פן פיקשן
הצרות של דאדלי - חלק ג'עדי_דבש
01/08/2006 17:09הארי, עדיין מחזיק את המכתב בידו, שלח את ארול בחזרה לפני שהדוד ורנון יתרגז עוד יותר, ובעוד הדוד ורנון טורק את החלון בחוזקה עד כי כמה חתיכות טיח נשרו מן התקרה הארי קרא את המכתב. הוא היה קצר מאוד ובהול, והיה עליו כתם דיו גדול והרבה שרבוטים:
הארי –
אל תדאג בקשר למכתב של המוגלגים, זו טעות במשרד הקסמים – אנחנו נסדר הכל.
אני יודע שהדוד שלך בטח כועס מאוד. אל תדאג, הוא יירגע מיד. אל תעשה שום
דבר פזיז. אל תצא מהבית של הדודים שלך. אל תגיד לראש המחלקה המוגלגית
כלום. אל תסכים שייקחו אותך לבית ספר מוגלגי. בקרוב אצור איתך קשר –
ארתור וויזלי
הארי הרגיש מרוגז מאוד. כל המכתבים האלה הזכירו לו את השנה שעברה, בה השאירו אותו תקוע בדרך פריווט ארבעה שבועות והוא כמעט סולק מבית הספר. הם לא מתכוונים להוציא אותו מכאן מתי שהוא? הם הבטיחו לו ששוב לא ישאירו אותו תקוע כאן בלי לעשות כלום. הראש שלו התחיל לכאוב. הוא רצה רק ללכת לחדר שלו ולחשוב, בחושך. אבל כנראה שלדוד ורנון היו תוכניות אחרות.
"ממי המכתב הזה?" הוא שאל בטינה "אני דורש לקרוא אותו! אתה עדיין הבן המאומץ שלנו ואנחנו אחראים עליך!"
הארי מעולם לא שמע אותו מדבר ככה. הדוד ורנון תמיד שנא אותו ועודד אותו לשמור מרחק מהדרסלים. הוא מעולם לא התעניין במה שקורה עם הארי, ותמיד שמח להזדמנות להסיר ממנו אחריות.
"תן לי את המכתב הזה," דרש הדוד ורנון בשנית "אני רוצה לקרוא אותו, ממי הוא?"
הארי הושיט לו את המכתב. "זה מאדון וויזלי," הוא אמר "זה שבא לכאן לפני שנתיים".
עיניו של הדוד ורנון הצטמצמו במיאוס. הוא זכר את אדון וויזלי ולא לטובה, מפני שבפעם הקודמת שהוא ביקר בדרך פריווט, לפני כשנתיים, הוא ניפץ לרסיסים חצי קיר בסלון שלו, כשחיבר את האח של הדרסלים לרשת הפלו ליום אחד.
"מה הוא רוצה?" נהם הדוד ורנון "הוא רוצה לעשות אתה-יודע-מה כדי שהמחלקה מה-שמה תעזוב אותנו?"
הארי הביט בפניו הסגולים והגדולים של הדוד ורנון. "אני חושב שכן" הוא אמר.
פיו של הדוד ורנון נפער לרווחה. למשך כמה שניות הוא רק הביט בהארי ועיניו הקטנות מתרחבות בפחד ומצטמצמות בכעס. ואז קרה דבר בלתי צפוי: הדוד ורנון התנפל קדימה על הארי ותפס בצווארונו בכוח תוך שהוא מטלטל אותו קדימה ואחורה בעוצמה של סופת טורנדו.
"אתה והחברים המופרעים שלך לא תעשו שום אתה-יודע-מה למחלקה הזאתי! אני לא מוכן שיהיה שום קשר בינינו לבין הסטייה שלך! אני לא אסכים שהשכנים יגלו מה אנחנו מחזיקים בבית!" הוא צרח בכל עוצמת גרונו, עיניו מתבלטות מחוריהן "אני לא אתן לך להרוס לנו את החיים! אני לא אסבול את זה!"
המחשבה שכל האנשים יגלו מי הם קרובי משפחתו של הדוד ורנון גרמה לו ככל הנראה בהלה גדולה כל כך עד שהוציא את כל כוחות הסוס שלו על הארי במטרה להבטיח שזה לא יקרה. הארי ניסה להירתע לאחור, אבל הדוד ורנון, שאיבד ככל הנראה את כושר המחשבה ההגיונית שלו הפיל אותו בכוח על הריצפה והחל להכות אותו בכל חלקי גופו. הארי הרים את ידיו וניסה לגונן על פניו, אולם הקרב לא היה ממש שקול, כיוון שהדוד ורנון היה גדול ומלא, והארי רזה ונמוך, ונאסר עליו להשתמש בקסמים. הארי רצה להתרומם מן הריצפה, כי הדוד ורנון היה בעמדת כוח מעליו, אבל הדוד ורנון הצמיד אותו לריצפה בחוזקה, מכה אותו בכוח וסוטר על פניו. הארי לא הבין מה קרה לדוד ורנון. הוא צעק וצרח וניסה להשתחרר, אבל נראה היה שהדוד ורנון לא מודע למה שהוא עושה. פניו היו אדומים וסמוקים מרוב זעם. הוא המשיך לצעוק דברים לא ברורים ומגרונו עלה חרחור זועם.
"מה אתה עושה?!" צעק הארי "איה, אתה מכאיב לי! די, אני-" אבל הוא לא הצליח לגמור את המשפט, כי הדוד ורנון תפס בגרונו והחל לחנוק אותו. הארי השתנק וניסה לנשום דרך פיו, תוך שהוא תופס בזרועו של הדוד ורנון. הם התגלגלו על הריצפה, הדוד ורנון יושב על הארי, חונק אותו בידו האחת, ובאחרת מכה בכל חלקי גופו, כשהדודה פטוניה פתחה את הדלת, העיפה בהם מבט קצר ואז פלטה צווחת אימה מבעיתה והצמידה את כפות ידיה אל פיה.
"ורנון! ורנון! די! מה קורה לך!?" הדודה פטוניה צרחה גם היא בכל עוצמת גרונה. בכל מהומת הקרב כנראה הדוד ורנון לא חשב על הרעש שהקים כשניסה לחנוק את הארי, אבל לא נראה שצרחותיה של הדודה פטוניה הזיזו לו במיוחד. הוא לחץ פעם אחת נוספת וחזקה על גרונו של הארי עד שהוא הפסיק לזוז ושכב דומם על הריצפה.
"ורנון! מה עשית?!" הצעקה קורעת הלב של דודה פטוניה כנראה העירה אותו מהקיפאון שהיה שרוי בו. הוא קם על רגליו, מתנשף. "אני מצטער," הוא אמר בקול שלא היה קולו "איבדתי שליטה".
"איבדת – איבדת שליטה?!" הדודה פטוניה חזרה אחריו מזועזעת כולה התעוותה בכל גופה מרוב בהלה, ונראתה כאילו היא עומדת להתעלף בעצמה.
"אתה תקפת את הילד!" היא צעקה עד שגרונה נצרד "אתה חנקת אותו! אני לא מאמינה! אתה – אתה – הרגת אותו!"
בזעקה קורעת עור תוף צנחה הדודה פטוניה על הרצפה ליד הארי וטלטלה את ידו, מנסה להעיר אותו.
הארי הרגיש כאילו הוא נמחץ תחת מאה פטישים. מטושטש והמום הוא הרים את ידו ומישש את מצחו. צווחה קורעת לב החרישה את אוזנו.
"הו! תודה לאל! הוא חי! הוא חי!" הדודה פטוניה פנתה אל הדוד ורנון ונזפה בו בקולה הרגיל "אני לא מאמינה שזה קרה לך!"
חזור לדף הפן-פיקשן
|
