פן פיקשן
מחנה קיץ - חלק ד'אדם רימון
19/05/2004 16:31 "בוקר טוב אדונילי!" נשמע קול קטן ליד אוזנו של הארי. הארי התיישב במיטה והתמתח. "דובי, איך הצלחת להכנס לפה?" שאל הארי את גמדון הבית שעמד על הארונית ליד מטתו. "לדובי יש דרכים משלו." ענה לו דובי. "העלמה אנה סגלוביץ' רוצה לדבר עם הארי פוטר, אדונילי מרשה לדובי להכניס אותה?" עברו כמה שניות עד שהארי הצליח לחזור למציאות, אך אז הנהן ברצון. דובי זינק בקפיצה אדירה ונתלה על הידית של הדלת בשתי ידיו הקטנות. הידית נטתה מטה והדלת נפתחה בטריקה, מעיפה את דובי על הקיר ממול. אלמלא היה גמדון בית, כנראה שהיה מתרסק, אך דובי רק נפל בחבטה על דראקו הישן והקפיץ אותו בבהלה. דראקו העווה את פרצופו בכעס והשליך את דובי על השטיח שהיה פרוס על הרצפה. הארי רץ כדי להרים את דובי ולברר אם כל חלקיו במקום, ולתוך כל האנדרלמוסיה הזו נכנסה אנה, משתוממת למראה עיניה.
דובי קם ממקומו ונער את ראשו. דראקו נראה המום עוד יותר מדובי והביט ביצור הקטן בדאגה. אט אט נראה היה שדראקו מתנתק מהחלום ומתחבר למציאות. "בוקר טוב!" חייך דראקו אל אנה, אחרי שהבין מה קורה סביבו. סומק רך עלה ועטף את פניה העדינות והנהנה לדראקו בחזרה. הארי עשה עצמו שלא ראה את החלפת החיוכים הזו בין אנה ודראקו ולכן שאל מיד, בלי ברכות מיותרות, "יש חדש?". אנה התקרבה אל הארי והתיישבה לצידו. פנייה לבשו הבעה קודרת. הארי שאף אל ריאותיו את ריחה המבושם והביט בשפתיה העדינות ובברק עיניה העמוקות וכל התחושות הרעות שהכבידו על ליבו נעלמו כלא היו. ואז היא החלה לספר:
"אתמול, מיד אחרי שעזבתי את החדר, ירדתי אל חדר הקבוצה של טרלוני שנמצא בבניין של האפלפאף. היא כבר הסיפקה להחליף את צבעם של כל השטיחים כיסויי המיטה, הכסתות, הכריות וכל חפץ אחר שהיה בחדר הקבוצה של טרלוני (או בקיצור קבצטרל"ן, השם המוזר שאחת מהבנות המציאו) לצבע וורוד זועק. לגועל הנפש הזה היא הוסיפה עשן מתקתק-מלוח-חמוץ שכמעט גרם להחנק. כמובן שיצאתי משם כמה שיותר מהר. הסתובבתי בטירה במשך חצי שעה, עד שהחלה הפעילות בחצרות הוגוורטס. שיחקנו שם סוג של מחבואים. החלטתי להתחבא מאחורי הבקתה שעל-יד היער האסור. לפתע ראיתי את פרופסור סנייפ הולך לתוך היער בצעדים מהירים, מסתכל לכל עבר, קצת מפוחד. זכרתי שבקשתם שאעקוב אחרי סנייפ ומקגונגל אבל הרי זה היער האסור. עד שחשבתי מה עלי לעשות סנייפ נעלם בין העצים וידעתי שלא אוכל למוצאו. בינתיים המחפשים מצאו כמה מאיתנו, אבל אף אחד לא חשב עדיין לחפש מאחורי הבקתה, כך שהמחבוא שלי נשאר בטוח."
"זמן לא רב אחר-כך", אמרה אנה אחרי שאיפה גדולה של אוויר, "ראיתי עוד דמות ממהרת אל תוך היער, אחרי סקירה קצרה, זהיתי את מקגונגל. הפעם, אמרתי לעצמי, אני אלך! הלכתי בשקט מאחורי העצים ממהרת אחרי מקגונגל, אבל כל הזמן שומרת ממנה מרחק. פתאום היא החלה לרוץ, ואני אחריה, במסלול מפותל. מדי פעם היא הביטה אחורה, כאילו משהו מפחיד רודף אחריה. במשך כמה דקות רצנו, יותר מהר ויותר מהר, היער החל להעשות עבות יותר ויותר, וחשוך יותר ויותר, והתחלתי לשמוע רעש של עשרות נקישות באדמה מסביב. הנקישות התקרבו, ככל שהמשכנו לרוץ, גם מקדימה, גם מאחורה, מכל כיוון. בן-רגע מקגונגל נעלמה. עצרתי במקומי, המומה, ואחרי שהבנתי שכנראה לא אצליח למצוא את מקגונגל, הסתובבתי כדי לחזור. אך לא נראה שום שביל ברור לעין שדרכו אוכל ללכת. סקרתי את הסביבה ורעשי הנקישות באדמה נעשו חזקים יותר וקרובים יותר.", קולה של אנה רעד, "ווווווווייייייייייייייישט נשמע קול מילימטר מאוזני. וכעבור עשירית השנייה הופיע חץ תקוע בעץ ממול. הסתובבתי וראיתי יצור, שקראתי עליו רק בספרי הלימוד, זה היה קנטאור אמיתי. מכל עבר הגיחו קנטאורים אוחזים חניתות וקשתות, נושאים על גביהם אשפות חיצים. פניהם היו מעוררי כבוד אך היתה בעיניהם נימת אכזרויות ותאווה כלשהי שלא יודעת שובע. הקנטאור שניסה לירות בי קודם אמר: "אסור לבני אדם להכנס לפה! זהו המקום שלנו! העונש המגיע לכל אדם שנכנס לפה הוא מוות!", ניסיתי לרכך את ליבו ואמרתי לא שלא ידעתי את החוקים ושלא אכנס לשם שוב אך הוא התעלם ואמר שפעמים רבות מדי הוא סלח לאנשים שנכנסו ליער. תוך כדי כך הוא שלף חץ מאשפת החיצים וטען את קשתו. צעדתי אחורה, מפחד, בזמן שהוא כיוון קשתו אל ליבי. מעצם המחשבה שהחץ הזה יפגע בי החלה הנקודה אליה כיוון הקנטאור את חיצו לכאוב. פעם ראשונה בחיי חשתי פחד מוות. חשתי כאילו ידו של ה' אוחזת בי, לופתת את ליבי ומאיימת לשלופו. ובכל רגע היד הזו מתהדקת יותר ויותר. נשימותי נעשו איטיות יותר ובכל נשימה חשתי איך הקץ קרב.
"כל רגע נמשך כנצח. ראיתי את עיניו חסרות החמלה מביטות בי, את ידו עוזבת בעדינות את החץ. החץ עף לכווני במהירות, אך לי זה נראה שעברו שעות. צעדתי צעד אחד אחורה, מתוך אינסטינקט של פחד. עצמתי את עיני, כי לא רציתי לראות כיצד החץ פוגע, וחשתי את עצמי נופלת, וכעבור כאב חד פילח את כתפי השמאלית ונפלתי אל תוך החשיכה..."
חזור לדף הפן-פיקשן
|
