פן פיקשן
ניצחון ותבוסה.יקיר האגריד
03/10/2005 12:45גודריק קם בנחישות מעל גופתו של דוד גאיוס.
כעת לא היה בו צער. רק זעם ונחישות. הזעם מילא את כל עורקיו ומחשבותיו, הנחישות מילאה אותו בעוצמה.
כל ראשו היה נתון למחשבה אחת: \"להרוג את סר ביוויל!\" גודריק הרים את מגינו החבוט מקרבות רבים של דודו ויצא בצעדים נחושים מחוץ לאוהל הפצועים בלי להפנות מבט לאחור- על אביר להתרכז במשימה ולהיות אמיץ, ולהיות רגיש בזמן שלום.
ככה גאיוס לימד אותו. גודריק עוד לא הפנים את מותו של גאיוס, הוא רק הרגיש שהוא עזב...
הוא עדיין ראה בראשו את גאיוס נוזף בו בפעם האחרונה.
גודריק כייוץ את גביני מצחו בזעם מוחלט וחשב: \"הוא רוצה קסם? אני אביא קסם!\"
סר ביוויל עוד היה על סוסו, משבח את עצמו ומנופף ברומחו בשחצנות ומתעלם מהקהל שעדיין היה מבוהל.
סר ביוויל צרח: \"ניצחתי! ניצחתי את סר גריפינדור!\"
ילד לבוש באפודת נושאי כלים חמוש בחרבו של גאיוס ובמגנו יצא מהאוהל וצעק אליו בזעם: \"אתה לא!\"
סר ביוויל זרק את קסדתו הצידה וצמצם את עיניו בזלזול מבולבל: \"מה זאת אומרת?\"
נראה היה שברקים זעים בעיניו של הילד- \"זה נושא הכלים של גאיוס\" נזכר סר ביוויל בגיחוך מאולץ. הילד הניף את חרבו כאילו התאפק שלא לזרוק אותה בפניו וצרח: \"סר גאיוס גריפינדור מינה אותי לאביר! ועכשיו אני יורשו! אני סר גודריק גריפינדור!\"
הקהל עצר את נשימתו והיה עוד יותר המום מקודם- זה היה חסר תקדים למנות ילד בגיל כזה לאביר, נראה שגם סר ביוויל הופתע.
מצד שני גאיוס לא היה נותן לעצמו למות בלי יורש...
אבל למרבה בהלתו של סר ביוויל עיניו של גודריק שידרו את היותו ראוי לתואר. זה נראה כאילו הסתתרו בתוכו כוחות על טבעיים.
ביוויל אילץ את עצמו לצחוק לו בלעג ושאל: \"טוב, אז היורש הגדול רוצה לנקום?\"
גודריק כמעט התפוצץ מהכעס, אך הנחישות שלו כפתה עליו למצות את המשמעת שדודו לימד אותו. הוא אמר מילה אחת: \"כן.\"
הוא קפץ על סוסו של דודו והכריז: \"עד המוות. כל האמצעים כשרים.\"
הקהל וסר ביוויל נהמו בתדהמה- אפילו אבירים ותיקים לא העיזו בדרך להציב תנאים שכאלו, ועוד ילד שרק לפני דקות ספורות נהיה אביר?
מצד שני זה היה רק ילד ולסר ביוויל לא הייתה ברירה אלא להסכים- אחרת היו אומרים שברח מילד בכיין. \"בסדר!\" סר ביוויל אמר בתיעוב פתאומי כלפי הילד.
היה משהו בילד שגרם לו לתעב אותו יותר מאת דודו הארור.
גודריק לא חיכה דקה נוספת וצעק: \"תמות!\" והדהיר את סוסו כשהוא מנופף בחרבו. הוא הרגיש עוצמה עליונה מציפה את כל גופו ומתנקזת לאבן שבחרבו.
הוא ראה את סר ביוויל דוהר לעברו מנופף בגרזן אימתני.
הזמן כאילו האט את עצמו, לאחר שניות של שעות חרבו של גודריק וגרזנו של ברנרד נפגשו- הגרזן התפוצץ בקול רעם לא טבעי.
הם הגיעו עד קצות רחבת הקרב. גודריק ידע שהוא עשה קסם- הוא לא הרגיש רע, הוא אמר שכל התנאים כשרים.
עכשיו הוא יחסל אותו!
סר ביוויל היה המום- הילד פוצץ לו את הגרזן! זה לא היה טבעי!
\"הוא גם מכשף!\" חשב בזעם. כעת התיעוב כלפי הילד גדל בשניות ספורות לשנאה תהומית ומפלצתית.
כל רצונו כעת היה להרוס את הילד. ואת החרב.
הוא שלף את חרבו הארוכה והדהיר את סוסו כדי לערוף את ראשו של הילד.
גודריק חש בסכנה והפנה את סוסו כלפי סר ביוויל המתקרב אליו בחרב מונפת. הוא מיד ראה שהמגן יהיה חסר תועלת נגד החרב האימתנית של סר ביוויל ושהוא מהיר מדי בשבילו.
הוא עשה את התרגיל שגאיוס לימד אותו- הואמשך במושכות הסוס בכל הכוח והסוס נעמד על רגליו האחוריות בכאב וצהל צהילת בהלה.
ביוויל לא יכל לעצור את עצמו וחרבו פגעה בניתוץ בשר מחליא בחזהו של הסוס.
הסוס נפל ומחץ את גודריק לקרקע.
סר ביוויל צחק- הוא ניצח! הוא ביתר את הסוס ושחרר את גודריק מגופת הסוס. גודריק היה פצוע וכנראה חסר אונים.
גודריק לא פחד- הוא רק היה מלא זעם על ביוויל ועל נבלותו. הוא ראה את ביוויל מניף את החרב כדי לגמור אותו. השניות
זה היה חוסר צדק משווע- דודו האמיץ נרצח על ידי הנבל הזה, ומת כאביר שסירב לשכב במיטה. ואילו סר ביוויל היה נוכל שתיעב את דודו מסיבה לא ברורה, וכעת הוא עמד לנצח.
כוחות מחודשים זרמו בגודריק. הוא הרגיש את כל פצעיו ושבריו מתרפאים, לא עניין אותו כיצד, רק עניין אותו לעשות את הצדק. הוא קם במהירות מפתיעה אפילו והניף את חרבו וחסם את התקפתו של ביוויל בקול צלצול מתכתי.
גודריק רטט מזעם, ונראה שכך גם חרבו של ביוויל- היא התפוצצה בקול נפץ לא טבעי.
גודריק היה נחוש לעשות את הצדק: \"עכשיו תשלם על פשעיך!\" מצא את עצמו אומר בקול חמור וכיוון את חרבו מלא זעם על ביוויל כשהוא נחוש לגרום לו את הכאב הרב ביותר-
ברק יצא מחרבו ופגע בסר ברנרד ביוויל ההמום שתוך כחמש שניות של חשמול מזועזע נפל ומת.
גודריק התנשף בכבדות. הוא עשה זאת, הוא נקם.
\"ואפילו עשיתי קסם\" חשב. הוא רצה לפנות את הזעם שלו לאבל. הוא ידע שזה קשה אך האמין שכך ראוי לעשות, אך קולות זועמים מנעו ממנו את זה: \"כישוף! מעשה השטן!\" \"בן השטן! סר ביוויל צדק!\"
גודריק הפנה את מבטו לקהל. האנשים קמו ממקומתיהם, אבירים שלפו את חרבותיהם והם כולם הקיפו אותו במטרה אחת שהם הכריזו עליה: \"לכלות את הכשף!\"
גודריק שוב דחה את תחושת האבל והפנה את ראשו למחשבות הישרדות- כל האנשים האלה- הם תכננו להרוג אותו.
אומנם הוא יכל לפזר אותם בכמה ברקים, כעת כשחשב שלמד לשלוט בכישוף, אבל הם היו חפים מפשע- הם פחדו מכשפים ולא הבינו אותם.
גודריק לא יכל להרוג אותם...
הוא מצא את עצמו קופץ על סוסו השחור והמוכתם בכתמים חומים של ביוויל ומורה לו לדהור.
בדרך כלשהי שלא הבין ולא ניסה להבין הוא הצליח לברוח לפני שסגרו עליו סופית. הוא שמע מאחוריו אבירים עולים על סוסים ורודפים אחריו. הוא דהר ברחובות העיר מבקש בכל ליבו לצאת ממנה. לאחר כדקה מצא שהתרחק ככה מהעיר שהיא נשארה באופק מאחוריו.
הוא לא הבין כיצד הדבר היה אפשרי, אבל הודה על כך שזה קרה.
עדיין אחוז אדרנלין הוא הפנה את מבטו קדימה- חזיון מוזר עלה בעיניו-
איש לבוש גלימות שחורות ומחזיק במטה עם חנית מניף אותה על ילד ומורח: \"בוצדם מטונף! תמות! אבדה קדברה!\"
החזיון נגמר לפני שהספיק לגלות מה גרה לילד.
הוא ראה ילד בן גילו כורע בבכי ליד גופות מרוטשות שבינהן 4 היו במצב שלם באופן מסתורי.
גודריק קפץ מסוסו והתקרב לילד.
כל הדברים המוזרים שקרו מסביבו בשעה האחרונה עדיין היממו אותו ולא יכל לחשוב בהגיון.
הוא פנה לילד בקול עדין יחסית למצב המוזר שהיה שרוי בו: \"אני אעזור לך. אני אביר. מי הרג אותם?\"
סאלאזר זעם. הוא כרע ובכה במשך שעות מאז הלילה, וכשקם גם נזכר באמו...
וכעת איזה מוגל חמוש בחרב בא ומציק לו! הוא הפנה מבט קר וזועם לזר וביט בו- הוא היה בן גילו, פניו נאות ושערו חום וגולש.
למעשה הוא הזכיר לסאלאזר את רוב. וזה גרם לו לזעם רציני, אך הוא השתלט על צמו ואחז במטהו בחוזקה ואמר בקול שקט: \"אני.\"
גודריק היה המום- זה היה המטה שראה בחיזיון! וגם האדישות שבה הילד המוזר אמר\"אני\" הייתה מוזרה לו...
פניו היו גם מוזרות- הילד הזר היה חיוור שחור שיער ונראה שעברו עליו ימים קשים, אך המאפיין הבולט היה עיניו. עיניו היו בצבע ירוק רעל ומלאות תיעוב. לא דוווקא אליו אלא תיעוב כללי. תיעוב מפחיד בעצם המחשבה על אפשרות קיומו.
הוא מצא את עצמו אומר בעדינות מבוהלת: \"מה זאת אומרת?\"
סאלאזר זעם וצרח: \"מה ששמעת!\" סאלאזר קם על רגליו ואמר בשחצנות: \"ואם אתה רוצה לחיות אני מציע לך ללכת! כי אני הוא סאלאזר סלית\'רין בנו של סמשמונד! אני מכשף רב עוצמה!\"
גודריק הביט בו המום. הזר היה מכשף.
לפתע שניהם הביטו זה בזה המומים- היה נראה להם כאילו ראו זה את זה בעבר.
הרגע המוזר חלף.
הוא ענה לו: \"אני גם מכשף. מכשף אביר. שמי הוא סר גודריק גריפינדור, בנו של גאבריאל גריפינדור.\"
סאלאזר לא יכל כבר לשאת את זעמו, הוא שנא כל מה שהיה קשור בגודריק הזה, החל בשערו החלק והפרוע וכלה בחולצת נושאי הכלים המזוהמת שלו.
הוא צרח: \"כן? כעת תרגיש מה זה כישוף!\"
הוא נזכר בגיחוך אכזרי בגארת\' העגל. הניף את מטהו מול גודריק ההמום וצרח: \"בהמה!\"
גודריק געה בבהלה.
געה בבהלה?! הוא הביט בפניו של הזר שכינה את עצמו סאלאזר וראה שהוא מביט עליו מלמטה.
גודריק חבט בזנבו בעצבנות. זנבו?!
הוא הביט על רגליו- הן היו פרסתיות! וידיו נעלמו, ומבקומן הופיעו רגליים!
גודריק התחיל לרוץ צובהל וגועה בלי לדעת לאן בעוד סאלאזר צוחק בהנאה מרובה.
מספר עמוד: 1 2
חזור לדף הפן-פיקשן
|
