פן פיקשן
אנה סגלוביץ' - חלק ה'אדם רימון
28/03/2004 09:33 במשך אותן שעות ארוכות, בהן חיכה לדיירי הבית, הארי בחן את כל חפצי החדר. אמנם כתפו שרפה ומדי פעם הוא חש בה כאבים לפי קצב דפיקות הלב, אבל זה לא הפריע לו לבחון את התמונות שעמדו ליד מסגרות התמונה הריקות שעמדו שם. אחרי שהוא קיפל הצידה את הווילון ובכך נתן לאור הבוקר הרענן למלא את החדר, נגלו לפניו קורות חייהם של בני המשפחה, דיירי הבית. בתמונה הימנית היו מצולמים בשחור לבן זוג אנשים זקנים ובניהם, ונכדיהם, שחייכו בשחור לבן מבעד למסגרת והיו לבושים בלבוש כפרי אירופאי ישן. על ראשי הבנים היו כיפות בד עגולות, לבוש שהארי לא ממש הכיר. בתמונה משמאל, נראו מספר אנשים זקנים ובניהם הצעירים, כשאחת הנשים הצעירות אוחזת בתינוקת קטנה. פניהם של האנשים בתמונה הזו היו לחוצות יותר, והחיוכים שלהם נראו לא אמינים. בתמונה הבאה נראה הזוג הצעיר מהתמונה הקודמת, הפעם קצת יותר מבוגרים, כשביניהם עומדת ילדה קטנה עם שמלה רחבה, כשהיא אוחזת בידיהם של הוריה. בגדיהם נראו מודרניים יותר ועל בגדי כל השלושה היה תפור תלאי בהיר בצורת מגן דוד ועליו אותיות מוזרות שהארי ראה פעם בספר התנ"ך, כשהוא הלך עם הדרסלים לכנסייה. על התמונה היה כתוב: "פולין". בתמונה הבאה נראו הזוג הצעיר הזה, כשהם מבוגרים יותר, וילדתם כבר בת עשר לערך, עומדים על גבעה והביג-בן נראה הרחק מאחוריהם. התמונה הבאה היתה מסגרת ריקה ותו-לא - נראה בה רק טשטוש מוזר. חמשת התמונות הנוספות היו ריקות גם הן.
לפתע נשמעה דפיקה עדינה בדלת. הארי ניגש ופתח אותה. "אנה!", קרא הארי בהפתעה, "איך הגעתי לפה?". "נחמד שאתה יודע את שמי." חייכה אנה, "שמעתי רעשים מלמטה, כמו כלבים רבים. חיכיתי שהם יפסיקו, אבל כשהנביחות והנהמות המשיכו, קמתי מהמיטה והצצתי מהחלון למטה. ראיתי אותם מתעללים בגופה שלך. הייתי בטוחה שאתה כבר מת. התלבשתי ורצתי למטה במדרגות, כדי להציל את גופתך, שלא תחולל ותתבזה. כשהגעתי הכלבים כבר לא היו שם ואתה היית מעולף מתנשף בכבדות, ומכתפך זרם דם במהירות. לקחתי אותך למעלה (למזלך אתה מאד רזה) ופה חבשתי את הפצעים שלך בעזרת הורי, ושמתי אותך במיטה." היא אמרה. הארי היה המום, היא הצילה את חייו! הוא ניסה להודות לה, אבל לא היו לו מילים שיוכלו לתאר את רגשותיו, לכן הוא רק חייך אליה בהכרת תודה, והיא החזירה אליו חיוך מבין. "אתה רעב, מן הסתם. יש לנו סלט, ביצים קשות, לחם וממרחים שונים. האוכל קר, אבל אין מה לעשות. לא הכנו אתמול שום דבר." הארי הצטער בליבו שאין להם ארוחת בוקר פשוטה של בייקון עם חביתה, והוא בהחלט לא הבין מדוע אנה לא מציעה להכין עכשיו אוכל חם, הרי אפשר להכין בייקון וחביתה בשתי דקות. אבל כיוון שזה לא מנומס לבקש אוכל בבית שמתארחים בו, הוא ניגש לאכול עמה. הוא שטף את ידיו בחדר האמבטיה המרווח ואחר, התיישב על יד השולחן, שהיה כבר ערוך לכבודם. למרות אור הבוקר, שהיה חזק למדי כעת, המנורות בבית דלקו עדיין, ציין לעצמו הארי. אחרי הארוחה אנה הציעה לו לטייל יחדיו בשכונה, והארי הסכים כמובן.
בפתח חדר המדרגות של הבית נראה הככר בו הארי הותקף על ידי הסוהרסנים כעשר שעות לפני-כן. הבקעים באספלט היו ברורים מאד כעת ומתוכם הציצו שלל פרחים נדירים. מסביב לככר פרחו רקפות, כלניות, צבעונים, ציפורנים, פעמוניות, וגם פרחים קסומים כגון סביון האש, שבהק באורו האדום, פרפרת השדה, שכל אדם שמריח את ניחוח הפלאים שלה מתמלא בכוח ובערנות, ארטילוף גרמני, שצומח בעקר בהרי האלפים ומנצנץ באור יקרות, ועוד אין ספור פרחים שהארי כלל לא הכיר. בבקע שחצה את הככר צמחו פרחים גדולים יותר, כגון חמניות, ומעט שיחי פירות, כגון אוכמניות, פטל, תותי שדה, ושלל פירות יער וצמחי מרפא. אבל במרכז הככר, היכן ששכב הארי צמח פרח גבוה ואיתן - פטוניה סגולה יחידה שבניגוד לפטוניות הרגילות, היא צמחה לבד ולא בשיח וגבעולה הירוק היה מעוטר בעלים קטנים. הארי נזכר ששמע פעם, בשיעור של פרופסור פליטיק, שהפרח הזה מכונה פרח החיים, אבל הוא לא זכר למה. פרח החיים הפיץ אור קסום שכמעט ולא ניתן היה להביט בו מבלי להסתנוור. אנה נראתה המומה מעט, כנראה בגלל שמוגלגים לא רגילים לראות פרחים מאירים. היא הביטה בו בדאגה והציעה שימשיכו לטייל. אך הארי לא זז ממקומו. הוא חש דחף עמוק לקטוף את הפרח, ולכן החל לצעוד לעברו. הוא לא עבר חצי מהמרחק לפני שהבחין בינשוף שהתעופף מעל גגות הבתים. הפעם הארי הביט בדאגה באנה. הוא ידע שמראה של ינשוף מתעופף באמצע היום יגרום לה להרגיש שיש בה משהו לא בסדר, ואכן היא נראתה לחוצה מאד. "חכה רגע." היא אמרה, והביטה בינשוף. הינשוף הנמיך את מעופו והארי הושיט את ידיו כדי לתפוס את המעטפה שהינשוף השליך אל השניים.
המעטפה נחתה בידיה של אנה ולא בידיו שלו. "אני יודעת שזה מוזר לראות ינשוף באמצע היום, אבל ככה זה אצלנו. אמממ... החתולים מפחידים אותם ולכן הם מתעופפים פה." גמגמה אנה, בעוד היא פותחת את המעטפה עליה היה מוטבע הסמל של הוגוורטס. הארי הנהן אך בליבו חשד. "רגע... הינשופים תמיד מביאים לכם מכתבים?" הוא שאל. אנה הביטה בו במבוכה, "כן... זה חוסך זמן, במקום שירות המשלוחים העירוני... אבל... אין בזה איזושהי בעיה, זה כמו שהשתמשו פעם ביונים..." ענתה אנה בחיוך נבוך עוד יותר. לפתע הארי זהה מקל שבלט מחצאיתה, למקל הזה היתה ידית. לבו של הארי התמלא גיל. "את גם קוסמת!" הוא קרא בשמחה. עיניה של אנה חייכו לעברו בזמן שפיה גמגם בהלם. אחר היא התעשתה ועל פניה התנוסס חיוך רחב. "יופי! אתה לא יודע כמה מאמץ השקעתי כדי שביתי יראה כמו בית מוגלגי רגיל... כבר דאגתי שתגלה שמשהו לא בסדר. תגיד, גם אתה לומד בהוגוורטס?" שאלה אותו, כשנזכרה במכתב שקבלה, "כן." ענה לה הארי, ופנה להביט במכתב. המכתב נוסח כך:
לכבוד העלמה אנה סגלוביץ', תלמידתנו החדשה.
אנו מזמינים אותך, כמו את כל תלמידי הוגוורטס, למחנה קיץ בטירת הוגוורטס.
מחנה זה הוקם על מנת לאפשר לתלמידים להתאמן במה שלמדו במשך השנה
ולאפשר להם להתכונן לשנתיים האחרונות שלהם בביה"ס,
ולנסות ולהתחיל ליישם את החומר הנלמד בשלל פעילויות מרתקות.
המחנה יתקיים מתאריך ה- 23 ביולי עד הראשון בספטמבר.
אני ממליץ באופן אישי לתלמידים להגיע, מכיוון שזוהי הזדמנות פז,
שייתכן ולא תחזור על עצמה, להתאמן תחת פיקוח צמוד.
על החתום,
פרופ' אלבוס פ. ו. ב. דמבלדור
הארי ציפה לקבל גם הוא מכתב כגון זה, אבל אף מכתב לא הגיע במשך כל אותו היום. הם טיילו סביב כל השכונה במשך שעתיים, וכשעברו בככר בדרך חזרה, הארי ניגש וקטף את פרח החיים. רוח נשבה סביבם ואור הפרח זרח. ואז, במקום פרח, הארי אחז בידו מטה עץ מגולף, שבקצהו אבן ברקת. הוא הניח אותו בביתה של אנה, ואת שאר היום הוא בילה בהקשבה לסיפוריה של אנה על חיי סבא וסבתא שלה, שברחו מפולין לפני מלחמת העולם השנייה. הארי היה המום מהסיפורים - הוא מעולם לא שמע על השואה של מלחמת העולם השנייה מקרוב כל-כך. כל המשפחה של סבה וסבתה של אנה נספתה בשואה, והם נותרו לבד באנגליה, להקים מחדש את המשפחה. כשהגיע הערב, הארי נזכר שלמרות שלא חזר למפקדה, אף מכתב לא הגיע מרון או הרמיוני, או כל אחד אחר במפקדה, גם לא מדמבלדור עצמו. מהרגע שחשב על זה, הארי היה חסר מנוחה, למה הם לא מתעניינים בו בכלל, למרות שנעלם? טינה מלאה את הארי, והוא החליט לא לחזור למפקדה גם באותו יום, אולי מישהו ישים לב סוף סוף שהוא לא חזר וישלח מכתב...
בערב הארי חש עייף ורצוץ והלך לישון מוקדם, עוד לפני ארוחת הערב (הארי שמע את אנה אומרת "הבדלה" כנראה שככה היא קוראת לארוחת הערב). אותו לילה אפפו אותו חזיונות מוזרים: הוא הולך במדבר אוחז מטה עץ מגולף עם אבן ברקת בקצהו. סופת חול מתחוללת והארי בקושי יכול לראות משהו. הוא רואה לפתע את אנה שוכבת לפניו, חסרת תנועה, לחייה דהויות ואפה ופיה מלאים בחול. ואז בבת-אחת הוא נמצא בחדר ללא סוף. אנשים רבים נראים כהוזים שם. ואז הוא רואה את סיריוס. המטה בידו זוהר, והופך לנחש שחומק אל תוך ביתו של דראקו מאלפוי. שם דראקו לבוש סחבות עומד בכניסה, רטוב כולו. ואז בבת-אחת דראקו מתחיל לטבוע בלב הים. הארי מנסה לעזור לו, אבל אז הים הופך שוב למדבר וגמל רץ לכוונו של הארי. על הגמל יושבים רון והרמיוני, מנפנפים. הארי מתקרב אל הגמל, אבל הוא כבר לא נמצא במדבר. הוא בהוגוורטס עכשיו, רואה את סנייפ מתעופף הפוך, כשראשו מטה, וכל ביה"ס רואה את תחתוניו. ומי שגרם את זה לסנייפ זה הארי שעומד עם שרביט ביד על יד סיריוס ולופין. אבל אז כולם נעלמים. הוא לבד. אף אחד לא מתעניין בו. למעלה עובר עוף חול וקורא בקול של ינשוף: "הוווו! הוווו!".
הארי קם מיד לקולו של ינשוף שדפק על החלון וקרא בקולי קולות. הארי רץ על עבר החלון ופתח אותו כדי לתת לינשוף הרטוב להכנס לזרוק את החבילה ולצאת במשק כנפיים סוער שהשאיר אחריו נוצות רבות. לחדר נכנס ריח של גשם, וכמו בזמנים אלו של השנה, למרות שהיה יום לפני כן חם ויבש השמיים היו כעת מכוסים בעננים וכל הרחוב היה רטוב. הארי פתח בשמחה את המכתב שהיה ממוען אליו, ובפנים היה דף כתוב בדיו כחולה. הארי הביט מספר שניות במכתב ואחרי כן זרק את המכתב על הרצפה ביאוש. כל האותיות נמחקו ממי הגשם. הוא יכל רק לראות (על פי החותמת על המעטפה) שהמכתב הגיע ממשרד הקסמים, דבר שלא עודד אותו במיוחד. הוא החליט לא לחזור למפקדה, אלא לפגוש את רון והרמיוני רק בהוגוורטס - אם הם לא מטריחים את עצמם אפילו לכתוב להארי מכתב ולברר מה איתו. הארי היה במצב רוח רע כל אותו היום. ואפילו ביתה השוקק חיים של אנה לא רומם את רוחו. לתמונות הריקות שעמדו על מכתבתה של אנה חזרו הדמויות שהיו מצולמות בהן והחלו לתחקר את הארי, שרק ענה להם תשובות קצרות ועצבניות. התחושה המוזרה שהטביע בו החלום לא פסקה, וכשנשמעה דפיקה עדינה בדלת, הוא צעק בכעס: "יבוא!". אנה נכנסה לחדר, מתעלמת מקבלת הפנים הזועפת של הארי והושיטה לו מכתב נוסף מהוגוורטס. במכתב היה כתוב שניתן לבוא יומיים מראש למחנה ("כלומר היום" אמרה אנה) למי שיותר נוח לו להגיע באותו יום, כיוון שהתעוררה בעיית הסעות להוגוורטס ("כיוון שאסור לתלמידים להגיע על מטאטאים. הם חייבים לעבור בדיקה בתחנת הרכבת."). "אז מה אתה חושב? ההורים שלי לא בבית, כמו שראית, והכסף שהם השאירו לי עומד להגמר, יכול להיות שלא נצליח להגיע בכלל להוגוורטס ביום שלישי...", הארי הנהן בהסכמה ואחרי ארוחת בוקר חפוזה, הם כבר היו בחוץ, צועדים אל תחנת האוטובוס (המוגלגית) הקרובה. הכסף שהארי לקח איתו לאותו ערב בפצרייה, נלקח על ידי לוציוס, בזמן שהסוהרסנים לקחו אותו, אבל לאנה היה מספיק כסף בארנק.
הם הגיעו לתחנת האוטובוס. התחנה היתה עשוייה מתכת שחורה ומעוטרת בצורות של פרחים ועלים, ונראתה כעבודת גילוף בעץ. אלו היו פעם סורגים של מרפסות עתיקות, שיער הארי כשהביט על הסורגים המחלידים. אחר התיישב על הספסל, ובדיוק מולו היתה כניסה לרכבת התחתית של לונדון. "את לא חושבת שיותר פשוט לסוע ברכבת התחתית?", שאל הארי והצביע על הכניסה שמעליה היה שלט גדול "UNDERGROUND". "אני די חדשה בלונדון, וכל פעם שראיתי את השלט, זה נראה לי כמו שם של לונה-פארק..." אמרה אנה בחיוך קל של מבוכה. הם קמו, מתכוונים לחצות את הכביש הסואן, כדי לעבור אל התחנה, בדיוק כשהאוטובוס הגיע. זה היה אוטובוס לונדוני גדול ואדום, בעל שתי קומות, ועל צידו היתה מודבקת פרסומת גדולה לקוקה-קולה. "שני כרטיסים לתחנת הרכבת", הם דקלמו ביחד, לקחו את הכרטיסים ואחר הלכו לתפוס מקומות בקומה השנייה מקדימה. הם ישבו במושב הכי קדמי, בדיוק מעל הנהג, ונהנו לראות את כל הדרך מלמעלה. בזווית הסתכלות זו היה משהו מאד מיוחד, כי בין בתים מוגלגיים שונים, הם ראו בתי קוסמים, שעין מוגלגית לא יכולה לראות, והם נראו כאילו הם דוחפים בקושי את כל הבתים סביבם, אך לא בהצלחה רבה. כל סמטת דיאגון, שנראתה במרחק, נראתה לחוצה בין שתי ווילות גדולות, וסמטת נוקטורן הגדולה, נראתה מעוכה עד כדי גודל של בית מגורים קטן אחד. רק מי שנמצא בתוך הסמטאות והבתים הללו, מרגיש בהם בנוח, מבחוץ נראה שאין שם מקום ליותר משני אנשים שמנים מאד (כמו דאדלי) או ליותר מחמישה אנשים רגילים. כעבור ארבעים דקות הם הגיעו לתחנת הרכבת...
חזור לדף הפן-פיקשן
|
