פן פיקשן
אנה סגלוביץ' - חלק ב'אדם רימון
07/03/2004 22:27 הארי סיים לענות לחבריו ולספר את כל הסיפור ומה שעבר עליו ועל היציאה מהצינור במרכז לונדון. הוא לא השמיט אף פרט, חוץ מהשהיה בביתו של מאלפוי, אותה הוא תיאר בכמה מילים ואמר שהוא סתם שכב מתחת למיטה כל הזמן, עד שוולדמורט קרא לו. להארי בעצמו היה קשה עם העובדה שהוא היה כארבעה ימים בבית מאלפוי, מדבר שיחות נפש עם דראקו. הדראקו שהוא פגש בתור הנחש היה כל-כך שונה מהדראקו שהוא הכיר בתור הארי, והוא לא רצה לספר לרון והרמיוני כלום על זה לפני שיצליח להתמודד עם זה ולהבהיר לעצמו מה הוא חושב. עכשיו הוא שם לב שאף-אחד מהמסדר לא נמצא שם חוץ מדמבלדור שעמד בצד והביט בחיוך, כשבידו אחז את הנחש שהארי היה בתודעתו רגע קודם. זה נראה לו מוזר, כי הוא שיער שכל המסדר ירצה לראות אותו מתעורר. "איפה כל המסדר?" הוא שאל. "לפני שבוע הם עוד היו פה, עוקבים אחרי מצבך ודיבוריך בזמן השינה.", אמר דמבלדור, "אבל לפני שלושה ימים שמענו מהמרגלים שלנו שאתה אצל וולדמורט. אתה פגשת אותם, אלה היו עוף-החול שלי - פוקס - ולהקת אדומי החזה שראית רגע לפני שוודלמורט התעתק. אז כמו שאמרתי שמענו שאתה בביתו של וולדמורט. אבל הבעיה הגדולה היא שרק אוכל מוות יכול למצוא את הבית הזה. אבל למזלנו סנייפ הוא אוכל מוות לשעבר, והוא עזר לנו למצוא את הבית. כשהגענו לבית, שנמצא באי צפוני, נחתנו ו..." הוא הפסיק והביט אל הדלת שנפתחה. בכניסה עמדו הדרסלים. אז אמר וורנון: "רצינו להכין בייקון, אבל אנחנו לא יודעים איך מדליקים את הכיריים. יש גפרורים באיזור או..", אבל פטוניה קטעה אותו בצהלת שמחה - "הארי!!!!!". היא נראתה מאושרת, אבל ברגע שנפל עליה מבטו הנדהם והכועס של וורנון היא נזכרה שהיא אמורה לא לסבול אותו, ולכן השתתקה והזעימה את פניה לעברו של הארי. "הרמיוני, תרדי בבקשה לעזור להם." אמר דמבלדור. הרמיוני הלכה עמם באי-רצון למטבח, וחזרה כעבור דקה. בינתיים דמבלדור המשיך לתאר את כל המאורעות של היום שבו עפו חברי המסדר אל ביתו של וולדמורט. "ועכשיו, הכל תלוי בסנייפ." סיים דמבלדור. "תלוי בסנייפ? אנחנו לא יכולים לעשות משהו?" שאל הארי. "לצערי הרב לא, וגם אם יכולנו - הרי אמרתי לך רק אוכל מוות יכול למצוא את הבית הזה." הארי היה מאוכזב מאד, אבל ידע שדמבלדור צודק. הוא קם מהמיטה והציע לרון והרמיוני לצאת עמו לטיול ערב. אבל הם היו עייפים מדי בשביל זה, והוא לעומת זאת, חש עירני ורענן. לכן יצא לטייל לבדו, על אף שידע שדמבלדור לא יהיה מרוצה מאד - הוא היה חייב לנשום קצת אוויר רענן.
הוא פתח את דלת המפקדה ויצא אל הרחוב השומם. ניכר היה באוויר שכעת קיץ - האוויר היה חמים ושום רוח לא נשבה, אבל באוויר נישא ריח מתקתק של פרחים מלבלבים. בשמיים היו רק מספר עננים, וביניהם נראה ירח לבן ומאיר הפחוס מעט בצדו הימני. הוא גמע את האוויר הטוב, והביט לאורך הרחוב, עד לפניה, שאותה הסתיר בית קומות גדול, ממנו בקע קול עמום של מוזיקה משנות ה- 70. הוא לא הכיר את האיזור ולכן החליט ללכת לכוון קולות המכוניות הרחוקים וקולות האנשים. בנחת וברוגע פסע הארי על המדרכה, מרחיק מליבו כל מחשבה מדאיגה. שקט שרר מסביב, ולכן כל צליל של חתול מילל, או נביחת כלב הפתיעה את הארי. פנסים אחדים האירו את דרכו של הארי אל עבר הכביש הראשי, וכך המשיך לצעוד.
הוא הגיע אל כיכר גרימולד פינת סטולינג. סטולינג היה בהחלט כביש ראשי, בן שמונה מסלולים, והמדרכות שמשני צידיו היו גם רחבות מאד. הרעש של המכוניות התגמד לעומת קולות ההמולה שבקעו בהמסעדות והחנויות שמוקמו לצד המדרכה. מהפצרייה שמולו, שנשאה את השם "פיצה איטלקית אמיתית" נדף ריח של מאפים מטוגנים וגבינה נמסה. חשק עז לפיצה עם זיתים מילא אותו, למרות שלמקום הזה היה מראה די עלוב. הוא פשפש בכיסי מכנסיו (ששכח להחליף אחרי ה"שינה הממושכת", אופס...) ומצא שם שתי אוניות. הארי צחק במרמור, איך יכול היה לחשוב שהוא ימצא בכיסיו כסף של מוגלגים? חבל שהוא לא יכול להחליף את כספו בכסף מוגלגי. הוא הביט סביב, כאילו קיווה למצוא שם חלפן כספים של קוסמים, ולהפתעתו הוא ראה דלת בין המסעדה התאילנדית לבין חנות הבגדים שלא הבחין בה קודם. מעל הדלת התנוסס שלט "חלפן כספי קוסמים" ובאותיות קטנות בתחתיתו היה כתוב "מאוניות, חרמשים וגוזים לכסף מוגלגי, וההיפך". הארי נכנס דרך הדלת הזו אל חדר קטן שסביבו תמונות של קוסמים מפורסמים מחייכים ולוחצים ידיים עם חלפן הכספים. החלפן היה איש זקן ונמוך והזכיר לא מעט גמדון בית. אפו הארוך היה מכוסה שיער ושיערות ראשו הלבנות התקרזלו סביבו והגיעו עד לכתפיו. הוא חייך אל הארי כשהלקוח שכרגע החליף 20 אוניות לדולרים עזב את ה"חנות". חיוכו חשף שלוש שניים עקומות מצהיבות ועוד שן כסף אחת. "איך אוכל לעזור לך, ילדון?" שאל החלפן בקול צרוד. "אמ.. אני רוצה להחליף אוניה אחת לפאונד" גמגם הארי, נבהל מקולו של החלפן. "רק רגע, אני צריך לחפש..." מלמל החלפן והתכופף תחת שולחנו. כעת היה להארי פנאי לבחון את החדר. החדר לא היה רחב יותר משני מטרים ולא ארוך יותר מארבעה. החלפן ישב מאחורי שולחן ששימש לו כדלפק ומתחתיו היו ערימות של ארגזים. החלפן עצמו ישב על כסא עץ מאובק וישן, וכל החדר היה אפור ומתפורר וריח של ביצים רקובות נדף מקירותיו. "הנה ילד, חמישה פאונד, תן לי את האוניה." אמר לו החלפן, שקם בינתיים, וכך עשה. החלפן חטף מידו את האוניה והשליך לתוכה חמש מטבעות של פאונד.
הארי יצא מהחנות בלב כליל ופנה חזרה אל הפצרייה. הוא נכנס אליה והזמין פיצה עם זיתים מהמוכרת החייכנית. אחר, יצא וחיפש לעצמו מקום לשבת, על יד אחד השולחנות של הפצרייה. כל המקומות היו תפוסים, למעט שולחן אחד, שעל ידו התיישב במהירות, לפני שאדם אחר יתפוס את המקום. הוא המתין כרבע שעה, ובדיוק כשהתחיל להיות חסר סבלנות, המלצרית הגישה לו משולש פיצה מהביל. אבל לפני שהספיק לאכול ממנה, ניגשה אליו נערה מבויישת שאמרה לו, נבוכה: "סליחה, כל המקומות תפוסים, אני יכולה לשבת בכסא מולך?" הארי היה נבוך גם הוא ולכן רק הנהן לאות הסכמה. היא התיישבה מולו, והניחה את ידיה העדינות על השולחן, מחכה לפיצה עם הפטריות שהזמינה. עיניה היו תכולות עמוקות והביעו טוב לב ושער ראשה החום והחלק גלש על כתפיה מתוך סרט כחול כהה. שפתיה העדינות שלחו חיוך נבוך כשראתה שהארי מביט בה. הארי מהיר להסיט את מבטו ופנה להביט אל הכביש הסואן מאחורי כתפה. כעת מלצר הגיע והגיש לה את הפיצה שלה. היא סיימה לאכול לפני הארי, כיוון שרב הזמן הוא בהה בה, ואז קמה, חייכה אל הארי בביישנות והלכה - והארי נשאר לסיים את הפיצה שלו, שהתקררה בינתיים, לבד.
הוא חזר הביתה במצב רוח מרומם, והרמיוני ידעה מיד להגיד לו שהוא מאוהב. "אני מאוהב? מה פתאום?!" אמר הארי, אך בשעה שאמר זאת עלו בו מחשבות שאולי היא צודקת. "הארי, אפשר לראות לפי ההתנהגות שלך שאתה מאוהב, לא תצליח להסתיר את זה. את מי פגשת?" הסתקרנה הרמיוני. "סתם מישהי." אמר הארי, וכשמבטה לא הניח לו, הוא המשיך וסיפר לה על "הטיול" שלו. "אתה צריך ללכת לשם גם מחר. אם היא תהיה שם תדע שגם היא התאבה בך ותדבר איתה, אם לא אז לא..." אמרה הרמיוני נחרצות, ולפני שהארי הספיק להגיד משהו נגד זה, היא עלתה לחדר ועזבה אותו בחדר הכניסה.
למחרת, כשהגיע הערב, הארי היה בטרקלין, שקוע בשיחה עם רון על אליפות העולם הבאה בקווידיץ'. לפתע הרמיוני הגיחה מהדלת והביטה בהארי כאילו היא רוצה לומר "נו כבר!". הארי קם, לא בחשק רב, ונפרד מרון, שהספיק כבר לשמוע על הנערה הזו מפיה של הרמיוני ולכן חייך אל הארי בעדוד. כשהגיע אל הפצרייה, הוא מצא שם את הנערה יושבת על יד אחד השולחנות ומחכה, כשמולה פיצה שהתייבשה כבר. כשהיא ראתה את הארי היא מיהרה לסלק את מבטה ממנו ורק כשהתקרב אליה, היא חייכה אליו, בפחות ביישנות מיום אתמול ואמרה: "שוב אתה?" הארי חייך וחש שכל המתח, שלחץ אותו וגרם לו להרגיש מכווץ וללבו להלום, מרפה ממנו. הפתיחה הזו של הפגישה הפכה אותה לקלילה הרבה יותר ממה שהוא ציפה. הם דברו על פיצות ומאכלים שהם אוהבים, ועל החדשות (שהארי לא ידע, ותרץ זאת בנסיעה לחופשה). לא אצטט את השיחה כאן, כי אין בה משמעות רבה, רק אומר שהם חשו אחריה קרובים יותר. הוא נזהר מאד לא להזכיר את עולם הקסם כי הוא ידע שזה עשוי להיות מסוכן, ולכן השיחה לא ארכה יותר מחצי שעה. הם נפרדו בחיוכים, וכשהוא החל ללכת הוא פנה אחורה שוב וקרא אל עבר המבט החולמני שלה: "נתראה פה שוב מחר בערב!", והיא רק הנהנה, ונופפה לו, וכשהיה רחוק יותר היא צעקה לו משהו, אבל קולה נבלע בקולות הרחוב. הוא חזר למפקדה מאושר יותר מהיום הקודם, ולא ענה לתחקוריה של הרמיוני - פתאום נפלה עליו עייפות והוא נרדם כשהוא אומר לעצמו שהוא תמיד יזכור את היום הזה - יום חמישי, ה - 18 ביולי.
חזור לדף הפן-פיקשן
|
