פן פיקשן
ידידות. חלק א'יקיר האגריד
22/09/2005 22:39סאלאזר צעד במשך שעות רבות.
"עבד. עבד" הוא מלמל לעצמו בקהות חושים. הכול היה חסר משמעות, הוא פשוט צעד וכולו היה שקוע באזיקים שלו.
הוא היה עבד, ולא רק בגוף. הוא לא הסתכל בנוף, הוא אפילו לא הבחין באלו שצעדו לפניו. הכול היה חסר משמעות, כולל עצמו.
"עבד. עבד" הוא חזר ומלמל. אחרי זמן רב שסאלאזר היה אדיש לאורכו השמש החלה לשקוע ולצבוע את השמיים בגווני ארגמן מרהיבים.
סאלאזר עצר בבת אחת- משהו בשקיעה עצר את נשימתו. הוא מעולם לא ייחס חשיבות לדברים כאלה אבל כעת...
"אהההה." נשמעה צעקת כאב מאחוריו, הוא מבט לאחור וראה שמישהו חטף מכת שוט מאחוריו ולפני שהספיק לקלוט מה קורה הוא הרגיש על פניו כאב חד. דם החל לזלוג ממצחו, הכאב לא היה פיזי בעיקר אלא פסיכולוגי. הוא התאפק שלא לצרוח מכאב.
מישהו אחר היכה אותו- שלט בו.
הוא נדחף והם המשיכו ללכת. לפתע הוא חייך חיוך מטורף וחשב: "אני עדיין שולט בעצמי... אני החלטתי שלא לצרוח... למעשה הוא לא הכאיב לי מעולם." הוא החל להתרכז בשרשראות המקרקשות, אך הרגשתו הטובה פגה במהירות ששוב הוצלף כשהחל להאט מעייפות ורעב- לא משנה מה חשב, זה באמת כאב.
שעות ארוכות חלפו וסאלאזר היה מלא בכאב. הכאב היה כל כך רב שהריכוז בו הזין אותו כמעט מזון, הוא היה כל כך אומלל שלא יכל לזעום.
לפתע הם נעצרו. סאלאזר הרגיש את עצמו נדחף לעבר מקום כלשהו בלווית מה שנשמע כ10 אנשים נוספים.
סאלאזר נחבט בקרקע. כעת היה לו זמן לנוח, כל שריריו וגופו זעקו מכאב.
בכאב היה כה עז שהוא שכח כבר את המצוקה ששרה בה.
"מזון ומים." נשמע קול גס.
סאלאזר התעלם- הוא לא ראה טעם בלאכול.
אחרי כדקה, של של רעשי אכילה שסאלאזר נהנה מהם- הוא החל להתאושש במהירות באופן מוזר וזה פינה את ראשו למחשבות... והקולות האלו הספיקו כדי להסיח את דעתו.
לפתע הוא שמע קול זר ובו טון חדש שמעולם לא שמע בימיו- טון ידידותי: "אתה לא רעב?"
סאלאזר הרים את פניו ובהה בפה פעור.
הוא ידע שלאביו היו ידידים, אבל איכשהו, זה מעולם לא נתפס אצלו.
פניו של בעלי הקול היו מבוגרים מסלאזר בשנים אחדות בלבד, השער של בעל הקול היה שחור ומפורע ומלוכלך כתוצאה מחיי העבדות, ופניו חומים מרפש ולכלוך.
אך החיוך שלו, החיוך שלו היה ידידותי.
חיוך שהזכיר לסאלאזר את אמו, אך דבר זה עודד אותו.
ובנוסף זה היה חיוך של אדם חופשי. חיוך דומה עטה אביו לפני שמת...
סאלאזר התעשת וקלט שאם יאכל, הוא יוכל לדבר עם מישהו... עם אדם חופשי, אדם נעלה ממנו.
סאלאזר הנהן במבט המום והאיש הגיש לו קערה עם מים שבתוכם צף לו לחם עבש.
הזר התיישב לידו, סאלאזר התרכז רק בו. אחרי שסאלאזר אכל ושתה, הזר פנה אליו: "איך קוראים לך ילד?"
סאלאזר היה מתעצבן בדרך כלל אם היו פונים אליו כילד, אך הוא איבד את כבודו העצמי, ומלבד זאת הזר היה חופשי באמת...
"סאלזאר סלית'רין." אמר בקצרה סאלאזר, הזר ענה: "ואני רוב. לא זכיתי להכיר את הוריי, אם כי אני בטוח שהם היו זוג אווילים..."
סאלאזר צחק. רוב הצטרף לצחוקו.
עברו ארבעה ימים וסאלאזר ורוב עדיין היו מובלים כבהמות בדרכים.
שוב הפסקה. רוב שיחק בסכין.
רוב שיחק בסכין?! סאלאזר הביט ברוב. ואז בעיניו.
רוב לחש מילה אחת: "חופש."
חזור לדף הפן-פיקשן
|
