פן פיקשן
בביתו של וולדמורט - חלק ז'אדם רימון
17/02/2004 20:02 הארי בילה בבית הזה יומיים שלמים וכבר חש קור ושנאה שהחלו לעלות בו ולאכול את לבו. כי זהו טיבם של קוסמים גדולים, הם משפיעים על כל הסובבים אותם וגורמים לאנשים להשתתף ברגשותיהם. ולכן, יומיים של ישיבה ושינה באותו חדר של גדול הקוסמים האפלים גרמה להארי להרגיש כאילו כל הזמן הוא נושם אדי רעל מלאים בשנאה של וולדמורט. הוא הקפיד לא להביט בעיניו של וולדמורט ולהתנהג בדיוק כפי ש"אדונו" ציפה ממנו. נגיני, אמו, חשה שבנה השתנה ונסתה לברר איתו את הבעיה, אבל מתשובותיו היא לא הצליחה להבין דבר, אבל לא אמרה דבר לוולדמורט. למעשה, החברים היחידים של וולדמורט היו הנחשים. ומה שנקרא בשבילו חברים אלה יצורים שעליהם הוא לא מאיים ולא מבצע עליהם לחשי אופל. במשך היום וולדמורט היה משוחח איתם על אוכלי המוות שלו ועל הדרכים שבהן יתנקם בבוגדים. בנוסף הוא היה מדבר איתם על דברים אחרים, ותמיד בלחשננית גבוהה, ועל כן איני יכול לצוטט לכם מהשיחות הללו. לחשננית גבוהה זו שפה עתיקה נוראה ורבת עוצמה - יותר מלחשננית רגילה - ומעבירה בתוכה משמעות רבה מאד. בכל מילה יש מאפיין של רגש ומשמעות, ומקור ומטרה, וכיוון וסיבה. ובניגוד ללחשננית רגילה, לא ניתן לתרגם ממנה לשפות אחרות באופן מילוני - רק אדם שמדבר לחשננית יכול להעביר באופן קלוש את המשפטים לשפות השונות של בני האדם, ואני אינני מדבר לחשננית ולכן, כפי שכבר אמרתי, לא אוכל לומר לכם את דבריהם, רק באופן כללי כפי שעשיתי קודם.
ביום השני הארי חש שהוא אינו יכול להחזיק מעמד עוד בשנאה ובאפלה הזו, והחליט לנסות ולברוח מבעד לדלת האחורית של הבית. הוא פנה בדרך שהנחש הכיר כל-כך טוב, ולפתע צדה את עינו להקת עורבים גדולה שעברה מעל האי, וקרקרו בקול צורמני ומפוחד. בעוד הוא מסתכל לעברם, הוא המשיך להחליק קדימה ונפל דרך חור חשוך, זועק בהפתעה בקול גדול, והגיע להיכן שהיה עכשיו, ניצב על גחונו. המחילה הזו היתה מלאה בריח טחוב של אדמה לחה, כפי שהיטיב לחוש בלשונו. כפי שכבר הזכרתי, לפניו היו צנורות רבים, משתרבבים מכל פינה. רעשים משונים נשמעו מתוך צנורות אלו, ובעוד הוא מביט לעברם, כשעיניו מתרגלות לחשיכה (שבנגוד לעיני נחש רגיל, יכלו לראות צבעים), הוא זהה כחמישה פתחים פעורים לפניו, חשוכים ואיומים למראה. מתוכם בקעה צחנה מחליאה והאוויר בתוכם היה דחוס וחסר תנועה. לא היה לו כל סיכוי לחזור על עקבותיו, זווית הבור היתה חדה מדי. הוא החליט להשאר שם ולהמתין עד שיעלה במוחו רעיון. במוחו עלו מחשבות שונות על חבריו, ופעם ראשונה מזה ימים רבים היה לו זמן לחשוב על סיריוס. הוא זכר את פניו המחייכים אל הארי, ואת הכבוד שרחש אליו, ובכל פעם, להפתעתו הגדולה של הארי, הוא חש שהוא מתחזק מהמחשבות הללו, אף על פי שהיה בטוח שהן יעשו אותו עצוב. הוא כן היה עצוב, אבל מלבד עצב היה במחשבות האלה סוג של כוח שגרם לו להתעודד ולהרגיש שהחיים לא כל-כך איומים, כפי שסבר בחצי השנה האחרונה. אחר הוא חשב על מסעו, ולפתע נראה לו מוזר למדי ששר הקסמים, קורנליוס פאדג', בקשר עם לוציוס, הרי הוא זה שנתן לו את הנחש. הוא חשב עוד קצת, אך לא היה בפיו מענה, ובעדוד זכרון של חבריו הטובים, רון והרמיוני, ובעזרת הכוח ששאב ממחשבותיו על סיריוס, הוא החליט להמשיך, ונכנס אל הפתח השני מימין (הוא בחר אותו לפי הרוח ששם לב שנושבת משם).
הוא החליק במורד צינור ארוך שהתפתל והתפצל פעמים רבות, אך הוא נשאר בצנור הראשי, מקווה להגיע אל הפתח במהירות. הוא כלל לא העלה בדעתו את האפשרות שוולדמורט יחכה לו בקצה השני, אחרי שיגלה שברח. הוא המשיך לזחול בזריזות ובמיומנות בפיתולים המהירים אך כל סימן ליציאה לא נראה. גם ריח האוויר לא נעשה קרוב יותר ולפי הרגשתו של הארי הוא כבר היה במרחק של יותר משלושה קילומטרים מהבית של וולדמורט, ובמקום שוולדמורט בחר להניח את ביתו הפעם, האי היה בקוטר של לא יותר מחמישה קליומטרים, ולכן הוא היה צריך להיותר כבר בחוץ. הוא כבר החל לחשוב שאולי הוא לא התקדם כלל, כשלפתע שמע רעש חזק ומתכתי שהרעיד את הצינור. ככל שהתקדם הרעש התחזק וכעבור מספר דקות הרעש היה כבר מחריש אוזניים ולפתע זיהה הארי את הקול. זה היה קולם של גלים המתנפצים על דפנות הצינור המתכתי. אך כמה מטרים אחר-כך הצינור פנה פנייה חדה כלפי מטה והרעש נעלם בבת-אחת - הוא היה מתחת לים. לרגע הוא חשש שהצינור מוביל אותו אל עומק הים, והוא יאלץ לצאת בצלילה, אך אז נזכר שאם היה כך, בצינור היה מלא מים. תוך מחשבות אלו הוא שאף את האוויר הצלול והבין שהאוויר הגיע מרחוק מאד, הרי באיזור האי האוויר איום לנשימה. וכך ידע שהוא יצטרך להמשיך לזחול במשך שעות רבות... בלבו הוא קרא לדמבלדור, שיבוא לעזור, וחש כאילו מישהו נענה לקריאה...
חזור לדף הפן-פיקשן
|
