פן פיקשן
בביתו של וולדמורט - חלק ח'אדם רימון
21/02/2004 20:55 בזמן שהארי עשה את דרכו בצינור המתכת, מתחת לפני הים, הרחק ממעל נראו נקודות קטנות שיכלו להחשב כציפורים - אך אלה כלל לא היו ציפורים. בראש עף, רכוב על מטאטא, אלבוס דמבלדור. על ידו, מעט מאחוריו, היה רמוס לופין, ומצדו השני סוורוס סנייפ, ששימש כמורה הדרך שלהם. הוא החזיק את ידו פרוסה לפנים, כך שהסימן האיום של הגולגולת, שהיה חרוט עמוק בבשרו, היה חשוף לאוויר הצונן של שעות אחר הצהריים המוקדמים. קרוב מאחוריהם רכבו נימפדורה טונקס, אלאסטור מודי, ומינרווה מקגונגל. ומאחור, במאסף, שרקה הרוח באוזניו של מנדנגוס פלצ'ר שהתעקש לבוא. השאר היו במשימת איסוף מידע במרכז אנגליה. קומץ אנשים זה היה די והותר לנסיון חדירה סודית אל ביתו של וולדמורט, כפי שאמר אלבוס בהרימו את גבתו, כשמנדנגוס ביקש להצטרף. שערותיו הכסופות וזקנו הלבן של דמבלדור התנופפו כך שהיה צריך לסלקם מפניו בכל פנייה שעשה, עד שנאלץ לפצל את זקנו לשניים בתסרוקת מגוחחת ולזרוק אותו משני צידי כתפיו. רמוס, שבדיוק התכוון לשאול שאלה, כמעט ונחנק מהפתעה ומצחוק, אך מיד כבש אותו – היו לו דברים חשובים לדבר עליהם.
"איך לדעתך הארי, הנחש, הגיע אל משפחת מאלפוי?" שאל רמוס את השאלה שהתכוון לשאול כבר זמן רב, מאז שחזר למפקדה. "אני חושש, ובצער רב אני אומר זאת, שהאדון פאדג' הוא זה שמצא אותו במשרד הקסמים." ענה אלבוס בשקט. הוא הביט אל חברו לשיחה ובחן את הבעתו הנדהמת ואז המשיך ואמר: "כן, אני יודע שמוזר להגיד זאת, ועוד אחרי שהוא שלח אותו לכלא... אבל פאדג' לא לוקח את עניין אוכלי המוות ברצינות הדרושה. בתקופת שלטון האופל הקודמת הוא לא ממש היה פעיל, לא בצד שלנו וגם לא בצד השני, ולא נגרם לו כל נזק. הוא כמובן יודע שלא ניתן לסגור את לוציוס בכלא אזקבאן, ללא הסוהרסנים, ובגלל זה הוא מרשה לעצמו להתייחס אל לוציוס באותה הערכה שרחש אליו קודם - הרי אתה יודע שלוציוס הוא מומחה לנחשים... לכן הוא הזעיק אותו מיד כשמצא בסיליסק צעיר בתוך המשרד." אמר אלבוס ופניו נפלו. היה שקט מסביב. כולם הקשיבו לדבריו ולא ידעו מה לומר. אמנם הם לא אהבו את פאדג' במיוחד, אבל אף אחד לא חשב שהוא יעזור ללורד וולדמורט, גם אם זה לא באופן ישיר...
לפתע סוורוס העווה את פניו בכאבים. ותפס בסימן האפל החרוט על ידו בפתאומיות כזאת, שכמעט ונפל מהמטאטא. אחר, הוא התייצב ואמר: "זה כאן, מתחתנו. זה היה הסימן." הם הנמיכו טוס מעט, עד שהגיעו אל מתחת לעננים. ושם במרחק, למטה, הם ראו אי קטן ושומם, סביבו עננים שחורים וערפל, ובמרכזו ניצב בית רידל הגדול. אלבוס נתן סימן בידו וכל השבעה החלו להנמיך עוד ועוד, וכך נחתו, נחבאים בין הערפילים. הם נצבו כעת על רגליהם, אך לא ניתן היה לראות דבר במרחק רב יותר משלושה מטרים. צינה וחושך עפפו אותם, וכולם, חוץ מאלבוס, החלו לרעוד - ספק מקור, ספק מפחד. אך דמבלדור ניצב שם, זקוף ואיתן,פורש את ידו האחת ובשניה מחזיק בשרביטו בחוזקה. הוא עצם את עיניו ומלמל לחש נסתר, תפילה עתיקה. שרביטו של אלבוס הבהב באור חיוור ואט אט פניהם הלבנות הקרות של חברי המסדר עטו מחדש גוון וורדרד, וכולם חשו כיצד חום מתפשט בגופם וכוח חדש מגן עליהם מפני האוויר הדחוס, הרווי בשנאה שבלבו של וולדמורט. מינרווה קראה את לחש הלומוס, ואמרה: "למען הארי!" והם יצאו לדרך. הם הלכו יחד, נצמדים איש אל רעהו, על מנת שלא יאבדו את דרכם. סוורוס המשיך להוביל את דרכם ולאור שרביטה של מינרווה התחוור להם שהם ביער, או מה שהיה פעם יער. מכל עבר ניצבו עצים שחורים מתים, חסרי עלים ואף קול לא נשמע, מלבד קול צעדיהם של השבעה על האדמה החשופה.
ככל שהמשיכו ללכת, הקרקע השטוחה הפכה למדרון והם עלו מעלה מעלה. וככל שהמשיכו ללכת החל להצייר צל גדול וגבוה במרחק, ואחר כתמים מרובעים בהירים יותר נראו בו, עד שניתן היה לזהות את הפרטים הקטנים ביותר על הקיר המזרחי החיצוני של הבית. בקיר זה לא היו חלונות בקומת הקרקע, ולכן הם התיישבו על האדמה היבשה והקרה כדי לנוח ולהחליט מה לעשות. אלבוס ידע שוולדמורט ירגיש בהם תוך זמן לא רב, כי כידוע, קוסמים משפיעים על סביבתם וגם על האקלים ועל כן תוך זמן קצר הערפילים יתחילו להתפזר בעקבות נוכחותו של אלבוס ושאר הקוסמים. כך הם ישבו עוד מספר דקות כשלפתע אלבוס, שישב ועצם עיניים, קפץ בחלחלה. "הוא לא כאן!" הוא קרא, "הארי לא כאן! אני לא חש בנוכחותו! אנחנו חייבים לחזור!" כל הששה התארגנו תוך מספר דקות כדי ללכת למקום ממנו ניתן להמריא, ולאור קרני השמש שחדרו מבעד לערפל המתפזר הם החלו לצעוד. אך זה היה מאוחר מדי. מאחוריהם נשמע כל גבוה וקר שאמר: "שלום לכם... מדוע ניתן לי הכבוד והעונג שתבואו לבקר אותי? בואו הכנסו!" הם הסתובבו וראו את החיוך הנורא המצטייר על פניו. "תודה טום! אנחנו מוותרים!" ענה לו אלבוס אף כי ידע שזה לא ממש יעזור. "לא! אני עומד על כך! בטח עברתם דרך ארוכה... בואו..." והוא שלף את שרביטו, בחיוך רחב עוד יותר. מראהו היה איום. עיניו האדומות בלטו מחוריהן, ועור פניו, שהיה צריך להיות כעת מקומט מאד בגלל הגיל, היה מתוח באופן לא טבעי. אבל היה בו משהו מוזר במיוחד. הוא גרם לאחרים רצון להתקרב אליו ולציית לכל מילה שאמר. הם חשו כאילו חוטים בלתי נראים מושכים אותם אליו, והוא נראה להם קצת פחות נורא, קצת יותר כמו השליט האמיתי. היה להם קשה מאד לנתק את מבטם מאדון האופל ולחזור להביט באלבוס, ששלף את שרביטו ונראה עכשיו, אחרי ההסתכלות הממושכת בוולדמורט, כאדון האור. הוא כאילו זרח, ולגביו הם לא חשו את אותה משיכה, את אותם חוטים, אך היה בו משהו מרגיע, שסלק בבת-אחת את המחשבות על וולדמורט. אבל אז הם חזרו להביט בוולדמורט והוא שוב משך את נפשם אליו. וכששב והציע את הצעתו שיכנסו אליו הביתה, לאכול משהו, לנוח מול האח, הם חשו שזה מה שהם רוצים לעשות יותר מכל דבר אחר. רק סוורוס ירק על הרצפה כשאדון האופל אמר זאת, התקרב אל אלבוס, ואמר: "כבר שבית אותי פעם אחת בקסמיך כשהייתי אוכל מוות, אל תחשוב שהקסם הזה יעבוד עלי פעמיים. אבל וולדמורט רק חייך חיוך מרושע ואמר, כשהוא מביט על הסימן על ידו של סוורוס: "אבל אתה עדיין אוכל מוות" ועיניו נצצו. סוורוס הביט על הסימן וחש כאילו חלק ממנו נלקח, כאילו הוא לא יכול להיות שלם כל עוד הסימן נמצא שם, והוא הרגיש חלש יותר ושוולדמורט כמעט מצליח למשוך אותו בקסמיו, אבל אז הוא ירק שוב, הזדקף וצחק. וולדמורט נבהל לרגע, אבל כשראה שהכל בסדר, הוא פתח את דלת ביתו, ואמר פעם נוספת: "בואו, שבו על הכורסאות הנוחות בסלון, מול האח, אני אביא לכם תה ועוגיות.". החמישה האחרים לא יכלו לעמוד כנגד קסם מילותיו והם הלכו בזה אחר זה אל תוך הבית, משאירים את סוורוס ואלבוס עומדים דוממים. "עכשיו, למי יש יותר כוח, אלבוס?" אמרה הדמות האפלה בקול הגובה והקר והסתובבה להכנס. הם הביטו זה אל זה. אלבוס הנהן בראשו, ואז סוורוס צעק לוולדמורט לפני שסגר את דלת ביתו: "אני גם רוצה תה ועוגיות!" ונכנס אחרי החמישה הביתה. אלבוס נשם בכבדות את האוויר הצח שמלא כעת את האי. כל הערפל נמוג, אך זה לא מילא את לבו אושר, כי הוא ידע שהכל תלוי כעת בסוורוס. הוא צעד בכבדות אל מקום בו הענפים מעליו לא היו כה צפופים והמריא אל על.
הרוח נשבה אל פניו, וזקנו התנופף, אבל הוא לא סילקו מפניו. גשם החל לרדת, אך הוא לא עלה מעל העננים או עשה על עצמו קסם ייבוש. הוא רק עף ישר במשך מספר שעות כשהשמש השוקעת מימינו. למרות אורה הקסום של השמש הוא לא חש כל שמחה. הוא ידע שהוא לא יכול לעשות דבר כדי לעזור לחבריו. כי קסם אפל - רק האדם שכושף יכול להתירו לגמרי, אנשים אחרים יכולים רק לעזור. ואלבוס היה צריך פתרון מהיר, שהוא יוכל לעשות לפני שוולדמורט יספיק להתנגד, אך לא היה כזה. כשלא נותרה פיסת שמיים מוארת, מלבד קו האופק מעל הים, הוא ראה לפניו שוב את אנגליה. הוא עף עד מעל לונדון, ואז נחת אל תוך שדה על יד כיכר גרימולד. הוא קם ממטאטאו וצעד בצעדים כבדים אל המקום הריק והצר בין בית מספר 13 ל- 11.
הוא נעמד בין הבתים וחשב על מילות הקסם. הדלת של בית מס' 12 הופיעה לפתע לפני והוא ניגש על הדלת ופתח אותה, לוקח נשימה גדולה. חדר הכניסה היה מסודר ובצד עמד מתלה מעילים, אליו השליך את מעילו שהסתדר כך שלא יתקמט בגלל התליה. הבית היה אפוף חום ואור טוב של אח בוערת, ואלבוס ניגש אל הטרקלין. וורנון קרא שם עיתון ושוחח עם אישתו פטוניה. דאדלי השתעשע באלבום בווכוחים סוערים עם תמונה של קוסם, שחקר את התפתחות המוגלגים, על בטיחות התעופה במטוס במקום על מטאטא. הרמיוני לקחה עוד כמה ספרי לימוד מהספריה בהתלהבות רבה בזמן שרון הפציר בה להפסיק ("יש לך מספיק ספרים שאת יכולה לקרוא, ואנחנו נישאר בבית הזה הרבה זמן, למה לכל הרוחות את כל-כך מתלהבת מספרי לימוד לתלמידי שנה שביעית, ועוד בחופש?!"). הוא נכנס אל החדר וכולם הביטו בו.
"איפה כולם?" שאלו רון והרמיוני בדאגה, פה אחד, כשראו את פניו העצובים של דמבלדור.
"וולדמורט פיתה אותם..." ענה להם, עצוב עוד יותר.
"ואתה לא עשית כלום?!" שאל רון, בחרדה.
"לא יכולתי. מה רציתם שאעשה? אם הייתי עושה קסמים נגדו, הוא היה הורג אותם."
"היית מפתה אותם לחזור אליך!"
"מפתה אותם?! זה בלתי אפשרי. כוחות האור אינם מפתים - פועלים למענם מתוך בחירה. רק כוחות האופל מפתים, ואחר-כך מנצלים את זה שהתפתה – לכן בוודאי וולדמורט הופך אותם כרגע למשרתים שלו, עד שיחליט לעשות איתם משהו אחר."
הרמיוני קבעה את מבטה ברצפה. היא חשה כיצד כל התקווה שהארי ינצל אי פעם עוזבת אותה, אך ליתר בטחון שאלה: "ומה עם הארי?"
אז פניו של דמבלדור נאורו, והוא אמר: "הוא לא היה שם, לא חשתי בנוכחותו. אני חושב שהוא הצליח לברוח. יש עדיין סיכוי למצוא אותו."
"איך אתה יודע שוולדמורט לא הרג אותו?" היא שאלה.
"הוא לא יכול להרוג אותו, גופו עדיין כאן. אם הוא היה הורג אותו, הנחש היה מת, אך להארי לא היה קורה דבר. אני לא יודע מה כן היה קורה, אבל מה שבטוח - הארי לא היה מת. ועכשיו תסלחו לי, אני זקוק למנוחה." ענה דמבלדור ופנה לאיזור חדרי השינה. זמן מה הרמיוני ורון ישבו ולא עשו כלום, והדרסלים, שהקשיבו בעניין לשיחה, חזרו לעיסוקיהם. אבל אז הרמיוני החלה להרגיש שהיא לא לומדת מספיק, ולקחה את ערימת הספרים הענקית לחדר השינה שלהם. היא הניחה את כל הספרים על הרצפה, ורון בה איתה, כי לא היה לו דבר טוב יותר לעשות. היא פתחה את הספר "יצירת לחשים חדשים – לחשים פרטיים, מאת כריסטינה גולנשטיין" והחלה לקרוא במרץ. ואז, לפני פניו של רון הנדהם, היא הפכה זבוב קטן לעוגת שכבות שנפלה ונמרחה על הרצפה. "וואו! הצלחתי! הקצפת לא הופיעה, אבל זה בהחלט בסדר לנסיון ראשון." אחרי כן היא הרימה את שרביטה ובתנועה קלילה העלימה אותה כליל. "הרמיוני! אסור לנו לעשות קסמים בחופש! יכולים להעיף אותך מהוגוורטס!" אמר רון, לא מאמין שדווקא הרמיוני, מכל האנשים, תמרה את החוק. "באמת, רון! מוטל על המקום הזה קסם הגנה כמו זה של הוגוורטס - אי-אפשר להתעתק מפה ולפה ומשרד הקסמים לא יכול לעקוב אחרי מה שמתרחש כאן. אז אני מנצלת את הזמן בשביל ללמוד! בוא תעשה גם אתה משהו מועיל." היא ענתה בחיוך. הארי, ששכב במיטה על ידם, מחוסר הכרה, כשנפשו נמצאת הרחק בצפון אנגליה, בתוך נחש שהרגע יצא מתוך צינור על החוף, פלט נחרה עזה, שהפריחה בלבם של השניים תקווה פתאומית, שקמלה מיד. החיוך מפניה של הרמיוני נעלם, כשנזכרה בהארי, והיא חזרה ללמוד.
השעה היתה כבר מאוחרת מאד, ורון העייף פנה למיטה משמאל להארי. "הרמיוני, תסיימי ללמוד מהר! אני לא מסוגל להיות ער עוד הרבה זמן. או שלפחות תלמדי במקום אחר, האור הזה לא נותן לי לישון. הרמיוני החלישה מעט את עוצמת האור שבקע מכדור זוהר שעופף מעליה, ורון התהפך מצד אל צד. הוא לא הצליח להבין מה גרם לו להסכים שהרמיוני תישן באותו חדר יחד איתו ועם הארי. יכול להיות שבגלל שהיא כל-כך התחננה - היא רצתה לדעת מיד אם יקרה משהו חדש עם הארי. בימים שעברו הם דברו בלילות עד שנרדמו וידידותם התחזקה מאד. בלילה שבו היא עברה לחדר הזה, אחרי שהמסדר עזב את הבית, הם דברו עד אחרי חצות ורון נרדם בהרגשה טובה בלב והיה בטוח שהוא מאוהב בה. הוא גם חש בכל פעם שהתקרב אליה חום טוב של אהבה. אבל מאז שהיא גילתה את ספרי הלימוד בספריה שבטרקלין היא לא מפסיקה ללמוד עד מאוחר. למרות זאת, התחושה הטובה של השיחות עמה והנוכחות שלה לא פסקו. ובמחשבות אלו הוא נרדם, וכשהתעורר למחרת בבוקר (אחרי זמן שנראה לו כמו 5 דקות) הוא מצא את הרמיוני שוכבת ישנה על הרצפה כשראשה מונח על הספר עב-הכרס. הוא ניגש אליה ואחז אותה תחת בית-שחיה והרים אותה, צמרמורת עברה לכל אורך ידיו עד לעורפו. אחרי כן הוא נשא אותה עד למיטה שמימין להארי והניח אותה שם. היא מלמלה משהו כשהוא כיסה אותו ופקחה עיניים. אז היא חייכה אליו וכעבור שניה שבה ונרדמה. רון נשם בהתרגשות. דמו זרם בו במהירות וצמרמורת נוספת עברה בו, לאורך גבו.
רון ירד אל המטבח, מדלג בשמחה, וכמעט שנפל על דאדלי שחסם את דלת הכניסה. הוא אחז בידיו עוגיות רבות, שמצא באחת הצנצנות, מכרסם אותן אחת אחת. "ג'ינג'י! מה קרה לך?" קרא לעברו דאדלי. בכל יום אחר רון היה קצת מתרגז על דאדלי שהוא מכנה אותו ג'ינג'י, כי כל התייחסות לשיער שלו היתה בדרך-כלל מלווה בלעג, אבל היום הוא חייך ואמר: "שום דבר! אני סתם שמח!" ופנה משם בדילוגים והשאיר את דאדלי המום וחושב בליבו כמה מוזרים הם הקוסמים. דאדלי ניסה להיות נחמד עם רון, ולפי ההתנהגות של רון, כנראה שהצליח. ולכן הוא עלה משם אל הטרקלין, שמח גם הוא. בינתיים רון הכין ברצפת חמה ולשמחתו הגדולה הרמיוני הגיעה בדיוק בזמן הרתיחה, כך שיכל להגיש לה את הספל בשיא הקצף. הרמיוני נהיתה שמחה גם היא ולגמה מהברצפת בהנאה. היא כנראה הבינה שרון שם אותה במיטה, כיוון שאמרה לו תודה ברגע שנכנסה למטבח, עוד לפני שהגיש לה את הברצפת, אבל הוא היה מאושר וקופצני מדי בשביל לדבר, ולכן רק חייך. ביום הזה רון ניסה ללמוד יחד עם הרמיוני. לא בגלל הלימוד, בגלל הרמיוני כמובן. הוא נרגע אחר-כך, אבל המשיך להתעניין במעשי הרמיוני בשביל למשוך את רגעי השמחה.
אותו ערב הרמיוני שוב למדה עד מאוחר, ונעלי הבית שלה עופפו ורחפו ברחבי החדר תוך כדי הפיכה למטוסי נייר וחזרה לנעלי בית. אבל רון לא אמר כלום - הוא רק שכב במיטתו ער, מקשיב לדפים של הרמיוני מתהפכים וללחשושים שלה, כשהיא אומרת את מילות הקסם. ולפתע היא פלתה צעקה חדה שהקפיצה את רון. לפניהם הזדקר נחש גדול, שנראה בחושך באורך של כחמישה מטרים. הרמיוני כוונה אליו את השרביט, אבל הוא הספיק לברוח מבעד לדלת הפתוחה של החדר והשאיר להם זמן לחשוב אולי זה היה בסיליסק - זאת אומרת הארי, אבל לצערם הרב הם לא הספיקו לזהות אותו. הם חכו שם בדממה לחוצה, נצמדים זה אל זו בפחד. נשמעו רחשים בקומה מעליהם, כמו מאבק. מיטה בחדר שמעליהם הוזזה, ואז נשמעו זוג רגליים מהלכות שם, ואז שוב דממה. כעבור עוד רגע נשמעו צעדים במדרגות העץ שעל יד החדר, ודרך הדלת, שנשארה פתוחה, נכנס דמבלדור. הוא החזיק בידו האחת את הנחש הגדול, שכעת, לאור השרביט שאחז בידו השניה, נראה קטן בהרבה. "עכשיו נעשה איחוד נפשות קטן.", הוא אמר במצב-רוח מבודח, "זה קסם נדיר שלא הרבה קוסמים זכו לראותו כיוון שהוא מותר על פי החוק רק בשעת הצורך הקשה ביותר." הוא הניח את הנחש על יד הארי, והנחש החליק ונכרך סביב ידו. אחרי כן הוא הניף את שרביטו ואמר לחש עתיק בשפת הציפורים, שיש המכנים אותה שרקקנית. הלחש נשמע כאוסף של שריקות מתגלגלות ואחרי כן בקע אור זהוב קסום מקצה שרביטו של דמבלדור ועטף את גופו של הארי ושל הנחש. וכעבור רגע בקע, כדרך פלא, עוף חול, שהזכיר באופן הופעתו פטרונוס - אבל הוא היה זהוב, ועופף מעליהם. אחרי מספר סיבובים הוא נסק ואף ישירות אל תוך ליבו של הארי. אז האור הקסום נמוג ולרגע הכל נראה כשהיה. אבל אז הארי פקח וקם מהמיטה מביט אל חבריו בשמחה. "הארי!!!" קראה הרמיוני בשמחה ורצה אליו וכסתה אותו בנשיקות. להארי זה לא הפריע, הוא כל-כך התגעגע אליהם. רון היה המום לרגע אבל אז הוא הבין – הוא כלל לא חש קנאה עכשיו, כנראה שהוא לא מאוהב בהרמיוני. אחרי שניה הוא התעשת וגם הוא חיבק את הארי - חיבוק מתגעגע.
חזור לדף הפן-פיקשן
|
