פן פיקשן
מחנה קיץ - חלק א'אדם רימון
01/04/2004 01:50 הארי ואנה ירדו מהאוטובוס אל המדרכה הצפופה. הם בקושי הצליחו לפלס את דרכם בין המוני האנשים שצעדו בקצב מהיר, חולפים על פני השניים, אל תוך לועה הענקי של הכניסה לתחנת הרכבת. משם כל איש פנה אל חלק אחר של תחנת הרכבת, תופס לעצמו מקום על אחד הספסלים הפנויים, שהתמעטו במהירות גוברת. הארי ואנה נדחפו אל תוך שיירת האנשים והמשיכו איתה עד סמוך לרציף מס' תשע, שם הם עזבו את האנשים ורצו אל תוך מחסום הכרטיסים שבין רציף מס' תשע לרציף מס' עשר. רציף תשע ושלושה רבעים היה מלא באנשים, רובם ילדים, שצעקו ומלאו את המקום ברעש והמולה. השעה היתה 10:30 וכיוון שהיה עליהם לחכות עוד חצי שעה עד שהרכבת תגיע, הם מצאו לעצמם ספסל פנוי, והתיישבו עליו. הארי הביט סביב. כל כמה מטרים עמד קוסם, בעל צבע עור כהה יחסית, חמוש בשרביט ארוך אשר ממנו בולטים עשרות דוקרנים. הקוסמים החמושים הללו נראו לחוצים ומודאגים מאד וסקרו את הרציף בלי הרף. מדי פעם אחד מהם הסתובב, כתגובה לילד שהשתולל מאחוריו, ותפס בחוזקה בשרביטו, במבט מבוהל, ואחר חזר להרגע. הם גם החליפו מילים משונות זה עם זה בשפה ובמבטא מוזרים. על הרציף הסתובב מוכר עיתונים שמכר את התרגומים הגרמניים והשוודיים של הנביא היומי, שמעמוד השאר שלהם הציצו פניו של הארי עצמו. אנה סקרה בעניין את העתון, שכותרתו בשפה הזרה היתה מלאה בסימני קריאה, ואחר הביטה במבט מהורהר בהארי, אך לא אמרה דבר. הארי רצה לראות מה כתבו עליו בעיתון, אבל לפני שהגיע אל המוכר, נשמעה חריקה קולנית מאחוריו. הרכבת הגיעה.
על יד כל דלת של הרכבת, נעמד שומר שבדק כל אחד שנכנס לרכבת. בתחילה נראה להארי מוזר שהרכבת הקדימה בעשרים וחמש דקות, אך עד מהרה התבהרה לו הסיבה; התורים הארוכים לרכבת התמשכו זמן רב, ורק כעבור כחצי שעה נכנסו כל הנוסעים, אחרי שעברו בדיקה קפדנית. הארי ואנה היו בין הראשונים שנכנסו לרכבת ולכן הצליחו לתפוס לעצמם מקום טוב בקרון הקדמי, הגדול והמרווח ביותר. הם כבר חשבו שהבדיקות הסתיימו, אבל אז הופיע שומר נוסף בעל מבטא זר, אשר שפם שמן עטר את פניו, ושאל אותם לשמם. הוא רשם את השמות בפנקס ישן ונעלם משם, הולך לתא הבא. "אתה הארי פוטר?!" שאלה אנה נפעמת. "וואו! לא ציפיתי שזה אתה! חשבתי על זה, כשסיפרת לי שקוראים לך הארי, אבל זה נראה לי כל-כך לא סביר!" היא קראה. "ובאמת יש לך את הצלקת הזו? וכל השמועות עליך ועל וולדמורט נכונות? ובאמת פגשת אותו כבר ארבע פעמים? ובאמת... סליחה, התלהבתי יותר מדי..." אמרה אנה, נוכח הפרצוף הנבוך של הארי. "כן, באמת. ואת מעיזה להגיד את השם שלו?" שאל הארי מסוקרן. "כן. לא להגיד את השם של מישהו פירושו לפחד ממנו ולתת לו כבוד גדול מאד מאד. לפי דעתי וולדמורט לא ראוי לזה... השם היחיד שאני לא אומרת הוא השם של הקב"ה." אמרה אנה. "מה זה קאבה?" שאל הארי. "זה לא מילה, זה ראשי תיבות של הקדוש ברוך הוא... אתה יודע, הכוונה לאלוהים..." ענתה אנה ברוח. "אה... תגידי, איך לא הכרת אותי? הופעתי בכל העתונים בזמן האחרון..." שאל הארי. "אני פשוט לא קוראת עיתונים כאלה... אבא שלי מספר לי את הדברים החשובים..." היא ענתה. את שאר הנסיעה הם העבירו בדממה, כשאנה מביטה בהארי בהערצה מבויישת והארי מביט מבעד לחלון אל השדות המוכרים.
לפתע נעצרה הרכבת. הארי הרים את ראשו, וגילה שנרדם. הוא התנער, שפשף את עיניו, ומיד נזכר איפה הוא. דלתות הרכבת נפתחו ומאות תלמידים זרמו בעדן. הארי ואנה נבלעו בתוך הקבוצה האדירה של התלמידים, והלכו איתם סביב לאגם, עד שהגיעו לדלתות העצומות של טירת הוגוורטס, שהיו פתוחות לרווחה. הם פנו אל האולם הגדול, שם התיישבו על ספסלים ארוכים שהוכנו עבור התלמידים. "אהם, אהם!" נשמע כל מכוון מרכז החדר, אחרי שכולם התיישבו. פרופ' מקגונגל עמדה שם, מביטה במבט מודאג על התלמידים. "ברוכים באים למחנה הקיץ של הוגוורטס! דמבלדור יגיע רק בעוד יומיים וינאם נאום ארוך יותר. אני רק אחלק את התלמידים לקבוצות, לא לפי בתים. אני אקרא בשמו של תלמיד ואחרי כן בשם המדריך שאל קבוצתו הוא משתייך." היא אמרה, תוך כדי הנפת ידה לכוון המדריכים שעמדו שם בצד. המדריכים היו למעשה מורי ביה"ס. "טוב, אז נתחיל. ג'ון אבגנייל - פליטיק! קולין אוליבנדר - סנייפ! לבנדר בראון - פליטיק! אלן ברנר - מקגונגל! חכה לי בצד." לאט לאט התרוקן האולם, לפי אותיות שמות המשפחה. האות O עברה, וגם האות P. "מוזר..." ,לחשה אנה, "היא לא קראה לך...". "נכון, היא בטח תקרא לי יותר מאוחר." מלמל הארי...
תורה של אנה הגיע. היא מויינה לקבוצה של טרלוני. "ביי הארי! נתראה אחר-כך." אמרה לו, וחייכה אליו חיוך מעודד. לבו של הארי צנח, אולי שכחו ממנו? כעבור שעה כולם מויינו, ובאולם היו מחולקים תלמידי הוגוורטס לארבע קבוצות מעורבות: של סנייפ, של פליטיק, של מקגונגל ושל טרלוני (מסכנים חברי הקבוצה של טרלוני - כולם אמורים למות מחר, חשב לעצמו הארי). מקוגנגל פנתה אל הקבוצה שלה, מבלי להביט אל הספסלים, ואז כל הקבוצות עזבו את האולם, והשאירו את הארי לבדו. תחילה, הארי חיכה שישימו לב שלא קראו לו, אבל אחרי שאף אחד לא חזר, הוא קם ויצא מהאולם. כל המסדרונות היו שוממים. הקבוצות הספיקו להגיע לחדריהן, ושאר בית הספר היה ריק מאדם. הארי הסתובב במסדרונות במשך זמן מה, אבל כשלא פגש נפש חיה, הוא קיווה לפגוש אפילו את פילץ'. זאת היתה בין ההרגשות המדכאות ביותר שיש - להיות לבד בתוך טירה ענקית... אז הוא חזר לאולם הגדול, אך עדיין לא היה בו אף-אחד...
חזור לדף הפן-פיקשן
|
