פן פיקשן
אנה סגלוביץ' - חלק ג'אדם רימון
12/03/2004 16:38 למחרת בבוקר הארי התעורר מוקדם במיוחד, וירד למטבח להכין לו ארוחת בוקר פשוטה - חביתה (דאדלי חיסל את כל חבילת הבייקון) ופרוסת לחם עם גבינה. היה שקט מסביב, והאור שחדר לבית היה קלוש למדי. הארי היה במצב רוח חולמני למדי, וזה התבטא בשלוש ביצים שבורות על הרצפה, שהחליקו לו מהידיים, ושהוא הדליק בטעות את הצלחת במקום את הכיריים. אבל לבסוף הוא הצליח להכין לעצמו ארוחה כלשהי, והתיישב ליד השולחן הגדול. הוא אכל באיטיות, כיוון שראשו היה טרוד בפגישה עם הנערה, ונזכר ששכח לשאול אותה לשמה מרוב התרגשות. הוא העלה בזכרונו את העיניים היפות וקולה הנעים והוא ידע שהוא הולך לפגוש אותה עוד פעם, היום... היום הוא ישאל את שמה, ויציע לה לבוא איתו לצפות במשחק קווידיץ'. בעצם, היא מוגלגית, היא לא מכירה קווידיץ'. אז מה מוגלגים עושים ביחד? אמ... מה דאדלי עושה? הוא מרביץ לכולם, זאת לא דוגמא טובה... "צריך לשאול את הרמיוני", החליט הארי לבסוף.
הוא חכה בקוצר רוח עד שהרמיוני הופיעה, כעבור שעה בערך, בדלת הכניסה למטבח. "שלום הרמיוני!" קרא הארי בהתלהבות. הרמיוני חייכה וענתה לו: "היי.", "תגידי, אני רוצה ל... להזמין את הנערה הזאת למשהו, למה כדאי? מה מוגלגיות אוהבות?". הרמיוני חייכה אליו בחיבה: "אולי תזמין אותה לסרט, זה הדבר הכי פשוט והכי נחמד. דרך אגב, אתה עדיין לא יודע את השם שלה?" הארי הסמיק: "לא...". את המשך היום הארי בילה בסיבובים בין כל חדרי הבית במחשבות איך לדבר עם הנערה בערב. הוא הביט בשעון, ולהפתעתו עברו רק שתי דקות מאז הפעם האחרונה שהוא בדק את השעה. וכך הוא המשיך להלך בהתרגשות, עד שבשעה 17:00 הרמיוני ורון שכנעו אותו לשבת בטרקלין ולשתות ולאכול משהו. אורות אחר הצהריים רצדו על הקירות וארונות הספרים, והארי אכל ושתה במהירות נוראית, עד שכמעט נחנק. כעבור חמש דקות, הוא שב להסתובב בבית. הוא פתח דלת כלשהי, נכנס לחדר, הלך סביבו שלוש פעמים, ויצא מהדלת השנייה, שהיתה קבועה בקיר שמנגד. גם פה הוא הסתובב, לא שם לב בכלל איפה הוא, ויצא מדלת נוספת. הוא היה עסוק בהרהורים ובמחשבות על אותו ערב, ולא שם לב למטאטא ששכב על הרצפה מתחתיו. הוא נתקל בו, פלט צעקה, ולפתע כל החדר סביבו, שהיה למעשה מסדרון צר, התמלא צרחות, קריאות, יללות וצעקות: "בוצדמים מטונפים! בוגדים! פחדנים עלובים! רכיכות מיובשות!" ועוד קללות רבות ומשונות. הארי הביט במבט נורא בתמונתה של אמו של סיריוס, ועברה בו חלחלה. "הבן שלך מת!!! אין לך שום כבוד למתים?!?! תשתקי קצת!!!" צעק לעברה. היא הביטה בו המומה. "סיריוס שלי מת?" שאלה כשפרץ דמעות יצא מעיניה. "גרשתי אותו, אבל לא התכוונתי שהוא ימות! הוא הבן שלי!!!" אמרה ביללה עצובה וקורעת לב, ואז סגרה את הווילון סביבה, והשתתקה. הארי היה המום גם הוא, וחזר לטרקלין, שם סיפר להרמיוני ורון על השיחה. "כן, שמענו. אם לא היו קסמים מגינים סביב הבית הזה, כל השכונה היתה שומעת!" אמר רון.
לבסוף, אחרי ציפיה ממושכת הגיעה השעה 20:00. הארי יצא מהבית, לבוש בבגדים היפים ביותר שלו (היחידים שלא היו פעם של דאדלי), ושאף אל תוכו את האוויר הרענן של הערב של יום שישי. הוא הגיע אל הפיצריה כעבור רבע שעה, ומצא לעצמו שולחן ריק. הוא חיכה שם בערך חצי שעה, אבל הנערה לא נראתה בשום מקום. אנשים רבים מלאו את הרחוב, וסעדו בהנאה, ביודעם שלמחרת יש להם יום חופש. מחנויות הבגדים יצאו ונכנסו נשים ונערות בכל רגע, ומהמסעדות ובתי הקפה בקעו, מעל קולותיהם הרועשים של האנשים, מוזיקה שקטה ונעימה. הוא המתין כחצי שעה נוספת, אבל אז באו זוג, שכשראו שהארי לא הזמין כלום דרשו ממנו שיקום ויפנה להם את המקום. הארי עמד, נשען על קטע חשוף מקיר הבניין שמאחוריו ומביט במכוניות הנוסעות וצופרות בכביש הרחב ובאנשים העוברים והשבים. מעל כל ההמולה נשמעו פעמוני הכנסייה שסמנו את תפילת יום השישי של הנוצרים האדוקים, והעמיסו על אוזניו של הארי עוד יותר. אשה אחת עברה על פניו, כשהיא מנסה להרגיע את תינוקה הבוכה והצורח, ואיש אחד אחר, בא מהכוון השני. לפתע עברה נערה על המדרכה, כשגבה אל הארי וכדי שתראה אותו הוא רץ אליה. "היי!" הוא צעק אליה, מנסה לגבור על קולות הרחוב הסואן. היא הביטה בו. היו לה עיניים קטנות ובהירות ואף מחודד וארוך. "סליחה," אמר הארי, "חשבתי שאת מישהי אחרת....". הוא חזר להשען על הקיר, וכעבור שעה נוספת התפנה שולחן אחד, והארי יכול היה לחזור לשבת ולתת לרגליו העייפות לנוח. הוא הזמין לעצמו בקבוק קולה, והחליט לשתות עכשיו ולא להמתין עד שהיא תבוא כדי לשתות איתה, הוא היה יותר מדי צמא. כשהיא תגיע הוא יקנה עוד שתיה. ככה הוא חיכה עוד שעתיים, ואט אט החלה המחשבה שאולי היא כלל לא תגיע לחלחל אל ראשו. הוא ניסה לסלקה, אבל המחשבה נשארה בראשו עד שהוא הבין לגמרי שהוא כבר לא יראה אותה הערב. הוא נכנס לפיצריה כדי לשלם, ואחרי טור ארוך הוא הגיע אל המוכרת. המוכרת היתה אותה אחת שהוא ראה גם יום אתמול ושממנה הוא והנערה הזמינו את הפיצה. הוא שילם לה, ולפני שהוא הלך היא אמר לו: "אה, זה אתה מאתמול! טוב שאני רואה אותך! אנה סגלוביץ' ביקשה למסור לך שהיא לא תגיע היום, היא כבר תסביר לך מחר בערב למה." היא אמרה לו בחיוך. "תודה!" אמר לה הארי, ובלבו חשב: "אז קוראים לה אנה סגלוביץ'... חבל שהמוכרת הודיעה לי רק עכשיו, הייתי חוסך כמה שעות מבוזבזות...".
הוא צעד למפקדה כשהוא גורר את רגליו. הוא היה עייף מאד ולכן חש את הצינה באופן חזק הרבה יותר ממה שהיתה אמורה להיות ביום קיץ. ככל שהתקדם, הצינה גברה, והוא סבר שהוא פשוט נהיה עייף יותר. אבל הוא הבחין מרחוק בדמות שחורה וגדולה, עטויית ברדס. הדמות עופפה כמה סנטימטרים מעל הרצפה, וגרמה להארי לחוש קור עז. רק אז הכתה בהארי ההכרה - סוהרסן! הארי הושיט את ידו לכיסו, אבל ידו לא תפסה בדבר, ואז הוא נזכר: הוא לא לקח איתו את השרביט כדי לא לגרום לנערה, לאנה, להתעניין. הסוהרסן עופף לכיוונו, והארי החל לרוץ לכוון השני. גם שם הוא ראה סוהרסן. הארי החל להלחץ. סביבו עופפו חמישה סוהרסנים שהגיעו מכל הרחובות והפניות. הם התקרבו אליו עד כדי מרחק נגיעה, אבל ברגע שאחד מהם התכופף כדי "לנשק" את הארי בקע קול מאחד הברדסים: "עזבו אותו! אף אחד לא יכול להרוג אותו חוץ מאדון האופל, חוץ מזה, הוא רוצה אותו חי!" הקול הזה היה מוכר מדי להארי. הסוהרסן התרומם, ונראה שהוא מלא תשוקה, ובקושי רב מצליח להתגבר עליה. "אתם לא מבינים? יש כישוף חזק, שמחזיק את הנבואה; בכל פעם שמישהו, חוץ מאדון האופל בעצמו, מנסה להרוג את הילד קורה משהו שעוצר את הנסיון! בואו! תעזרו לי לקחת אותו!" הארי זהה את הקול הזה לבסוף, זה היה לוציוס מאלפוי. ארבעת הסוהרסנים תפסו בהארי כאילו הוא חפץ, אחד בכל רגל ואחד בכל יד, ועופפו אחרי לוציוס שהוביל אותם דרך הסמטאות החשוכות ביותר. הארי חש איך כל השמחה נודפת ממנו אל תוך הברדסים של היצורים הנוראיים הללו, עד שכמעט לא נשאר בליבו אף דבר טוב או יפה. המוות של סיריוס עלה לנגד עיניו ובמשך שארית הלילה הוא חווה שוב ושוב את מותו של סיריוס ואת מותם של הוריו. ואז צפה ועלתה במוחו דמותה של לונה לאבגוד, והסוסים האיומים למראה שהיו רתומים לעגלות של הוגוורטס, שרק אדם שחזה במוות יכול לראות אותם. ליבו התכווץ כשחשב על המוות שגרם לו לראות את הסוסים הללו - מותו של סדריק. הוא לא היה כלל מקושר עם המציאות, שלושת מקרי המוות העמיסו את מוחו והכניסו אותו לעולם אחר, עולם של צללים, שמורכב רק מהמוות של הוריו, סדקו, ויריבו בתחרות. לפתע הוא חזר למציאות בעקבות צעקתו הפתאומית של לוציוס שמעד על אבן גדולה, שלא נראתה בגלל החשיכה. אחד הסוהרסנים ניצל את הרגע שלוציוס לא השגיח עליהם, תפס בהארי והתכופף אליו. הארי חיכה שיגיע ה"משהו שיעצור את הנסיון להרוג אותו", כפי שלוציוס הגדיר זאת. אך שום דבר לא קרה, הארי כבר חש את הבל פיו הקר של הסוהרסן נכנס אל תוך פיו ואפו וממלא את ריאותיו וגורם לו להתנתק אט אט מהמציאות, ואז הוא חש את שפתיו הצמיגיות והריריות של הסוהרסן נוגעות בשפתיו. ואז הכל החשיך, רק אור קטן נראה במרחק גדול, כמו אור בקצה של מנהרה. והרגשה טובה מלאה את הארי, שחש לפתע קל כנוצה. הוא נמשך אל האור הזה, ותוך כדי תזוזתו העדינה המרחפת אל האור הזה הוא חש שכולו אחד, ללא הבדל של ידיים רגליים, עיניים, פה ואף, כולו היה משהו חסר צורה. והוא נזכר במהלך חייו, בחברים שלו, באויבים שלו, באנשים שהכיר, במקומות שהיה, בקשיים שעבר, בדברים הטובים שקרו לו. אט אט הוא נזכר בעוד ועוד דברים שקרו לו, ובכל זכרון ובכל מקרה הוא חש שקליפה של סבל ומעמסה יורדת מעליו ומשאירה אותו יותר הוא עצמו, ועם פחות תוספות מיותרות של זכרונות וקשיים...
חזור לדף הפן-פיקשן
|
