פן פיקשן
מחנה קיץ - חלק ה'אדם רימון
26/06/2004 01:10 "סביבי נשמעו צעקות רמות, קריאות כאב, אך כעבור מספר דקות הן נמוגו.", סיימה אנה לספר בקול שקט, "למה אתם מסתכלים עלי ככה, כאילו אני איזו רוח רפאים?" היא שאלה, ותוך כדי כך היא הבינה מה שאלה, "נו באמת! אני נראת לכם רוח רפאים?! אז לידיעתכם, אני לא!" אמרה אנה ברוגז ילדותי. בארבע לפנות בוקר בערך, כך סיפרה להם אנה, היא מצאה את עצמה שוכבת בכניסה לבית האפלפאף, וכתפה חבושה. "ואת לא זוכרת שום דבר מאז?" שאלו דראקו והארי יחדיו. "שום דבר...", חזרה אחריהם אנה בקול מהורהר, "אני רק זוכרת שכשהתעוררתי לשוני צרבה וריח מוזר מילא את אפי. ריח מלוח עם מעט חמיצות." היא דברה אל עצמה יותר מאשר אל שני הבנים, שהביטו בה במבט חשדני במקצת.
לו הרמיוני היתה פה, חשב הארי, היא היתה מעלה רעיון כיצד לגלות מה קרה. בעצם, היא אמורה להגיע היום. אם כך, הוא חייב לפגוש אותה. "היום הרמיוני ורון יבואו לפה." אמר הארי, ודראקו השמיע נחרת בוז, "דראקו, עכשיו אתה איתי, שכחת? אז תאלץ ללמוד לחבב את רון והרמיוני!" הגיב הארי בהחלטתיות, "אז כמו שאמרתי, רון והרמיוני יבואו ואני רוצה לקבל את פניהם. מתי הם אמורים להגיע?" אנה חשבה קצת ואמרה, "כמו שאני זוכרת, הרכבת מגיעה בצהריים, בשעה שתיים בערך. נפגש באחת וחצי באולם הגדול, תהיה אז סעודה ואף אחד לא יבחין בנו. בעצם," חזרה בה אנה אחרי רגע של מחשבה "עדיף שנפגש על יד האגם. שם אף אחד לא ייראה אותנו ואנחנו נראה את שיירת האנשים שמגיעה מהרכבת." הארי הסכים עם אנה, והוחלט שגם דראקו יבוא, כי ממש לא בא לו, לדבריו, להשאר תקוע בחדר הקטן הזה.
בשעה אחת ורבע השלושה כבר עמדו על יד האגם. אנה והארי העבירו ביניהם מבטים מתוחים ודראקו עמד על ידם, משועמם במקצת, מביט סביבו כדי לבדוק שאף אחד לא הבחין בהם. היה עליהם לחכות עוד שלושת רבעי השעה, וזמן זה התארך עוד יותר כיוון שהעבירו אותו בצפייה. רגליו של הארי החלו לכאוב ולדראקו כבר עקצץ בגב, כאשר נשמע כל שקשוק גלגלים מרוחק, ולאחר מכן קול צופר מעומעם. השלושה התאמצו לראות את הרכבת במרחק, ואנה היתה הראשונה שזיהתה נקודה שחורה בקצה מסילת הרכבת הנראת לעין הנראים לעין. זמן מה הם ראו את הנקודה הולכת וגדלה, ואז, היא שבה ונעלמה מאחורי העצים, ונראתה שוב רק כשהיתה ממש ליד התחנה.
עשן מילא את חלל האוויר כשהשלושה עשו את דרכם במורד הגבעה לכיוון שפת האגם, ובהמשך אל תחנת הרכבת. הם נזהרו שלא יראו וחמקו בין העצים ומאחורי סלעים גדולים, עד שמצאו סלע גדול שניצב מאחורי ספסלי התחנה, ומאחוריו הסתתרו, רואים ובלתי נראים. הארי כל-כך הצטער שבהתרגשותו שכח את גלימת ההעלמות שלו במזוודות שלו בחדרו, אך לא נתן למחשבות הללו להציק לו זמן רב, כי גלגלי הרכבת חרקו בקול צורמני וגבוה, ולאחר מכן הרכבת נדמה בנשיפת קיטור גדולה, שפיזרה אדים ועשן לכל עבר. לרגע אחד נסתררה דממה מעיקה מסביב, ואז נפתחו הדלתות והמוני ילדים פרצו מתוך קרונות הרכבת צועקים והומים. ינשופים, תנשמות, קרפדות, עכברושים, חתולים ומיני חיות מחמד שונים קפצו ועופפו מתוך הקרונות הצפופים מתחמקים מבעליהם התלמידים הרודפים אחריהם בקריאות ובנפנופי ידיים.
בין התלמידים שיצאו מהרכבת היו תלמידי ביה"ס הוגוורטס שלבשו את גלימות בית הספר, עונדים את עניבת הבית אליו השתייכו, וכן תלמידים מבתי ספר אחרים, שבאו להשתתף במחנה הקיץ כדי להתרשם מביה"ס ואולי להצטרף אליו. הארי ראה פנים מוכרות רבות; שיימוס וארני שיצאו מהקרון בצעדים כבדים, צ'ו שיצאה חנוקה בדמעות עם גיליון של הנביא היומי ביד, שעל עמוד השער שלו התנוססה תמונתו של הארי מחייך חיוך נבוך, ועוד רבים אחרים חלקם מביטים בחרדה בנביא היומי, אחרים, כאמור, רודפים אחרי חיות המחמד שלהם ועוד כמה משוחחים בנחת. במשך דקות ארוכות זרם התלמידים לא פסק. תלמידים לא חדלו להופיע מתאי הרכבת, וגם מבוגרים חמורי סבר, כנראה הורים מודאגים, ומדריכים שיעבירו את המחנה.
בסופו של דבר טורי התלמידים התדלדלו ופחות ופחות תלמידים יצאו. עד שלבסוף נשמעה צפירה ארוכה שלוותה בעשן מארובת הקטר, הדלתות נסגרו ורכבת "הוגוורטס אקספרס" נסעה משם לדרכה. הארי היה המום. הוא ציפה כל-כך לראות את פני חבריו שוב, והנה, הרכבת היתה, עצרה בתחנה, והרמיוני ורון לא יצאו ממנה. יכול להיות שהם לא הלכו לקייטנה? הארי הביט בעגמומיות לעבר אנה ודראקו, והלך משם, כשהשניים אחריו, בפנים חתומות. הוא הלך לאן שרגליו הובילוהו, בלי לשים לב לכך שהוא צועד, כהרגלו בזמנים קשים, לעבר בקתתו של האגריד. כעבור חמש דקות הוא עמד בכניסה והביט בפליאה על הדלת. לרגע שכח איך הגיע לשם, אך כיוון שכבר היה שם, הוא החליט לבדוק האם האגריד נמצא שם.
לאחר ארבע סדרות של דפיקות, הארי הבין שהאגריד לא נמצא, ולכן פנה והתיישב על סלע סמוך. אנה הביטה בהארי במבט מודאג, בעוד שדראקו תוהה אם להעיר הערה ארסית, כשלפתע הם ראו דמות דקת גזרה, הולכת אל תוך היער מכוון ביה"ס. זאת היתה פרופ' מקגונגל.
חזור לדף הפן-פיקשן
|
