פן פיקשן
אנה סגלוביץ' - חלק א'אדם רימון
03/03/2004 23:03 רון והרמיוני הציפו את הארי בשאלות, ובעוד הוא עונה על כולן, סוורוס סנייפ סיים את יומו השני בביתו של אדון האופל. גבו כאב מהעבודה המאומצת, והוא פנה לחדר השינה, שלא היה אלא צינוק ישן ובו ערמות קש על הרצפה. שאר חברי המסדר כבר שכבו על יצועיהם, ובעיניהם היה אותו מבט מזוגג שנסוך על פניו של אדם שרצונו נשלט על ידי קוסם אחר (כגון קללת אימפריוס הידועה). זה היה הזמן היחידי ביום שהיה לו פנאי לעצמו, וכיוון שהשאר נחו בדממה, הוא יכל לחשוב על היומיים האחרונים, ועל העתיד. במשך היומיים האחרונים הוא העביד את כולם בפרך, כשהוא מדבר אל ליבם ומבטיח הבטחות שווא שמחזיקות את הקסם תקף. קולו היה כמו רעל ששטף את החמישה האחרים וסימא את עיניהם, והעביר בסוורוס צמרמורות של גועל. מדי פעם היה מגיע אוכל מוות זה או אחר ועוקב בגאווה אחרי תנועות ה"עבדים". כבר עכשיו הוא חש שהוא עומד על סף כוחו, ועוד כמה ימים יגרמו לו להשבר בפני הקסם החזק של אדון האופל. רק המוסר והמצפון נתנו בו כוח לחסום במשך היומיים הללו את עצמו ולהתנגד לכל נסיונות ההשתלטות של וולדמורט. לרגע סוורוס נבהל. הוא מעולם לא אמר ולא חשב את שמו של אדון האופל, והמחשבה על וולדמורט גרמה לליבו להחסיר פעימה. הוא נשם בכבדות והבין שהצליח להתגבר על אימתו של וולדמורט - אולי הוא יצליח להחזיק מעמד יותר. הוא עודד את עצמו בכך, וחייך אל מצע הקש שמתחתיו. אחר, הוא התהפך על גבו והביט מבעד לחלון הקטן והמסורג אל הכוכבים המנצנצים שבשמיים שהתעמעמו בהדרגה, עד שהוא נרדם.
הוא התעורר בבת-אחת למחרת אותו יום לקול רגליהם של האחרים הנוקשות בחוזקה על רצפת החדר. הם יצאו במהירות ופנו אל יום העבודה הבא שלהם, כשסוורוס אחריהם, מתנהג כמוהם בדיוק, כדי שיראה מכושף גם הוא. נציג של אוכלי המוות, שהסתתר תחת ברדס שחור, עמד בכניסה לבית וחילק לכל אחד את עבודתו. בימים הקודמים עמד אוכל מוות צעיר ונמוך, שלא זהה את סנייפ, אבל עכשיו עמד שם איש גבוה עם קול מבוגר למדי. כשראה את סוורוס הוא צחק ואמר: "סנייפ, סנייפ... מוג לב! הנה, זה שכרם של בוגדים!". הקול היה שייך לאדם הידוע היטב לסוורוס - לוציוס מאלפוי. לוציוס ירק בפניו ושלח אותו לעבוד בניקוי המחסן התחתי. סוורוס לא הכיר את המחסן, אבל ידע את הדרך, ולכן הלך לשם, כשהוא מנגב את רוקו של לוציוס הנוטף מאפו ומלחיו. הוא ירד במדרגות תלולות שחרקו תחת רגליו, המשיך במסדרון עד הסוף ואז פנה שמאלה אל מדרגות נוספות שירדו אל המחסן. הוא נכנס אל חדר מלא בארונות ישנים ומתפרקים ומתוכם עולה צחנה איומה. כיוון שלא היה מורגל בריח הזה, של צואת נחשי-בסיליסק, הוא כמעט והתעלף. בכל מקום היו פזורים עצמות עטלפים מתים, וחולדות ענקיות ויצורים אפלים שונים שסוורוס רק קרא עליהם בספרי חיות הפלא. האור היחיד שחדר לשם היה מספר קרניים עמומות שעברו מבעד לחלון קטן בקצה העליון של אחד הקירות וכיוון ששרביטו נלקח ממנו הוא נאלץ לעבוד לאור הזה, בידיו שלו. הוא תפס במטאטא שניתן לו והחל לנקות את החדר, אבל גם כעבור שלוש שעות, החדר נראה כמעט באותו מצב, ורק פיסת רצפה קטנה נראתה מאחורי שכבת הלכלוך העבה.
הלילה הגיע והוא חזר ל"חדר השינה" כשהוא אוכל את הלחם היבש שחכה לו על השולחן בדרך ושותה מהמים העכורים שהמתינו שם. כשהוא נשכב על מצע הקש הוא הרגיש את שרירי כתפיו התפוסים וחש את כל גבו לוחץ, עד שחשב שהוא עשוי להתפקע. מאמציו להרדם עלו בתוהו - הכאב מנע ממנו זאת שעות ארוכות - אבל לבסוף הוא נרדם בחושך המוחלט, והתעורר כעבור כשעה. יתושים ויבחושים עופפו בחדר וזמזמו. טיפות של ברז מטפטף נשמעו. הרוח יללה בחוץ... ואז הוא שוב נרדם, אבל רק לשעתיים נוספות. הוא התעורר וחש צינה מקפיאה עוטפת אותו שגרמה לו לרעוד ולהתכווץ. הקור רק המשיך להעשות נורא יותר ויותר, והוא הבין שהוא אינו יכול להמשיך לשכב ככה ולקפוא, ולכן קם על רגליו. מטושטש מעייפות וכאב, הוא יצא מהחדר. השומר על חדרם שהיה שם בדרך-כלל נעלם ושום דבר לא מנע ממנו לעלות במדרגות אל קומת הקרקע. לרגע הוא חשב על חבריו שהמשיכו לשון למטה, ודאג שיקפאו, אך שיער שאם הקור יפריע להם הם גם יתעוררו, למרות הכישוף של וולדמורט. קומת הקרקע היתה מוארת באור העמום של הירח שחדר מבעד לשכבת העננים התמידית שעטפה את האי. אבל משהו נראה לו מוזר, הירח היה מלא, למרות שהיה מלא שבוע לפני כן. ואם הירח מלא, מדוע לופין אינו הופך לזאב? על השאלה הזו לא היתה לו תשובה, וכיוון שכך, המשיך ללכת, כשצילו נופל, מכיוון חלונות הקומה הענקיים, על הקיר שמנגד. הוא צעד בצעדים שקטים וכשיצא מהחדר הזה, בו היתה ספריה עתיקה, הוא נכנס לאולם הכניסה. גם בו החלונות היוא ענקיים ועמודים צחורים תמכו בתקרה בסלסולים שונים בצורת נחשים. הוא סקר בעניין את האולם, שם הצינה צרבה יותר, וכשהביט על שולחן האורחים והלאה, אל החלונות, הוא ראה גוש שחור בחוץ. במבט שני לא היה זה גוש, אלה קבוצת אוכלי מוות בברדסים. הם עמדו במעגל ונראו כמסתודדים ביניהם. אז הוא הבחין, על ידם, באדם דק וגבוה בעל קול קר. "וולדמורט..." חשב סוורוס, הפעם לא נבהל מהשם. וולדמורט הרים את ידו אל על ואמר משהו, ומיד אחריו, הסתובבו כול בעלי הברדסים השחורים לכוונו והרימו כלפיו את ידם, כשהם מריעים לאות הערצה. סוורוס סבר שהוא מטושטש מאד, כי נדמה היה לו שלחלק מהאנשים בחוץ היתה יד גרומה ומעוותת, יד קרה של סוהרסן. הוא שפשף את עיניו והביט שוב אל הקבוצה, אך ידי הסוהרסנים לא נעלמו. הוא הבין שכנראה אלה באמת סוהרסנים וקישר עכשיו בין הצינה אליהם. זאת היתה בשביל סוורוס הוכחה אמיתית לכך שהסוהרסנים עברו לצד של וודלמורט, ולבו נמלא שנאה עזה. עתה הקבוצה פנתה אל כיוון הבית, וסוורוס, הספיק לחזור לחדר השינה בדיוק לפני שנכנסו.
במשך השעה הקרובה הוא שמע את כולם נכנסים לחדר האוכל שנמצא מעל לחדר השינה. גרירות של כסאות נשמעו מלמעלה ודיבור נמוך, שלא ניתן היה להבין דרך שכבת הלבנים. הם כנראה התיישבו, כי רעש הכסאות הנגררים פסק, ואז נשמע צלצול מתכתי של סכו"ם. הצלצול העדין המשיך בשעה הזו, וגם הדיבור הנמוך בין הסועדים. בינתיים גם החל אור עדין להכנס דרך החלונות הקטנים של חדר השינה ולפזר חום חלוש בחדר. כשכבר נראתה החמה דרך החלון, כל הקבוצה עזבה את חדר האוכל, וכפי שנוכח סוורוס מאוחר יותר על פי עקבותיהם בחוץ, גם את הבית בכלל. הוא היה מוכן לעוד יום עבודה מפרך.
חזור לדף הפן-פיקשן
|
