוא כרגיל, בני משפחת דרסלי התפזרו – דאדלי נדבק אל רון והרמיוני וניסה להשתלב בשיחות שלהם, וורנון הלך לנוח ב"טרקלין" שנהיה מקום רגוע, נעים, נקי ומסודר אחרי הטיפול של חברי המסדר, ופטוניה הלכה להסתכל באלבומי משפחת בלק, אלה שלא נזרקו כמובן – תמיד עניינו אותה חיים של אנשים אחרים, בעקר להביט מעבר לגדר אל השכנים... רון והרמיוני היו עסוקים בקריאת ספרים, ודאדלי הסתובב ביניהם, שואל שאלות, לא מוצא מה לעשות, עד שהרמיוני נאלצה לצעוק עליו שיתפוס ספר ויקרא גם כן, וזה בדיוק מה שעשה, אבל כעבור חמש דקות חזר לנדנד להם, והדבר היה חוזר חלילה. הטרקלין היה חדר מרווח שהזכיר בצורתו את המטבח והיה צמוד אליו. החלונות בו, שהזכוכית בהם היתה פעם כהה, עם ווילונות מוגפים תמיד, הוחלפו לחלונות בעלי זגוגית שקופה לחלוטין וווילונות בהירים שהיו קשורים בעדינות משני צידי כל חלון. היו שם ארוניות ספרים ושולחן גדול, סביבו נחו כעשר כורסאות גדולות שהוארו באור הבוקר הרענן. וורנון נח באחת הכורסאות וקרא את העיתון של היום (שהרמיוני זימנה בשבילו, באימון על קסם הזימון). בפינת החדר ישבה פטוניה, על השטיח, מאחורי כורסא גדולה כך שהיא לא ראתה את וורנון והוא לא ראה אותה, היתה להם פרטיות מירבית.
היא החלה לחטט בספרים העתיקים, בארון שליד שטיח הקיר של שושלת בלק. האלבומים היו כבדים מאד, אבל ברגע שפטוניה הבינה שיש לפניה הסטוריה שלמה של משפחה, יצר החטטנות שלה לא עמד בפתוי והיא פתחה את האלבומים אחד אחד, סוקרת אותם ואת ההערות שהיו כתובות בכתב מאד לא ברור על-ידן. לעומת וורנון, שנבהל מאד ברגע הראשון שראה את התמונות הזזות והמדברות, היא היתה מוכנה לזה, הרי אחותה הביאה כאלה הביתה כל הזמן. אט אט החלה להבין שהבית הזה הוא בית של משפחת אופל נוראה, וכשהיא ראתה את אחיו של סיריוס נושא על ידו בגאווה את סימן הגולגולת האיום, היא נתקפה חלחלה, היא ידעה בדיוק מה זה אומר. היא סגרה את האלבום בחוזקה, והעיפה אותו הצידה ברעש נורא, שהקפיץ ברגע הראשון את וורנון. היו שם כמה עשרות אלבומים כסופים, ירוקים ושחורים עבי כרס ופטוניה הביטה בכולם באימה. היא כבר לא היתה כל-כך סקרנית, היא רק רצתה לצאת כבר מהבית הזה ולשכוח את כל הדבר האיום שנקרא קסם... אבל כעבור רגע, היא חזרה להיות סקרנית מדי בשביל לעזוב את האלבומים כשראתה פתאום אלבום חביב למראה, לא מאיים כלל, בצבעי אדום וזהב. אלה הצבעים שהיא ראתה כל הזמן אצל אחותה, למרות שהיא לא ממש סבלה אותה, היא ידעה היטב שהיא לא קוסמת אופל.
בעמוד הראשון נראו אחותה לילי והחבר שלה שהתחתנה איתו – ג'יימס פוטר. בתחתית של הספר היתה כתובה הקדשה שנוסחה כך:
"לחברנו וידידנו היקר סריוס,
שיהיה לך יום הולדת שמח
ושתצליח להגשים את חלומך
הגדול, במסדר החדש. אנו מקדישים
לך אלבום תמונות זה לכבוד תחילת פרק,
חדש בחיינו, כדי שתהיה לך מזכרת נפלאה,
אוהבים,
לילי וג'יימס פוטר,
וגם הארי הקטן."
פטוניה הביטה בתמונה, והזוג נראה לה כל-כך אוהב, וכל-כך טוב לב, עד שלרגע קט פרצו בה געגועים חזקים לאחותה, שנעצרו בבת-אחת, כשנזכרה איך אחותה השוויצה בקסמים שלה וצחקה עליה לפני החברים שלה, על זה שהיא סתם מוגלגית... היא היתה מביאה אותה להוגוורטס בחגים והיתה מראה לה את רוב חלקי הטירה. אחרי שהיתה מסיימת לעשות לפטוניה סיור, היא היתה מביאה אותה אל הבנים: ג'יימס, סיריוס הזה, אחד מגעיל במיוחד שם פיטר, ואחד בשם רמוס. כולם היו צוחקים עליה, למרות שהיו קטנים ממנה מעט. לפעמים היה מצטרף אחד גדול יותר בשם לוצי משהו, אולי לוציוס, והיה צוחק עליה וקורא לה מוגלגית מוזהמת, והיה הולך אחרי שכולם היו מגרשים אותו. כולם הכירו את האחות ה"חנונה" שיש ללילי, והיחיד שהיה נחמד אליה היה רמוס, הוא היה מרחם עליה ולוקח אותה מדי פעם לקנות ברצפת בכפר קוסמים בסביבה. היו ביניהן שנתיים הבדל, ולמרות זאת, רק כשהיתה בת13, ואחותה היתה בת 11, היא הפסיקה להסכים לבוא להוגוורטס, כנראה בגלל שגם בבי"ס שלה צחקו עליה כשהיא סיפרה שאחותה קוסמת. רק מדי פעם היא היתה באה להוגוורטס עם אחותה בשביל לפגוש את רמוס. לא היתה ביניהם אהבה, אלא רק קשר חם, היחיד שהיא לפטוניה. עכשיו כשהיא חשבה על זה, היא הבינה שהיא באה בהתחלה לבקר בהוגוורטס כי היה לה בעצם חלום שאולי גם היא תהפוך לקוסמת מיוחדת אם היא תתאמץ. כשהיא גדלה והתחתנה עם וורנון זה היה רק בשביל בית והכנסה בטוחים, הם אף-פעם לא אהבו אחד את השני. וורנון היה מחנך את הבן שלהם לפי הערכים שלו, והיא היתה רק נכנעת לבעלה ועושה מה שהוא אומר, וכך יצא לה ילד ששונה ממנה כל-כך בדרך הסתכלותו על העולם. את החום היחיד האמיתי שקבלה בחייה היא דחקה לאחורי ראשה, וכך הצליחה לשכנע את עצמה, בעדודו של וורנון, שהעולם הזה בכלל לא קיים, ואם הוא קיים הוא חייב להיות איום ונורא. בעמקי נשמתה של פטוניה תמיד היתה כמיהה אל הקסם והכישוף. למעשה, הקוסמים היו יכולים להחשיב אותה כסקיבית, למרות שנולדה למוגלגים, יש לה את כל היכולות של סקיבים, כולל ראיית סוהרסנים! בעוד היא חושבת על הדברים האלה, היא ראתה תמונות של אחותה עם הארי, אחותה עם בעלה, שלושתם ביחד, וגם ארבעת הבנים ביחד. רמוס היה ביניהם. היא ראתה את פניו טובי הלב של רמוס, ואת פניו המטומטמים וחסרי החמלה של פיטר שעמד לידו, פניו העגולים, השער השמנוני שלו... הוא הזכיר לה לרגע את בנה, ואז היא פרצה בבכי איום, אבל חסר קול. היא שנאה את העולם, את החיים האלה שנהיו לה, את עולם המוגלגים, את עולם הקסם, את אחותה! אחר-כך היא חזרה בה, את עולם הקסם ואת אחותה היא כן אהבה במידה מסויימת - למרות שלילי היתה יהירה מאד, לא היו לה כוונות רעות...
היא תחבה את האלבומים חזרה למקום, מתנשמת בכבדות. אחר היא לקחה נשימה עמוקה, וקמה. היא חשה שפרץ דמעות עומד לבקוע ממנה, והלכה במהירות לעבר היציאה מהחדר. כל עוד וורנון ראה אותה היא עשתה את עצמה רגועה, כאילו הולכת לשירותים, אבל אחרי שיצאה מהטרקלין, היא רצה למטבח, זה היה המקום הקרוב ביותר, ובכתה אל תוך הכיור. במשך חמש דקות היא עמדה ככה, בוכיה, ואז, כשהבכי הפסיק, שטפה את פניה. היא הרגישה כאילו תקועה לה אבן קטנה ושורטת בלב. לפתע חשה תנועה קלה בשולי מכנסיה. היא הביטה מטה, וכשראתה שם יצור איום עם אף ארוך ואוזניים ארוכות שניסה לנחם אותה במשפט: "מוגלגית מזוהמת לא צריכה לבכות, זה לא טוב. היא צריכה לנשום עמוק ולהרגע." היא קפצה בבהלה, ורצה בהסטריה ישר אל החדר בו שכב הארי, ושם היו גם רון, הרמיוני ודאדלי, שהפך באיזשהו שלב לחלק מהשיחה. היא פתחה את הדלת בהסטריה ונהיתה הסטרית פי חמישה כשראתה את כולם. היא רצתה לחזור ולסגור את הרגל, כדי לשאף אחד לא יראה אותה במצבה, אבל נתקלה בערימת ספרים שהיתה מונחת על הרצפה ונפלה בחבטה על הרצפה. היא קמה מסוחררת למצב ישיבה, כשהיא שומעת מאחוריה: "מוגלגית מזוהמת לא צריכה ליפול! היא צריכה להיות רגועה." "קריצ'ר!" זעקה הרמיוני. הפעם היא כעסה עליו, היא היתה בטוחה שפטוניה מתנהגת כך בגללו. "ככה לא מדברים! היא בן-אדם כמו כל אחד!" המשיכה הרמיוני. זה היה הדבר שהכי הרגיז את הרמיוני, קללות על מוגלגים. היא היתה מוכנה אפילו להפסיק את הרחמים על גמדוני הבית כדי שלא יקללו מוגלגים. קריצ'ר הביט בה במבט כעוס ונעלב, הפעם הוא כנראה באמת ניסה לעודד את פטוניה, ויצא מהחדר. פטוניה עדיין ישבה שם, עיניה אדומות וראשה סחרחר. דאדלי נראה מבועת, אך כשאמו חייכה חיוך מאולץ ואמרה שהיא בסדר, הוא חזר לעיסוקיו הקודמים והמשיך לדבר עם רון. הרמיוני לא הניחה לפטוניה גם אחרי הטענה שהיא בסדר, והושיבה אותה על המיטה, סמוך להארי. היא ניסתה לעודד אותה, אבל לא ידעה מה להגיד ולכן רק הביאה לה כוס מים. פטוניה נתנה לה לדאוג לה, אבל כעבור מספר דקות, היא חזרה להיות צלולה, ודחתה כל נסיון עזרה מצד הרמיוני.
הלילה עבר באיטיות על פטוניה. היא לא השלימה עם מה שקרה אותו יום, ולמרות שאף אחד חוץ מהרמיוני לא התייחס אל זה ברצינות, היה לה קשה להרדם. גם למחרת היא הרגישה איום ונורא, ורק שתתה מיצים שונים שמצאה במטבח (היא הכי אהבה את מיץ הגזר). בערב, עלתה הרמיוני לחדר השינה, עייפה אחרי שכל נסיונותיה להוציא מפטוניה את סיבת המקרה עלו בתוהו. היא חשה סקרנית ביותר, והצליחה להתחקות אחרי מעשיה בעזרת קסמים למציאת טביעות אצבעות. אבל באלבומים היא לא מצאה דבר שיכול לגרום לפטוניה התנהגות כזו. בערב היא עלתה אל חדר השינה ופגשה את רון במדרגות בדרך. "הוא התעורר הרמיוני!" צעק רון בבהלה, "זאת אומרת, לא ממש התעורר, הוא צעק במשך כמה שניות מתוך שינה ואחר-כך נרדם שוב." הרמיוני לא התעכבה כדי לענות לו אלא רצה במהירות הבזק אל החדר. רון עלה באיטיות אחריה, ומצא אותה רוכנת בחשש מעל המיטה וממלמלת "הארי! הארי!" אבל הארי לא הגיב, נפשו ורוחו היו הרחק משם, מעבר ללונדון, מעבר לאנגליה, מעבר לים, במזרח אחרי ההרים המושלגים, במרכז אי קטן. הוא לא שמע אותם משם, למרות שחש שמישהו קורא לו, אבל לא ייחס לזה חשיבות - "אלה בטח סתם קולות שאני שומע בתוכי", הוא אמר לעצמו. הוא עדיין לא התאושש מהמכה שגרמה לו לזעוק זעקה כזו, שהוא חש כאילו הגיעה אל מעבר לים, כמובן שזה לא יכול להיות... את המכה הזו הוא קיבל כמה רגעים לפני כן, כאשר ניסה להתחמק מהבית מהצד האחורי, ונפל דרך חור חשוך, שתחתיתו לא נראתה מלמעלה. עכשיו הוא היה במקום מוזר, מלא צינורות מכל עבר, כנראה הצד החיצוני של מערכת הביוב של הבית, ציין לעצמו הארי...
חזור לדף הפן-פיקשן
|
