פן פיקשן
מחנה קיץ - חלק ב'אדם רימון
08/04/2004 15:04 כשהביט מחלונות האולם, נוכח הארי לדעת שישב באולם במשך שעות רבות והשמש כמעט ונוגעת באופק המערבי. כיוון שלא מצא דבר יותר טוב לעשות - הוא קם ופנה לעבר מגדל גריפינדור. הטירה האהובה על הארי, שאותה החשיב לביתו האמיתי, נראתה עכשיו כמו טירה עתיקה ונטושה. התמונות לא זעו ולא נעו, וכל הדמויות בהן ישנו, למעט כמה שהשתעלו לרגע, ואז חזרו גם הם לישון. הארי יצא מהבניין המרכזי והגיע אל פיצול המסדרונות המוביל, דרך אחד המסדרונות, אל בית גריפינדור. הארי פנה ימינה אך עצר כששמע כל קר ומלגלג מאחוריו. "הארי פוטר! מהתל אפילו במשרד הקסמים! אתה בטח מצפה שעכשיו כולם ישתחוו לפניך..." הארי הסתובב וראה לפניו, כפי שלא ראה מעולם, את דראקו מאלפוי. שערו היה פרוע ומלוכלך, וגלימתו קרועה. לחייו היו משופשפות, וגב ידו היתה שרוטה עד זוב דם. בהארי עלו בו זמנית תחושת זלזול ולגלוג עמוקה, שנבעה מכל חמשת השנים ששהה בבית-הספר לצידו של דראקו, ומצד שני תחושת חיבה ואהדה שנבעה מהתקופה שהיה בתודעתו של הנחש ונהיה חבר קרוב של דראקו שהתחלק עמו במריבות שלו עם אביו ובכל הדברים שהכבידו על ליבו. תחושת האהדה היתה חדשה יותר, ועל-כן חזקה יותר, ועל פניו של הארי עלתה הבעת דאגה לגבי מראהו של דראקו. "מה אתה דואג? אתה חושב שאני ארוץ לספר לאבא שלי על זה, כדי שישלח עליך שוב את סוהרסנים? הייתי שמח מאד לעשות את זה, אבל לצערי הרב איני יכול..." אמר דראקו, בחיוך מאולץ... "תספר לאבא שלך על מה?" שאל הארי, מבולבל. דראקו תקע בו מבט שהביע "אל תתמם", וכשהארי נשאר במבט שואל דראקו הסתובב ופשוט הלך.
הארי המשיך ללכת עד לתמונה של האשה השמנה, שישנה גם היא. הארי לא ידע את הסיסמא, ולא שמע קולות מתוך החדר, ולכן חזר אל אותו פיצול מסדרונות, שם פגש שוב את דראקו. דראקו ישב על הרצפה, דמעות זולגות מעיניו, והוא מושך באפו. כשהבחין בהארי, הוא ניגב מיד את הדמעות ושב להעלות על פניו חיוך, מאולץ עוד יותר מקודמו. "אוי... פוטר המסכן... לא מכניסים אותך למגדל גריפינדור, הא?" אמר, בלגלוג מהול במשיכות באף. הארי למד, בזמן היותו נחש, להבין את שפת גופו והבעותיו של דראקו. וכיוון שהבחנתם של נחשים היא דקה ומדוקדקת, הארי זכר היטב את משמעותו של כל קמט וכווץ שריר בפניו של דראקו. "דראקו, תפסיק להתנהג כאילו הכל בסדר איתך ושהיחיד ש"מסכן" פה הוא אני. מה קרה לך? אתה נראה בודד במיוחד? שוב רבת עם אבא שלך." דראקו נראה כאילו הודיעו לו הרגע שהוא עומד למות עוד מעט. הפנים שלו נמתחו בדאגה ופחד, אך אז הוא חזר להתעשת ואמץ את פניו שוב לאותו חיוך מאוס. "למה בכלל אתה חושב שרבתי עם אבא שלי? אתה..." הוא לא הצליח לסיים את המשפט. קולו כבר לא היה בטוח כל-כך, אלא רעד, והוא הביט בהארי במבט בוחן. מאחורי הארי דלק נר, שסנוור מעט את דראקו, ודראקו הסתיר את הנר שמאחוריו, ולכן פניו של הארי נותרו בצל, ודראקו לא הצליח לקלוט את הבעותיו של הארי. הוא חש מאד לא בנוח. דראקו היה רגיל שכולם נעלבים מההערות שלו והוא כלל לא היה מוכן שיעירו לו הערה כל-כך ישירה. אמנם הארי לא העיר לו דבר, אלא רק שאל שאלה כנה, אך דראקו חש מותקף, וכל הדרכים שעמדו לצדו בדרך-כלל כדי להתגונן מאותם דברים ישירים שנאמרו לו, לא פעלו כעת ודראקו הרגיש חשוף ופגיע. כל רגע תבוא המכה שהארי ינחית עליו, לגלוג מרושע או חיוך מזלזל. דראקו ציפה שהארי ינהג כמו שהוא היה נוהג במצב כזה, ולכן נדהם כשהארי נסה לעודד אותו כשאמר לו: "אל תדאג, אני לא מתכוון להרע לך. למה רבת עם אבא שלך?" הארי נדהם מעצמו גם הוא. הוא ניסה להכריח את עצמו לחוש שנאה אל דראקו, אך הרגשות שנצרבו בלבו דרך תודעתו של הנחש היו חזקים מדי. הוא רק חש צורך עז לעודד אותו.
דראקו לא אמר דבר. הוא לא הרגיש עדיין שהוא יכול לבטוח בהארי. הוא היה הרוס, ולכן התמוטט על הרצפה, והתיישב על ברכיו, לא מסיר את מבטו מהארי. "טוב. נראה לי שקשה לך לדבר על זה. נחליף נושא; למה אמרת שאני מהתל במשרד הקסמים?" חזר הארי לנימת דיבור עניינית. דראקו עדיין לא הוציא הגה. נראה היה שהוא מפחד שברגע שיפתח את הפה הוא יפלוט את כל הסיפור שעצר בקרבו ושהכביד על לבבו. לכן, הוא רק שלף מכיס גלימתו עותק של הנביא היומי, שעל כריכתו התנוססה תמונתו של הארי, כמו שהארי ואנה ראו בתחנת הרכבת, אך הפעם הכותרת היתה כתובה באנגלית: "סופה של שושלת פוטר" - נכתב על הגליון - "פרטים נוספים בעמ' 8". החוברת היתה מתאריך יומיים קודם - יום הארי דפדף במהירות אל עמוד מספר שמונה.
סופו של נער הפלא / מאת: ריטה סקיטר
----------------------------------------------
כמו שידוע לכולנו, הארי פוטר פגש את זה שאין אומרים את שמו
ארבע פעמים, ובכולן הוא הצליח, כבדרך נס, להתחמק מקללתו, ולצאת
מהפגישה הזו בחיים. אני עצמי ראיינתי אותו, לפני כחודשיים, כשהוא
מסר את גרסתו, שהתבררה כנכונה, לאירועים שהתרחשו שנה קודם לכן.
עכשיו אין ספק - אדון האופל חזר וכינס חזרה את אוכלי המוות שלו.
בנוסף הוא אסף אליו את שומרי כלא אזקבאן, כך נוכח משרד הקסמים
לפני כחודש. הסוהרסנים נתונים עכשיו למרותו של זה שלא ננקוב כאן
בשמו, וכנראה כבר נשלחו למשימות תקיפה שונות.
אמש נמסר לנו, ע"י יו"ר משרד הקסמים, קורנסליוס פאדג' בכבודו
ובעצמו, שע"פ המעקב המדוקדק של משרד הקסמים, אחרי מצבם
הבריאותי של כל הקוסמים, ובכללם הארי פוטר, גילו החוקרים כי הארי
נפטר בעקבות נשיקת סוהרסנים. הארי פוטר התווסף לרשימת הקורבנות
של מה שאנו מכנים "המלחמה השנייה" אחרי תלמיד לשעבר בבית
האפלפאף אשר בביה"ס הוגוורטס לכישוף ולקוסמות, סדריק דיגורי,
שנרצח ע"י זה שאין להגיד את שמו בעזרת קללת אברה-קדברה הבלתי
חוקית. למרות מקרה מוות זה, משרד הקסמים מבקש לא להכנס עדיין
ללחץ, או כדברי השר: "עדיין לא מרחפת סכנת מוות ממשית מעל
כלל ראשי האזרחים. הנרצחים בינתיים היו רק אנשים שהיו בעצמם או
שהיו בקשר ישיר עם אויבים גדולים של זה שאין מזכירים את שמו."
לסיכום, הארי פוטר מת, אך אין סיבה לפאניקה.
הארי חש מבוכה, ולא ידע איך להתנהג, לכן התחמק מכל שאלה בנושא ושאל שוב את דראקו: "אז עכשיו אתה מוכן לספר לי מה קרה עם אבא שלך?". דראקו הביט בו עדיין כלא מאמין - הוא עדיין לא עיכל את העובדה שאויבו הגדול ביותר נחמד אליו פתאום. הוא חש בעיניו של הארי מבט בוטח ושלוו, ולבו כבר נרגע, רק מוחו המשיך עוד לנסות ולהבין מה גרם לשינוי הזה בהארי, ולכן המשיך לשתוק. הארי הביט בו עוד מספר רגעים ונראה בוגר למדי, ואז פנה ללכת כשהוא אומר: "טוב. אין לי מה לעשות פה. אני אלך לחפש מישהו." הארי פתח בהליכה מהירה, חזרה לכוון האולם הגדול. מדי פעם נתקל ברגלו של אחד משריונות האברים שעמדו בצדדים או הפיל את אחד הנרות שעמדו בתוך כוכים קטנים בקירות. תחושת הקרבה שחש פתאום אל דראקו הפחידה אותו מאד. התחושה הזו היתה זרה ללבו, וסביר להניח שהיתה זרה גם לכל לב אנושי, כיוון שהיתה זו תחושה שרק לב של נחש יכול לחוש. זה היה רגש שגבל באהבה, אך לא היתה זו אהבה כמו שאוהבים אח, או שאוהבים הורה, או שאוהבים ידיד, או שאוהבים חבר. הרגש הזה הכיל גם חוזק, ואיתנות, אך היה גם גמיש ועדין. הרגש הזה היה דומה גם לשנאה, אך לא היתה זו שנאה מרה. הרגש הזה הקיף את העולם, אבל תמיד נשאר באותו מקום. את הרגש הזה רחש הארי בזמן שהיה הנחש של וולדמורט, אך הוא לא נשאר בזכרונו כי לא יכול היה לשחזרו, עד אותו הרגע שפגש שוב את דראקו. והרגש הזה אפשר לו לראות מעבר למעטפת החיצונית של דראקו, מעבר לשערו הבלונדיני היבש והפרוע, מעבר לעורו המלוכלך והשרוט, מעבר להבעות פניו ולברק עיניו. הארי יכול היה להבין את דראקו כאילו היה בעצמו דראקו. והוא חש רדוף על ידי הרגש הזה, שלב אדם כמעט ואינו יכול להכיל, והתחושה הזו אפפה אותו והפחידה אותו, והוא רק הלך קדימה, מהר יותר ויותר.
לפתע הארי עבר את מהירות השיא שלו בהליכה, ונפל על פניו ברעש גדול. "הארי!" נשמע קול גברי מימינו. "זה באמת אתה? אתה עדיין חי?" שאל הקול בשמחה. הארי ציפה, בעקבות הקול השמח, לראות את אחד מחבריו, ולכן נעתקה נשימתו כשקם ראה מי עמד על ידו. "סנייפ!" הארי אמר אחוז חלחלה. הוא חשב שסנייפ מנסה לעשות לו תרגיל כלשהו ולכן מדבר באופן כל-כך נחמד. "סנייפ?" שאל פרופ' סנייפ וקימט את מצחו. הוא הביט מאחוריו וכשלא ראה אף-אחד החזיר את פניו אל הארי. "הא נכון... סנייפ... סליחה התבלבלתי לרגע." אמר סנייפ בגמגום. "טוב הארי, אני צריך ללכת, טוב לראות אותך שוב בין כותלי בית הספר." אמר סנייפ בכל החלטי יותר, אך מאוכזב משהו, והלך משם, משאיר את הארי עומד מבולבל. הוא לא הצליח להבין מה גרם לסנייפ להתנהג ככה. הוא עדיין לא הספיק להתאושש כשדראקו הגיח מאחוריו וחקר אותו למעשיו של סנייפ. "לא יודע מה קרה... הוא מתנהג ממש מוזר..." אמר לו הארי בחיוך מר, "הכל פה נהיה ממש מוזר. חוץ מזה עדיין לא סיפרת לי מה אתה עושה כאן, ולמה אתה נראה ככה. זה קשור איך-שהוא לאבא שלך?". "רבתי איתו. הוא לא עזב אותי. דרש שאני אעשה רק מה שהוא אומר. וכבר נמאס לי ממנו. הוא סתם איזה פושע עלוב שמתחבר עם אנשים גדולים ממנו כמו אדון האופל הזה, שאפילו הוא, בתור "חבר" קרוב שלו, לא מעיז להגיד את השם שלו - וו... וול... וולדמ... לא משנה... אז החלטתי לברוח מהבית. לקחתי קצת כסף, שהחבאתי מתחת למיטה לעת צרה, והלכתי כשהוא לא היה בבית... למזלי עשו את מחנה הקיץ הזה, אז יש לי איפה להיות, לא שזה עוזר כל-כך בינתיים...". דראקו הביט בהארי במבט עצוב, ולפתע התנער. "מה אני מדבר איתך בכלל?! אתה סתם אחד מגריפינדור, הבית הדפוק הזה, אתה בטח נחמד רק כי אתה רוצה ממני משהו. ביי!" הארי בעצמו עדיין לא הבין איך הצליח להרגיש חברות עמוקה עם דראקו, כשהיה אצלו בבית רק יומיים, אבל הוא שיער שרגשות של נחשים פועלים אחרת מרגשות של בני אדם. הוא ענה לדראקו "ביי!" והלך גם הוא משם, חוזר לכוון האולם הגדול.
אם לא היום לא היה מספיק משונה גם ככה, הרי שעכשיו היום היה משונה מעל ומעבר. הארי שמע קריאת בהלה, וכשהביט לכוון הכל ראה את מקגונגל ממהרת לעברו פורשת את ידיה לצדדים בקריאות: "הארי'לה, אתה חי!". תוך שניות אחדות הוא היה בין זרועותיה. היא הדביקה לו נשיקות על הפרצוף מכל כוון ואז עזבה אותו, כשראתה את ידה ואמרה: "סליחה הארי. אהמ... טוב לראותך! שלום!" ומשם פנתה בריקודים וקריאות צהלה. הארי עמד שם פעור פה, כשראה את גופה הדקיק והשברירי של מקגונגל מקפץ וזז לכל הכוונים, והחליט שהוא צריך לברר מה קורה, ומיד.
חזור לדף הפן-פיקשן
|
